הרב אורי שרקי

הספר "דעת תבונות" לרמח"ל - שיעור 1, פסקאות א'-ז' (סיכום שיעור)

סיכום שיעור 1 מתוך סדרת שיעורים (מכון מאיר, תשע"ח-תשע"ט)

סיכום ועריכה: דוד מימון כהן

עוד לא עבר את עריכת הרב




הקדמה ללימוד הספר


ספר "דעת תבונות" קיים במהדורות רבות, וכולן נחשבות לבעלות ערך, ללא העדפה למהדורה מסוימת. בתחילה, הספר היה ללא חלוקה לפרקים ומספור, אך חלק מהמהדורות הוסיפו פרקים מאוחר יותר. הערות ומראי מקומות נוספו למהדורות מסוימות, מה שהעלה את ערכן. בנוסף, חלק מהגרסאות כוללות מקורות קבליים מהרמח"ל בסוף הספר, יחד עם הפניות המקשרות מושגים בטקסט לשפה הקבלית. עם זאת, הפניות אלה לבדן אינן מספיקות ללימוד קבלה, שכן הדבר דורש הבנה מקיפה של שפתה הייחודית, אותה יש ללמוד ממקורות מקוריים.

הספר נכתב באמסטרדם, כמו רבות מיצירותיו של הרמח"ל, והוא כתוב בעברית פשוטה. למרות שהוא עוסק במושגים קבליים, הספר משתמש בשפה עברית פשוטה ללא מינוח קבלי. גישה זו נובעת מגזר דין של בית הדין בפרנקפורט שאסר על הרמח"ל לכתוב טקסטים קבליים. למרות שהרמח"ל ערער על הגזירה, הוא כיבד את סמכות בית הדין, מה שהוביל לביטוי רעיונות קבליים בעברית פשוטה. זה נכון גם לגבי יצירותיו "דרך ה'" ו"מסילת ישרים".

"דרך ה'" עוסק בכל עיקרי האמונה, בעוד ש"דעת תבונות" מעמיק בנושאים ספציפיים שנדונים גם ב"דרך ה'", אך בפירוט רב יותר. נושאים אלה כוללים את בעיית הרע, תוך התמקדות בסבל האנושי הנגרם מהרע, והבנת תופעה זו, במיוחד מכיוון שהעולם לעתים קרובות סותר את התפיסות המקובלות של צדק, גמול ועונש. השאלה המרכזית היא הסבל האנושי, ממנה הרמח"ל חוקר נקודות מפתח היסטוריות ואפילו מטא-היסטוריות. בעוד שהוא אינו מספק פתרונות מוחלטים, הוא מקדם את הדיון לקראת פתרונות אפשריים.

הספר משתמש בפורמט של דיאלוג בין שואל (נשמה) ומשיב (שכל). פורמט זה הוא רק אמצעי ספרותי ללא משמעות עמוקה יותר המיוחסת לתפקידי הנשמה והשכל.

הרמח"ל כתב גם מחזות תיאטרון בסגנון התיאטרון האיטלקי, תוך שילוב רעיונות קבליים ביצירותיו הדרמטיות.



פרק א' - החיוב לדעת עיקרי אמונה


(א) אמרה הנשמה - תאותי ורצוני להתישב על קצת דברים מאותם שנאמר בהם (דברים ד, לט), "והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים"...

בהקדמה לספר "חובות הלבבות", רבנו בחיי טוען שקיימת מצווה מדאורייתא לעסוק בפילוסופיה. למרות שדעה זו אינה מקובלת על כולם, היא מייצגת את השקפתו. טענתו של רבנו בחיי נועדה להבהיר את דרכי השכל ואת ההוכחות ליסודות האמונה. לפי דעתו, אם אדם משתמש בהיגיון שכלי כדי להוכיח את קיומו של הא-ל, הוא מקיים מצווה מדאורייתא. הוא לומד זאת מהפסוק: "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים" (דברים ד לט). בהקשר זה, "והשבות אל לבבך" מסמל חקירה פילוסופית. דבר זה מעלה שאלות לגבי האפשרות והמידה שבה ניתן לספק הוכחה כזו.

הרמח"ל מכיר בכך שאנשים בתקופתו למדו את "חובות הלבבות", שהיה טקסט יסוד ללימודי מוסר ואמונה, בדומה לאופן שבו "מסילת ישרים" נתפס כיום. כתוצאה מכך, כל אדם היה קורא את ההקדמה ל"חובות הלבבות", שם נאמר כי פסוק זה מתייחס לעיסוק בעיקרי האמונה. אין זה אומר בהכרח שהרמח"ל מאמץ את השקפת "חובות הלבבות", אלא שקיים הקשר ספרותי מוכר.

...הרי הם מעיקרי אמונתנו…

עיקרי האמונה ביהדות כוללים את מה שמלמדים להאמין בו, כגון התורה מן השמיים. ישנם גם עקרונות הלכתיים מרכזיים, כמו יסודות הלכות שבת. בהקשר זה, הרמח"ל מאמץ את גישתו של הרמב"ם, המונה שלושה עשר עיקרי אמונה. בחירתו של הרמח"ל נובעת מרצון להתיישר עם הדעה המקובלת ולהימנע ממחלוקת. למרות שהגדרות של עיקרים אלה עשויות להשתנות, קיים בסיס רעיוני יסודי המגדיר את היהדות. חשוב לציין כי הרמח"ל חי במאה ה-18, כ-200 שנה לאחר הדיונים המשמעותיים על עיקרי האמונה, שהתרחשו במאה ה-16.

...שחייב כל האדם לרדוף אחרי ידיעתם, כל אשר תשיג ידו.


חקירת הידע והמטרה אצל הרמח"ל והרמב"ם

שאלה: האם נכון לטעון שמכיוון שידיעת הא-ל אינה ניתנת להשגה, הרמח"ל יעץ: "לרדוף ככל אשר תשיג ידו" (כלומר, התאמץ בחריצות, אך הבנה מלאה היא מעבר להישג יד)?

תשובה: כתביו של הרמח"ל משדרים אווירה של ודאות ורוגע, מה שמרמז שהוא אינו מעודד מצב של רדיפה מתמדת. גישה זו מנוגדת לתורות חסידיות מסוימות המדגישות שאיפה בלתי פוסקת, שאינה אופיינית לסגנונו של הרמח"ל.


הצורך ברדיפת הידע

שאלה: מדוע כל אדם חייב לרדוף אחר ידע? למשל, מדוע הידע הכרחי? בקיצור, מדוע יש לרדוף אחר ידע?

תשובה: ללא יסודות האמונה, אין כלום; ללא בסיס איתן, הכל מתמוטט, שהרי אם התורה לא מן השמים היא לא מחייבת, אם אין תחיית המתים אז המוות הוא היסוד החזק ביותר במציאות. א"כ אין משמעות לחיים בלי לברר את שרשי החיים.

למרות שרוב האנשים אינם עוסקים בעומק בשאלות אלה, הן נותרות רלוונטיות. הרמב"ם, בהקדמתו למשנה תורה, מניח שייתכן שהעולם נברא עבור אדם אחד, או מעטים מאוד, המצטיינים בחוכמתם וטובים (חכם - יודע את יסודות האמונה מבין ומשכיל אותם. טוב - מתנהג לפי הטוב ולא לפי הרע) יחידי סגולה אלה מופיעים פעם ב-400-500 שנה. קיומם של שאר בני האדם נועד למנוע מאותם יחידים תחושת בדידות. למעשה, חלק מהאנשים מצדיקים את בריאת העולם, וההמון קיים כדי להפוך את העולם למעניין ולא משעמם.

נקודת המבט של הרמב"ם מבוססת על ההנחה שבני אדם נבדלים מבעלי חיים, בעיקר בשל "צלם א-לוהים" שבהם. לפי הרמב"ם, "צלם א-לוהים" זה מתייחס לשכל האנושי, אם כי גם אם יפורש אחרת, הוא עדיין מסמל משהו ייחודי באנושות. לכן, מצופה מאנשים לממש את הפוטנציאל שלהם כבני אדם, ואלה שנכשלים בכך הופכים את קיומם לחסר משמעות. במובן מסוים, הרמב"ם מעניק משמעות למיליארדי אנשים בטענה שהם תומכים במעטים החכמים.

הערה: רבי יוחנן טען שעיסוק בתורה מחיה אדם, בעוד שאלה שאינם עוסקים בה חסרים את "טל התחייה".(אור = תפיסה , עכשיו אני רואה את הדברים באור אחר - אור אחר = תפיסה אחרת), א"כ 'אור תורה' = רעיונות יסוד העולים מן התורה - עיקרי האמונה).

זה הוביל אותו למסקנה שעמי הארצות אינם קמים לתחייה. ריש לקיש אתגר את רבי יוחנן, ורמז שהוא מדיר רבים מהעולם הבא. רבי יוחנן השיב שהוא פשוט מפרש את המקרא, "מקרא אני דורש". אז ריש לקיש אמר "מצאתי להם תקנה": "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד ד). הוא הסביר שאלו התומכים בתלמידי חכמים בדרכים שונות נחשבים כדבקים בשכינה. זה מתיישב עם השקפתו של הרמב"ם שאלו המסייעים לתלמידי חכמים שותפים בזכות הרוחנית שלהם, ויוצרים אורגניזם גדול שבו המעטים החכמים משמשים כנשמה, ונותנים משמעות לשאר האנושות.


רמח"ל ותכלית האדם

ב"מסילת ישרים", הרמח"ל טוען שתכלית האדם היא המוסריות. זה עשוי להיראות לא עקבי עם הסבריו המוקדמים על עיקרי האמונה. הרמב"ם, בסיום "מורה נבוכים", מתייחס לתכלית החיים, ומציע ארבע תכליות אפשריות, שלוש מהן הוא דוחה:

  1. עושר ורכוש, כולל כוח פוליטי, נחשבים אשליה ולא ראויים להשקעת החיים.
  2. בריאות, אף שהיא חשובה, רק משלימה את הגשמיות ואינה מרוממת את האנושות מעל בעלי החיים.
  3. מוסריות, המובנת כהתנהגות אתית והרמוניה חברתית, אינה מספיקה כי היא תלויה באחרים. אדם לבדו באי בודד לא ימצא סיפוק בשלמות מוסרית.

התכלית הרביעית, הייחודית לאנושות ובלתי תלויה באחרים, היא חיפוש האמת, במיוחד ידיעת הא-ל. זה מתיישב עם קריאתו של ירמיהו להלל ולדעת את הא-ל: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי..." [ירמיהו ט כג]. עם זאת, הפסוק ממשיך, ומדגיש את רצון הא-ל ב"חסד, משפט וצדקה": כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' " [שם], שמתייחס למוסריות. בעוד שידיעת הא-ל היא עליונה, המוסריות הנובעת מידיעה זו היא חשובה באותה מידה. הרמח"ל טוען שיראת הא-ל מובילה לידיעה אמיתית שלו, וידיעתו מובילה ליראה אמיתית.

המשנה מחזקת זאת, באומרה שחכמה ויראה תלויות זו בזו, וזה ייחודי ליהדות לראות אחדות בין היראה לחכמה, וכך פייסנו בין מסילת ישרים לדעת תבונות.

(ב) אמר השכל - אנה פניך מועדות? הנה העיקרים הם י"ג, ועל איזה מהם תרצי להתבונן?

(ג) אמרה הנשמה - הנה כל העיקרים הי"ג הנה הם מאומתים אצלי בלי שום ספק כלל; אבל יש מהם שהם מאומתים לי וגם מובנים, ויש מהם שהם מאומתים לי באמונה, אך לא מבוארים מן ההבנה והידיעה.

הספר לא בא להוכיח שיש א-לוהים, כי הספר בא אחרי שהנחת היסוד הזו הובהרה, לא לחפש בספר הוכחה שיש א-לוהים.

(ד) אמר השכל - איזה מאומתים לך, ואיזה מבוארים לך?

(ה) אמרה הנשמה - הנה מציאות ה', יחודו, נצחיותו, והיותו חוץ מן הגוף וכל מקרי גוף, חידוש העולם, נבואה, נבואת משה, תורה מן השמים ונצחיותה שלא תשתנה - כל הדברים האלה אני מאמנת ואני מבינתם, ואיני צריכה בהם ביאור; אבל ההשגחה, שכר ועונש, ביאת המשיח ותחיית המתים - מאמנת אני ודאי מפני חובת הדת, אבל הייתי חפצה לסבור בהם סברא שאשקוט בה.

"מאמנת בחובת הדת" - היא מאמינה כי היא נולדה דתיה, אבל היא לא שלמה עם זה.

המילה 'אמונה' בעברית מודרנית נתפסת כ-"לעומת השכל", אבל כאשר רבותינו אומרים 'אמונה' הכוונה לבירור שזה באמת כך "האמונה אינה הדבר הנאמר בפה אלא הדבר שנתברר שהוא כך" (מורה נבוכים חלק א, פרק נ). פה הרמח"ל מתכוון במילה 'מאמנת' לכוונה המודרנית.

(ו) אמר השכל - מהו המתקשה לך בזה?

(ז) אמרה הנשמה - המסיבות הגדולות המתהפכות בעולם המראות תמיד לכאורה הפך ההשגחה ח"ו. כל שכן שאין הסברא רואה סוף הענינים להיכן הם מגיעים, מה רוצה האדון ב"ה בבריותיו, ולמה הוא מנהלם, ומה אחרית כל אלה; כי מעשי ה' ית' נראה בהם רוחב כל כך גדול שאין שום לב מכיל אותם. והייתי רוצה שתלמדני דרך ישרה להבין יושר [למה זה ישר, צודק] הענינים האלה, מבלתי נטות ימין ושמאל.