הרב אורי שרקי
ידידי השכחת? - בעקבות הראיון עם דני זמיר ב"עולם קטן" (פרשת ראה תשפ"ד)
אלול תשפ"ד, "עולם קטן"
ישבתי ישיבות ארוכות עם דני זמיר בועדה שהוקמה בראשות ראש אכ"א שבחנה את מעמדה של היהדות בצה"ל. אפשר לומר שהיינו ידידים, אף על פי שלא השתוו דעותינו. לצערי, אני רואה בחלק מהדברים שהתפרסמו ממנו לאחרונה כשלים לוגיים וערכיים שאינם נותנים לי מנוח, בפרט משום שהם מבטאים עמדות מצויות בחלקים נרחבים של החברה הישראלית. ואלו הן,
א- התנגדותו להתיישבות בעזה. הטענה שיצירת ערבוב בין שתי האוכלוסיות יוצר מצב בלתי אפשרי. יש כאן התעלמות משתי נקודות בסיסיות. האחת, שהדבר היחיד שנחשב להפסד מצד החמאס ודומיו, הוא אובדן שטח. לא אובדן אנשים, שהרי ערך החיים שוקל אצלם פחות ממשקל נוצה. הכנעת רוחם היא משימה שאי אפשר שנוותר עליה אם חפצי חיים – ונצחון – אנחנו. השניה, היא שסיפוח חלקים מהרצועה איננו יותר ערבוב, כי אם יוצר גבול חדש. אם לא כן, היינו צריכים לקבוע שההתיישבות במטולה, המוקפת משלשה צדדים במדינת לבנון, היא ערבוב אוכלוסין.
ב- זיהויו את נוער הגבעות כסכנה גדולה יותר מהפלשתינים. הפלשתינים מסכנים את עצם קיומה של מדינת ישראל. אם נוער הגבעות מסכן משהו, זה לכל היותר את שלטון החוק. אינני מזלזל בחשיבות שלטון החוק, אבל אי אפשר לערוך שויון בין שתי הסכנות. יש גם התעלמות מצדו מכך שהמנהל האזרחי פועל כלפי מתיישבים מסורים ומלאי אנרגיות לאומיות חיוביות, גם אם בדרכי פעולה שאין עליהן קונסנזוס, כאילו שהם האויב, ומתייחסים בסלחנות יתירה כלפי אלימות ערבית, המלווה בשקרים ובעוינות לאומית לציונות.
ג- סלחנותו כלפי סרבני ההתייצבות. הוא מאשים בצורה תמוהה ביותר את מובילי הרפורמה המשפטית, שאותה הוא מכנה "מהפכה משטרית". אדם ישר היה צריך להודות בכך שהרפורמה באה להשיב את האיזון בין הרשויות, ובכך להציל את הדמוקרטיה מהמצב של דיקטטורה ליברלית, המובלת על ידי קאסטה אליטיסטית שאינה מוכנה לוותר על עמדות השליטה שלה. כך שמה שהוביל את מסע הסרבנות הוא שטיפת מוח של מספר בעלי אינטרסים, שעוד תיחקר בספרי ההיסטוריה. אינני פוסל את הזכות לנקוט בעמדה ליברלית פרוגרסיבית, אבל אני מוקיע את העמדה שאינה מוכנה לקבל את כללי המשחק הדמוקרטים. שינויי חקיקה אינם הפיכה משטרית.
ד- חרדתו מפני מלחמת דת. אחד האסונות שפוקדים את בעלי עמדות ההשפעה בחברתנו, הוא הסירוב להכיר במציאות כפי שהיא. מלחמותינו כלפי העולם הערבי הן מלחמות דת, בין שנרצה בכך ובין לא. כל עוד נמשיך בטחות העיניים מהמציאות, לא יימצא שום פתרון. יתכן שהפחד מהמציאות של אנשים כדני זמיר וחביריו, מוזנת מהמחשבה שאם אכן במלחמת דת מדובר, נצטרך לערוך מסע חיפוש אחרי שורשי זהותנו, שעשוי להביא אותנו – רחמנא ליצלן – למימוש זהותנו היהודית.
ה- דמוקרטיה לחצאין. בסוף הראיון מופיע הביטוי המצמרר "החיים אינם שיעור אזרחות", שבו הוא משתמש כדי להצדיק אפליה של יהודים בהר הבית. בלי להיכנס לשאלת העליה להר הבית מבחינה תורנית, יש כאן ניסיון לעקוף את מעמדו של מקום המקדש כחלק אינטגרלי של מרכיבי הזהות היהודית לדורותיה. הדברים מצטרפים היטב להתנגדותו בשעתו להכנסת ספר תורה לקבר יוסף. האם שכח שלולי כיסופי הדורות לשכם, לירושלים ולחברון, המוזכרים במגילת העצמאות כיסוד לזכות העם היהודי למדינה בארץ ישראל, לא היתה קמה תל אביב? כאיש חינוך ציוני, היה על דני זמיר לזכור זאת. ידידי, השכחת?