הרב אורי שרקי

חכמה ואמונה - הרהורים על האקדמיה

"עולם קטן", ל' בתשרי תשע"א




מפורסם הפתגם שיש לחקור כאילו אין אמונה ולהאמין כאלו אין חקירה. עולמו של הקדוש ברוך הוא גדול דיו כדי להכיל את שני גילויי החיים האלה, האמונה והחכמה, שכל אחד מהם מרומם את האדם אל שיעור קומתו השלם. משום כך, מעולם לא נרתעו גדולי האומה מלעסוק בשאלות היסוד של האמונה ולחקור בעמקי החכמה והמדע, יחד עם אמונה צרופה ודבקות אמיתית בה'. אפילו רבי נחמן מברסלב, שהזהיר מפני העיסוק בחקירות, לא כלל את הצדיק שהוא בבחינת משה בכלל אזהרה זו, אלא אדרבה חייב אותו לעיין בדברי האפיקורסים (ליקוטי מוהר"ן ח"א סד, ג). ולא עוד, אלא שבטחון האמונה הוא המחייב את כל העיונים והחקירות, שהרי אם אדם באמת מאמין בה' ובתורתו, ברור לו שכל חקירה לא תערער את אמיתת האמונה. ואם מתיירא הוא לשאול שאלות מסויימות, הלוא זה מעיד שכבר כעת אין אמונתו שלימה (עי' מידות הראיה, אמונה, טו, יח). לפעמים לא ימצא את התשובה, וילמד את לשונו לומר איני יודע, ומקושיות לא מתים.

עם כל זאת, הבנה זו שהיתה תמיד מובנת ביהדות לדורותיה, הלכה ונחלשה משני צדדיה, מצד החכמה ומצד האמונה. בעלי החכמה הלכו והתמחו בעניינם והתבצרו באקדמיה, עד כדי אובדן החיות הפנימית הנותנת את המשמעות לחיים, הן מפני שחששו לאבד את המבט האובייקטיבי והן משום שראו את העוינות של המאמינים ההמוניים כלפי החוכמה. מכאן נולד היובש האקדמי המתאפיין בשטחיות ובגאוה גם יחד.

מעבר מזה, בעלי האמונה קצים בחכמה ומתבצרים בלימוד צר אופקים ומפולפל של פרטי הדת, מבלי לשאת עינים אל יסודות האמונה, שמצטיירים בצורה מעורפלת מבעד לדרשות בינוניות של בעלי מוסר. מגדילים לעשות לפעמים "לומדי האמונה" שאמנם עוסקים ביסודות הקיום, אך לא מתוך התמודדות עם התרבות הכללית ועם עולם המחשבות שבחברה החילונית, אלא מתוך שינון של נוסחאות מוכנות מראש המשמשות תחליף לחשיבה נושמת וחופשית. גם מופיעה לפעמים חשיבה דתית פסבדו-אינטלקטואלית המשועבדת מנטלית לאקדמיה ועולם הערכים המנשב בקרבה, משום שלא מצאה בבית המדרש את צינור ההזנה שיחיה אותה בגשתה את החקירה המדעית.

התוצאה העגומה היא מצב של חילול השם, שבו על האדם החפץ בחיים של אמת לבחור בין יראת שמים לחכמה, במקום שהיו אלה ראויים להשלים זה את זה, לא רק בתור צורך טכני של השקטת הספיקות, אלא בתור תביעה מהותית של אמונת היחוד של היהדות. אם ה' אחד, אז הוא מתגלה בהכרח בכל ולא בחלקיות.

אמנם גדולה היא הביקורת הראויה להישמע כלפי האקדמיה, שאינה עוסקת בעצמיות החיים אלא בתבניות, "אשר אין לה פירות כי אם פרחים" (ריה"ל), ולא ממנה יכול אדם לבנות את עולמו הפנימי. אך אין לבטל את החשיבות העצומה שיש לכלים האקדמאים, כשמכירים בהם בתור מה שהם, כלומר בתור כלים. הידיעה הבטוחה של עליונותה של תורת משה היא המאפשרת לבוא מתוך עמדה של שיפוט כלפי העולם הערכי והמחשבתי של התרבות הכללית ולהשפיע עליה ואף לאמץ ממנה את הראוי לעילוי, לא רק כאמירה פנים בית-מדרשית בלבד כי אם במציאות (עי' אגרות ראיה, תשמח).

על כן ראוי לו לאדם החפץ בלימודים אקדמאים שיהיה לו מקור יניקה רוחנית מבוסס בתוך בית המדרש פנימה, להתחנך לענוה אמיתית, זו שאינה מבטלת את הדרישה הבלתי מתפשרת לאמת, ומתוך כך למצוא את מקומו בעולם הכללי. כך נגיע למצב שבו תתנפץ המוסכמה השקרית שחוכמה הינה בהכרח ספקנות ושאוניברסיטה היא בהכרח שמאלנות. במהרה בימינו.