וארא-בא - מכות

הרב אורי שרקי

וארא-בא - מכות

טבת תשע"ג

טענת פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו?" – אלמלא נימת הגידוף שבה - הינה הגיונית לחלוטין. הלוא הוא נתון בעמדת אחראיות שכמותה לא היתה מעולם. הוא עומד בראש התרבות המתקדמת ביותר של הזמן העתיק, שהיא הקובעת מה יהיה הכיוון הדומיננטי בהסטוריה כולה. תביעתו של משה הינה שיסכים פרעה לוותר על הבסיס הכלכלי של האימפריה המצרית, העבדים, ובכך להביא להתמוטטותה הכלכלית והמדינית, וגם שהעבדים הנקלים יהיו אלו שמכאן ואילך יובילו את הקידמה האנושית. כל זאת רק משום שמשה מדבר בשם אלוהות בלתי מוכרת. הגיוני היה שפרעה יתעלם ממנו.

תגובתו של פרעה היא: אני מסכים לדרישתכם אם תוכיחו לי שהיא נכונה. לשם כך נדרשת התגלותו של ה' אל פרעה. אכן כך נעשה בתהליך של עשר המכות, שמטרתו המוצהרת היא "וידעו מצרים כי אני ה'". מצרים – לא ישראל - הם נושא ההתגלות.

המכות מבליטות את ייחודו של עם ישראל לעומת מצרים כדי להצדיק את התביעה להיפרדותו מההיסטוריה הכלל-אנושית. הדם, שפוגע בכוח הטבעי הגדול המייסד את מצרים – היאור - ואינו פוגע בישראל, מבליט את היכולת של ישראל להתעלות על מכשולי הטבע, כירושה מאברהם ש"עבר את הנהר". מכת הצפרדע יסודה במסירות הנפש: המוכנות להיכנס לתנורים כדי לעשות רצון הבורא, מזמינה את מורשת מסירות הנפש שעברה אל האומה מיצחק. מכת הכינים, המורה על כוח א-לוהי, שכן אין השד שולט בדבר הקטן משעורה (רש"י), באה מכוחו של יעקב, שהקב"ה קראו 'אל' (מגילה יח). יחודו של עם ישראל בא לו מכוח אבותיו.

אך עדיין ניתן לטעון שלמרות ייחודו, החליטו ישראל למזג את חייהם עם חיי האומה המצרית כשירדו אליה בימי יוסף. על זה יש להשיב שהקיום העברי המשיך בתנאי הפרדה חברתית ממצרים, שכן ישבו בארץ גושן כדי לא להתערב במצרים. המבחן הוא מכת הערוב, שבה הופלתה ארץ גושן "אשר עמי יושב עליה, לבלתי היות שם ערוב", כלומר על מנת שלא להתערב.

ועדיין ניתן לטעון שמאחר וכולנו בני אדם, עלינו להשתתף באותה ההיסטוריה. מכות דבר שחין וארבה הפוגעות במצרים ולא בישראל, באות מכוח הנפילה המוסרית של האנושות בשפיכות דמים של דור המבול, וכנגדה הדבר ('מותא' בארמית), בעבודה זרה במגדל בבל, המשוחזר באופן סימבולי על ידי זריקת פיח הכבשן השמיימה במכת שחין, ובגילוי עריות של סדום, שנידונה באש ומים, כבמכת הברד שבו האש מתלקחת בתוך הברד. כך שמתברר ההבדל המוסרי בין ישראל למצרים.