הרב אורי שרקי
לנבוכי הדור - פרק י' - היחס לבעלי החיים, צמחונות
סיכום של חלק שיעור 10, מתוך סדרת השיעורים תשע"ט - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק י'
על גדולי ישראל מוטלת החובה להסביר את האמונה ואת הטובה שבקיום התורה:
חיוב ההסברה מוטל על גדולי ישראל בימינו להסביר את עקרי האמונה, ולהוכיח עד כמה גדולה היא הטובה לכלל עמינו כשנשוב כולנו לשמור את דרך התורה והמצווה. גם להראות גלוי שאין ביסודי התורה המושכלים התלויים בדעות, שום דבר שישים מעצור להרחבת הדעת והתפתחות החכמה בעמנו...
אין די בהצגת עיקרי האמונה. יש לבאר גם כיצד הם מיטיבים עם חיי היחיד והכלל. ההנחה שהאמונה מחייבת הסתגרות מחשבתית, ושכדי להתפתח במדע, ברוח או במוסר צריך לנטוש את הדת, היא טעות. אדם מאמין יכול לשאול את אותן שאלות ששואל מי שאינו מאמין.
קיום התורה מנעים את החיים ומעדן אותם:
...ואיך שקיום התורה אינו מעיק בשום אופן על החיים, כי אם מנעים את החיים ומעדנם. על כן עלינו להראות הרבה פרטים וכללים בתורה, בדעת ובמעשה, איך שהם מרחיבים את החיים הישרים ומאשרים את כלל עמנו. כדי שיהיה, למשל, לדעת את יקרת הערך של תורה ומצות, כיון שמעלת התמימות של פשטות האמונה אבד כבר חלק גדול מבנינו, על כן עלינו להכנס לדרך השכל והמחקר, כי רק בזה נצליח.
אצל רבים מבני הדור אי אפשר להסתפק עוד באמונה תמימה. יש לפנות אל השכל ואל המחקר ולהראות כיצד התורה מרחיבה ומעדנת את החיים.
בעבר נחלקו גדולי ישראל בשאלת העיסוק במחקר האמונה:
אמת הדבר, שהיו ימים רבים שנפלה על זה מחלוקת בין גדולי ישראל. מעבר מזה העירו רבים שחובת התורה דורשת הידיעה השכלית, ורבים מעבר מזה טענו להראות את הצד המסוכן שיש בדרך המחקר לרבים שלא יוכלו להגיע עד הקצה וישארו נבוכים, ומהם גם כן שיפקרו וינתקו מוסרות.
בין המדגישים את חשיבות הידיעה השכלית נמנים רבי סעדיה גאון, בעל "חובות הלבבות", הרמב"ם, רבי יהודה הלוי, רבי יוסף אלבו והרלב"ג. לצד זאת מצויות אזהרות מפני סכנות המחקר, בין השאר אצל רבי נחמן מברסלב, בספר "הכוזרי" לרבי יהודה הלוי ובספר "העיקרים" לרבי יוסף אלבו.
במציאות שבה דעות הכפירה נפוצות ממילא, ההימנעות מבירור אינה מגינה מפניהן:
אבל אין שייך חשש זה בדורינו שההפקרות הולכת ומתרבה, ספרי מינים מתחדשים בעוה"ר בכל יום, ונותנים את התורה והאמונה למרמס. ואם לא נקום בפרץ להגן על עם ה' להשיב חורפינו דבר בכח השכל וחקירת האמת, ישחיתו רבים ועצומים. על כן לא עת היא לחשות כי אם לענות דבר.
אי אפשר להבטיח שהאדם לא ייפגש עם דעות כפרניות. התעלמות מן השאלות עלולה להתפרש כפחד או כחולשה. משום כך יש להתמודד עמן בכוח השכל וחקירת האמת.
הבירור נדרש גם בנוגע לתכליתה של התורה:
כבר נשאלה השאלה בבית מדרשו של חופש הדעות בעמנו, שלא ידע כל גבול, להעיר על תכלית התורה אל מה תשאף.
לשם כך יש לברר את שאיפתה של התורה ואת הדרך להגשמתה:
ואנו חייבים להשכיל ולבאר, כפי אשר תשיג ידינו, ערך החכמה והשאיפה הרמה שיש לתורתנו, ואיך שאי אפשר שנבא לה כי אם על ידי שמירתה בפועל. ואם נעמול ונחקור ולא נתירא בזה ממכשול עון, כי עת לעשות לד׳ היא, ודאי נשכיל ונצליח, ונמצא את אשר נבקש. ומקרא מלא דבר הכתוב ״כי לא דבר רק הוא מכם״, ופירשו חז״ל ברור, ״ואם רק הוא מכם הוא, בשביל שאין אתם יגעים בה״, הא אם נתיגע בחכמתה של תורה ודאי נמצאנה.
יש לבאר לאן התורה מבקשת להביא את האדם, ומדוע השגת המטרה מחייבת את קיומה המעשי. בהקשר זה יש דמיון לדרישתו של אחד העם לבחון את התורה מצד התוצאה שאליה היא מובילה.
שאיפתה של התורה היא להביא את התרבות האנושית למעלתה הרוממה ביותר:
התרבות האנושית לפי רום מעלתה היותר רוממה היא ודאי שאיפתה של תורה, כאשר מלאו הנביאים בפירוש על מה אנו מקוים, על שלום עולמים, על החופש האמיתי, שאמנם עוד יסוב דרכו למעלה מגבול האנושות ויקיף גם את כל החי.
מטרת התורה היא להביא את התרבות האנושית לשיא מעלתה. הנביאים תיארו בפירוש את השלום ואת החופש שאליהם אנו מקווים. השלמות העתידית תקיף גם את בעלי החיים שעתידים להתעלות.
שאיפות אלה גנוזות בתורה עצמה:
אמנם השאיפות הללו בהיותן גנוזות בתורה, נערכו בחכמה א-לוהית נפלאה, ששמירת התורה, אמונתה ושינונה, יוציאו את השאיפות הרמות אל הפועל. אבל כשם שהן צריכות כח מניע שיצאו אל הפועל בבא שעתן, כך הן צריכות מסך ומונע שלא יבקיעו לצאת בעוד שאין הזמן גרמא, באין שום הכשר לזה מצד האנושות. כי כלל גדול הוא שכל דעה רמה יותר מחוג האנושות הרבה כשתתפרסם בעולם, לבד מה שלא יהיה קול דברה נשמע, עוד תזיק בפרטים רבים וגם תמצא לה הרבה מתנגדים, שעל ידי כך ידחוה עד שלא תוכל להתכונן בעולם כל כך מהר, ויעברו דורות רבים בלא חמדה.
התורה כוללת דרך להגשמת השאיפות, אך גם עיכובים המונעים את הופעתן קודם שהאנושות בשלה להן. הופעה מוקדמת של רעיון נעלה עלולה להזיק, לעורר התנגדות ולהרחיק דווקא את מימושו.
כך, למשל, התורה מכירה במציאות של עבדות, אף שמגמתה היא החופש. עיון בדרך שבה היא מסדירה את העבדות מגלה את הכיוון שאליו היא מוליכה. גם ביחס לצמחונות יש בתורה עידוד של המגמה העתידית לצד עיכוב של הגשמתה המוקדמת. הדברים מתבארים גם ב"אפיקים בנגב" וב"חזון הצמחונות והשלום".
אחת השאיפות המוסריות היא שלא להמית בעלי חיים לצורכי האדם:
נציב, למשל, את השאיפה המוסרית שלא להמית שום בעל חיים לצרך האדם. אי אפשר להכחיש את המוחש בכל לב רגש, כי חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה שלא לקחת חיי כל חי בעבור צרכיו. ואי אפשרי כלל, שהא-ל הטוב יחוק חק נצחי כזה בבריאה הטובה מאד, שלא יהיה אפשר למין האנושי להתקיים כי אם בעכרו את רגש מוסרו על ידי שפך דם, יהיה גם דם בעלי חיים.
אין לראות בשפיכת דמם של בעלי החיים את צורת הקיום האנושית השלמה והנצחית. היתר אכילת הבשר שייך למצב שעדיין טעון תיקון.
שאלה: מדוע הרב קוק עצמו לא היה צמחוני?
תשובה: הרופאים אסרו עליו להימנע מאכילת בשר. הרב שאר ישוב כהן, בנו של הרב הנזיר, הוא דוגמה למי שנמנע מבשר ומדגים.
אין ספק לכל איש משכיל, כי התורה שאמרה לאדם "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרמשת על הארץ" לא כונה לרדיה של מושל עריץ שמתעמר בעמו רק להפיק חפצו הפרטי. חלילה לחק עבדות מכוער כזה שיהיה מדרכו של האל הטוב, אשר אמר ״עולם חסד יבנה״, ושאנו רואים כל דרכיו מלאות צדק ורחמים. והלא מספר התורה עצמו מבואר כן, שהרי לאדם הראשון לא הותר בשר לאכילה. אם כן, מהי הרדיה של כל החיה וכל הרמש, אם לא רדיה של טובת הירודים, לשכללם, להטיב מצבם ולעסוק בהתפתחותם החומרית והרוחנית.
אמנם, אחרי דור המבול שהותר בשר לאכילה, ודאי לא הותר כדי שישאר כך לעד לעולם, כי איך אפשר שיהיה מצב מוסרי חולף ומתבטל אחרי שכבר היה נוהג, ומעלין בקודש ואין מורידין. אלא, שהחכמה הא-לוהית ראתה שהאדם נפל ממצבו המוסרי, ועד שיבא הזמן שיתנער ויגיע לידי ההכרה המוסרית האמתית, אין להעמיס עליו מה שאינו לפי ערכו. והנה אין ספק בדבר שאם היה איסור הריגת בעלי חיים נהוג אצל בני אדם לעת עתה שאין המצב המוסרי מתוקן, היה הדבר גורם תקלות רבות.
הדרישה המוסרית צריכה להתאים למצבו של האדם. כל עוד אדם אינו מסוגל לעמוד בה, איסור גורף על אכילת בעלי חיים עלול לגרום תקלות:
התאוה הבהמית לאכול בשר כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין אדם לבהמה, כיון שעל כל פנים הכל היה עושה בדרך איסור, ואכילת בשר אדם היתה אז חזון מתמיד מאד.
כאשר התאווה גוברת והאדם ממילא עובר על האיסור, טשטוש ההבחנה בין אדם לבהמה עלול להביא גם לאכילת בשר אדם. לכן עצם העיכוב במימוש השאיפה העליונה ממלא תפקיד חינוכי.
גם כל זמן שאין ההכרה המוסרית עומדת במצב הברור, כל זמן שלא הגענו למדה הזאת שהובטחנו עליה ונתתי תורתי בלבם ועל לוח לבם אכתבנה, דהיינו שהמוסריות תהיה מורגשת בכל זהרה בלב בני אדם, "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ומהו דעת ה' כבר למדנו הנביא "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'". הרי המוסר הטבעי ברחב מובנו הוא הנהו דעת ה' באמת. וכל זמן שהאדם הוא צריך למלמדים מן החוץ אל חובת המוסר והיושר האנושי, הוא צריך גם כן לשמירות וסייגים רבים שלא יתקלקלו אצלו סדרי הנהגתו, גם שיהיה מוכשר לקבל ההדרכה הנאותה והרצויה.
במצב השלם המוסר נובע מפנימיותו של האדם. כיום האדם זקוק להדרכה חיצונית שתורה לו מה ראוי ומה פסול. המידות הרעות שבו מונעות מן המוסר להופיע בשלמות באופן טבעי. בבוא הזמן האדם ירצה מעצמו לדעת את ה'. דעת ה' כוללת חסד, צדקה ומשפט: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיהו ט', כ"ג).
לכן, כשתהיה לאדם דעת ה', הוא לא יהיה זקוק להדרכות מוסר נוספות ויוכל להתקדם גם ליחס השלם לבעלי החיים.
משום כך יש לעיתים צורך לדחות חלק מן הדרישות המוסריות:
ולפעמים צריכים גם כן לותר חלק רשום מדרכי המוסר כדי שיהיה מכשיר את האדם למעלתו היותר גבוהה, שאלולי הקדמנו את מה שראוי לאחר, אז נאבד הכל.
למשל, אחרי שמצב מוסריותו של האדם עודנו תלוי ברפיון, אהבת עצמו הבהמית עוד עלולה להתגבר עליו, עד שכל חוקי המוסר והצדק יהיו לו למשחק,...
"למשחק" - לצחוק.
...מובן הדבר, שצריך הוא להרחיק את עצמו מחברת בעלי חיים השפלים, שלא ירגיש את עצמו שהוא כאחד מהם, שאז הלא ירשימו עליו הדרכים הבהמיים להוריד רוחו על עמק עכור של הבעלי חיים שפלי הערך, ועלול הוא להניח יתרונו האנושי ולהחשב עם בהמות שדי.
והנה לו היתה חובת המשרים ערוכה בכל נגד יתר החיים כמו שהיא נוהגת בין אדם לחבירו,...
אילו אדם היה דואג לרווחתם של בעלי חיים כמו שהוא דואג לרווחתם של בני האדם, אז:
...אז הדבר היה עושה רושם של חבורה ושיתוף בין האדם לכל החיים.
אז אדם היה אומר שכשם שהחזיר מתנהג בחזירות, כך גם הוא, בתור חברו, יתנהג בחזירות.
ואם אמנם לטובי בני אדם לא הזיק הדבר, אבל להמון האדם היה משפיל ערכם המוסרי מאד.
נכון שיש אנשים טובים שעזרו לבעלי חיים, אבל עבור המוני העם זה יכול להגיע למקומות לא טובים.
הזיין המוסרי, שהיה לחכמי המוסר מעולם להעיר את הבוערים בעם להתנשא למעלה אנושית, היה מתחלש מאד, והפתגם ״אל תהיה כסוס כפרד אין הבין״ לא היה כל כך מתקבל על לב האדם ההמוני, החפץ יותר להשפל בדרכי בהמה, כדי להפטר מחשבונות רבים מוסריים, ולהנות הנאות גסות מורגשות של שעה.
אם היינו אומרים אין הבדל בין האדם לבהמה, אז האדם היה בוחר להיות בהמה.
על כן, אין לשער כמה טובה השפיעה בעולם הדעה שנתקה את האדם מכל החי מכל יחש. וכל זה היה צריך להגמר על ידי הפטור שפטרתו מהרבה חובות מוסריות בנוגע להם. והתירה לו להפיק חפצו גם באיבוד חייהם...
היתר השימוש בבעלי החיים, לרבות נטילת חייהם לצורכי האדם, מחזק בשלב זה את תודעת יתרונו האנושי. תכליתו היא לאפשר את עליית האדם למדרגה שבה לא יזדקק עוד להיתרים אלה.
...למען יכיר עמוק מאד את יתרונו עליהם, כדי שתתרומם נפשו אל השאיפות הרמות המוסריות אשר סוף כל סוף תנצח האמת המוסרית המוחלטת שהיא הדעת א-להים באמת, עד שלא יהיה האדם צריך לויתורים כאלה.
יבוא זמן שנוכל להיות דבקים בה' ולהפיץ את המוסר היותר טהור, גם בלי לשחוט בעלי חיים.
סכנה נוספת היא שהדאגה לבעלי החיים תשמש תחליף למוסר כלפי בני אדם:
לו היו חובות המוסר נוהגות בשפע בין האדם לבעלי חיים, אז בזמן העדר השלימות המוסרית היו גורמות רעות רבות לאנושות. כי רגש הטוב שבאדם מבקש להשקיט את רעבונו, ולפעמים תמצא איש עול בוחר לעשות צדקה, כדי להשקיט מצוקת מוסר כליותיו על החמס אשר בכפיו. והנה על כל פנים הפושע ישוב וירגש בעצמו שאך שקר נסכו כי הלא הציור המוסרי מלמדהו שלהיטיב לאדם הוא הטוב, ומה יסכן לו אם יעשה צדקה, אם ישלח בעולתה ידו ולב נדכאים יכאיב. אבל לו היה מפורסם הצד המוסרי של התחסדות עם בעלי חיים, אז היו נמצאים רבים מעוזבי מוסר שהיו בוחרים להם למקצוע מוסרי ההטבה עם בעלי חיים שעל כל פנים אין עליהם קנאה מצדו ולעולם לא ישיגו גבול כבודו ומשרתו.
בכל אדם יש צורך לבטא את רגש הטוב. אדם הפוגע בזולתו עשוי לפנות להטבה עם בעלי חיים כדי להשקיט את מצפונו. קל לו יותר להיטיב עמם, מפני שאינם מתחרים במעמדו ובכבודו. אולם פעילות למענם אינה מכפרת על עוול כלפי בני אדם.
צמחונות מטעמים מוסריים צריכה לצמוח מתוך מוסריות כלפי האדם. תחילה יש לבסס את היחסים הראויים בין בני האדם; מתוך כך תתרחב האחריות גם לבעלי החיים.
יש גם סכנה של היפוך סדר העדיפויות:
והיו דעות כוזבות מוצאות מקום להשריש בלבבות רבים שיש גם כן אפשרות להביא את האדם לקרבן עבור הצלחת הבעלי חיים, ובפרט כשיראה באדם עול מה שלא יראה כן אצל הבעלי חיים. אז היה קצר הדעת מחליט שאמנם ראוי להקריב טובת האדם כופר לבעלי חיים ואין ערוך למהומה וצוקה ועיוות משפט שהיה יוצא מהסכמות כאלו.
התבוננות ברעות שבני אדם עושים, לעומת התנהגותם של בעלי החיים, עלולה להביא למסקנה מעוותת שטובת בעלי החיים קודמת לטובת האדם, ואף שמותר להקריב אדם למענם.
על כן היתה הסכמה נחוצה מטעם החכמה הא-לוהית הבוחנת כליות ולב, לנתק את פתיל החיבור שבין האדם לבעלי חיים, למען יתרכז מרכז המוסרי האנושי בטובתו המיוחדת, ואז יצליח להביא לו את אשרו בקץ הימים. ובהביאו לאנושות את אשרה וחפשה, אז ממילא יכיר גם כן את יחשו אל בעלי חיים הראוי להיות מצד המוסר הטהור, שאינו צריך לויתורים והתירים של דוחק, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כי אם ללכת באורח טוב מוחלט.
התורה אינה מספרת את מעשה בראשית לשם מסירת תיאור מדעי מפורט של העבר. הסיפור נועד בראש ובראשונה להדריך את האדם בחייו:
וזה הוא יסוד סיפור מעשה בראשית שבתורה, שבאמת לא באה תורה כי אם ללמדינו ארחות חיים איך להתנהג בדרך ישרה, שתביא את האדם לגרם לעלת שלימותו. ואין העיקר בסיפור מעשה בראשית לעצם הסיפור, כי אם להתכנית המוסרית העמוקה היוצאת ממנו, אשר החכמה הא-לוהית הכינה את הציורים שעל ידם יתבסס המוסר האנושי לעד לעולם להיות מוכן להתעלות אל שלימות מעלתו.
וכמו שלהשלמות המוסרית שבאדם צריך להשקיף על ציור של יצירה בששת ימים ושביתת השבת, כדי שתהיה שביתת השבת מחוברת עם ההשכלה הכללית של דעת הא-להים ואל המוסריות המעשית של שביתת בהמות והעבדים, כן צריך בפרטיות לציור של הנתקת האדם מגבול הבעלי חיים, על ידי שלא מצא עזר כנגדו.
לפי התורה, יש ערך בשביתת השבת, כולל שביתת הבהמה: "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ" (שמות כ"ג, י"ב). בד בבד התורה מדגישה את ייחודו של האדם ואת היעדרו של בן זוג מתאים לו בין בעלי החיים: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב', כ').
גם נראה שהיה צעד א-להי גם כן לחבר את האדם במחברת עם כל החיים. וזאת אמנם היה נכון מצד השלימות הא-להית, שסוף כל סוף יכסוף האדם להאצילות המוסרית העליונה שיתבע מעצמו חובתו נגד היצורים כולם חביריו ביצירה ובחיים.
אמנם מצד האדם לא מצא עזר כנגדו. האדם אינו מסוגל לסגל את אנושיותו אם יאבה להצטייר אצלו שיש עמו חבור ושיתוף של אחוה עם בעלי חיים השפלים ממנו. על כן הונתק מהם במה שעל ידי התרדמה נגלה לו כי השיתוף הזוגי שלו הוא גם כן נבדל מכל הבעלי חיים, והשיתוף הקטן שהיה עם הערום שבבעלי חיים גרם לנפילה המוסרית של האדם, עד שהיתה ההצלה על ידי שימת איבה בין הגזעים, "ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה".
האיבה מתקנת את היחס שהשתבש ומצילה הן את האדם והן את הנחש. העונש כאן הוא דרך של תיקון, ולא נקמה.
אמנם בבא היתר התורה לאכילת בשר האריכה "כי תאוה נפשך לאכל בשר", כגבול לאמר, כל זמן שמוסריותך הטבעית לא תקוץ באכילת משר בעלי חיים, כמו שאתה קץ מבשר אדם. שעל כן לא הוצרכה תורה לאסור מפורש בשר אדם שכבר קנה לו האדם מושג טבעו נכון בזה ואין צריך לאזהרה, כמו שאין צריך לפרוט את המדות הטובות והרעות המוטבעות וידועות.
התורה מאריכה בתיאור היתר אכילת הבשר: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת - גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים י"ב, כ'). בתיאור התאווה יש רמז למצב המוסרי שבו ניתן ההיתר. כל עוד האדם אינו חש סלידה מוסרית מאכילת בעלי חיים, כפי שהוא חש כלפי אכילת אדם, הוא עדיין זקוק להיתר.
כיוון שלאדם יש ממילא סלידה טבעית מאכילת בשר אדם, אין צורך להביא איסור אכילה כזו במפורש בתורה. התורה אינה צריכה לפרט כל מידה רעה שכבר מוכרת לאדם מכוח מוסרו הטבעי. כך, למשל, אין צורך בציווי מפורט כדי להבין את פסולו של הכעס.
כאשר תתפתח ההכרה המוסרית, תחדל גם התאווה:
אמנם בבא המצב של המוסר לשקץ בשר מפני הגועל המוסרי שיש בזה, הלא לא תאוה נפשך לאכול בשר ולא תאכל.
במדרגה זו ההימנעות מאכילת בשר תצמח מן האדם עצמו, ולא רק מציווי חיצוני.
המצוות הקשורות לאכילת בעלי חיים מכינות את האדם למדרגה העתידית:
כדי להרשים את התוצאה המוסרית לקץ הימים הנה באו המצות התלויות בשחיטת הבעלי חיים הנה לא הותרו כי אם הבעלי חיים הסמוכים על פי רוב על שולחן האדם, והיותר נאותים על כל פנים שלא לקלקל טבעו להדמות לדורסים באכזריות כמפורסם לראשונים כבר.
הימנעות מאכילת בעלי חיים דורסים קשורה גם להימנעות מהפנמת אכזריותם. טעם זה נזכר בדברי הראשונים.
גם מצוות כיסוי הדם מבטאת את היחס המוסרי להיתר השחיטה:
אמנם כיסוי דם העוף והחיה, הוא כעין מחאה על ההיתר, כלומר בשת יש בדבר, ראוי לכסות הבשת האנושית על שלא הגיע עדיין למדרגתו הראויה לו להשכיל, שאין הדבר נאה לאבד נפש חיה מפני צרכו. אמנם הפעולות יעשו את ההכנה המוסרית שתוכל לצאת כשתבא עתה.
השחיטה מותרת, אך אין ההיתר מוחק את החיסרון המוסרי שבנטילת חיי בעל חיים לצורך האדם. כיסוי הדם מבטא בושה ומטפח את הרגישות שתבשיל בעתיד.
עם זאת, המצווה נוהגת בחיה ובעוף, ולא בבהמה:
גם זה הוא בפלס ומאזני משפט: דם הבהמה המתפרנסת מבעליה אין האדם ראוי עדיין אפילו להכיר צד בושה שלמה בשחטו אותה תחת אשר יפרנסה וידאוג לצרכיה. אם היה הכיסוי נוהג גם בבהמה היתה התעוררות המוסרית יותר מהמדה. די לנו באיסור אכילת דם החמור המעורר על כל פנים שאין שפיכת דמים מדה מוסרית הגונה לאדם על כל פנים.
האדם מפרנס את הבהמה ודואג לצרכיה. במצבו הנוכחי הוא עדיין אינו מסוגל לחוש כלפי שחיטתה אותה בושה שהוא מסוגל לחוש כלפי הריגת חיה ועוף, שרבים מהם ניצודים. חיוב בכיסוי דם הבהמה עלול לעורר תביעה מוסרית שהאדם אינו בשל לה, ולהרגילו לפעול נגד מצפונו. לכן די בשלב זה באיסור אכילת הדם.
אם היתה הבושה מתחלת להרשם גם בשחיטת הבהמות הבייתיות היתה פועלת להתרגל לעבור על רגש המוסר הפנימי יותר ממה שתפעול באחרית למונעו.
ההתפתחות צריכה להיות מדורגת:
ודאי לא כל ההרגשות המוסריות הנעלות יבאו בבת אחת, כי אם מעלות מעלות.
ואם יעלה האדם למדה זו תחלה להכיר שהחי שאינו סמוך על שולחנו עוול הוא לטול את חייו לצרכיו, עוד לא יגיע גם לזאת ההרגשה לפרנס את החי הסמוך עליו, גם לעת זקנותו שכבר לא יוכל לעבוד, מפני החובה המוסרית. על כן לא יוכל להיות הרושם שוה אצל זביחת חיה ועוף הנצודים ברובם, כזביחת הבהמה הנתונה על אבוסה שנותן לה בעליה.
גם לאיסור אכילת חֵלֶב יש תפקיד בהדרכה זו:
איסור חלב הוא גם כן להזכיר על כל פנים, כי אין ראוי להרוג את הבעל חיים אפילו המתפרנס משל בעליו בשביל מותרות. על כן החלק היותר מוטעם יאסר, כיון שודאי אפשר לענין חזוק הכחות מבלעדיו.
חלב זה מותרות. אדם שאוכל בשר כדי לחזק את גופו לא זקוק לאכילת חלב.
אמנם בבעלי חיים הניצודים חיה ועוף שיש בהם הערה יותר חודרת על ההמנע מהריגתם במצות כיסוי הדם, כיסוי הבשת האנושית, אין צריך להערת איסור החלב, על כן חלבם מותר.
איסור אכילת חלב בבהמה מלמד שאין ראוי להרוג בעל חיים לצורך מותרות. בחיה ובעוף, שבהם נוהג כיסוי הדם, אין צורך באותה תוספת של רושם מוסרי, ולכן חֶלְבָּם מותר. גם כאן ניכרת ההתאמה בין הדרישה המוסרית לבין יכולתו של האדם לקבלה.
המעלות המוסריות שיתעלו בבא העת המאושרה שתמלא הארץ דעה את ה' המים לים מכסים וכל בנינו יהיו למודי ה', והמוסר האנושי הטבעי יקבע בלב בכל פרטיו, והתורה תהיה עמוד האורה שמטעמי מצותיה יאירו את דרך החיים, כדברי חז"ל בסוף פרק אלו עוברין "אור יקרות וקפאון" אלוו טעמי תורה שיקרים בעולם הזה קפויים יהיו לעתיד לבא. ובמדרגה אחר מדרגה תתפתח האנושות לאור באור ה'.
"קפויים" - גלויים. 'קפא' בארמית פירושו 'צף'. כלומר, יש דבר שהוא בתוך המים, וכאשר הוא צף, הוא מתגלה.
טעמי התורה הנסתרים כיום עתידים להתגלות. לעתיד לבוא טעם המעשה יהיה העיקר והמעשה עצמו טפל ביחס אליו. כך ילד קטן שנותן מטבע לעני מפני שאביו ציווה עליו מקיים את המעשה, אף כי עדיין אינו מבין את טעמו. לעומתו, אדם בוגר נותן צדקה מתוך הכרת הצורך לעזור לזולת. אצלו המעשה מבטא טעם מוסרי שהוא כבר מזדהה עמו. כך עתיד קיום המצוות לבטא הכרה פנימית בטעמיהן. כאשר חז"ל אומרים ש"עתידין המצוות להתבטל", הכוונה היא 'להתבטל ביחס לטעמיהן'.
ההדרכה המוסרית נוגעת גם לשימוש בתוצרת בעלי החיים, אף כשאינו כרוך בנטילת חייהם:
הנה שימוש הדברים שהם קנינים להבעלי חיים אפילו כשאין האדם נוטל חייהם על ידי זה כחלב הבהמה וצמרה, יש להרשים רושם מוסרי שעל כל פנים יש בזה צורך להדרכה.
גזיזת צמר עשויה להקל על הכבש, וגם חליבה עשויה להועיל לבהמה. עם זאת, יש לבחון אם נטילת התוצרת נעשית לטובת בעל החיים או על חשבונו:
ראוי אמנם להכיר שאין רעה מוסרית אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש, יקל משאו על ידי זה. אבל רעה מוסרית היא כשנוטל צמרו רק להנאתו גם אם יש בו צורך להחי עצמו, אז הוא גזל משפט, רק בתגרת יד התקיף על החלש. וכן הדין עם החלב. על כן ראוי להרשים שאין ראוי על כן שינטל החלב באותו ערך שהבשר יוקח ממנו, דהיינו על ידי היזקו וצערו. על כן חיבור ויחש הבשר עם החלב, יכפיל רושם ההפסד המוסרי עד שיוכר אפילו בעת לא נשלם החינוך האנושי, כדי שיעיר הלב למועד המאושר, שלא לבד אכילת הבשר תהיה ראויה למניעה מפאת המדרגה המוסרית הישרה שתגדל, כי אם גם להחלב יהיה ערך מוסרי של מניעה כשתהיה נטילתו דומה לערך שוה עם הבשר, על ידי צער והפסד החי, וכמו כן הצמר.
ההבחנה המפורשת כאן היא בין נטילה המיטיבה עם בעל החיים לבין נטילה המצערת אותו או מחסירה ממנו את הדרוש לו. הריגת בעל חיים ונטילת תוצרתו אינן באותה מדרגה מוסרית, וחשוב לשמר הפרדה זו. איסור בשר בחלב מטביע בתודעה את ההבחנה ומכין את האדם להימנע בעתיד גם משימוש בחלב הכרוך בצער ובהפסד לבהמה.
עיקרון דומה עומד ביסוד ההבחנה בין צמר לפשתן:
אמנם הפשתן יוכל האדם להרחיב צרכיו ממנו כאות נפשו, ולא ינקפהו לבבו מעולם שיש בזה עון אשר חטא, מה שאין כן הצמר הניטל מהחי שהוא צריך סייג, שלא ישתמש בו כל כך בשפע עד שיהיה נוטל מן החי במקום וזמן המצערו או אפילו המנוולו. על כן אין להשקיף על יחש הצמר עם הפשתן באופן שווה. על כן כדי להפעיל הזרעים המוסריים שיצאו לאור בעתם, נוסדו איסור בשר בחלב ושעטנז צמר ופשתן יחדיו.
יבוא יום שבו אדם ילבש רק פשתן ולא ילבש צמר. הפשתן אינו נלקח מבעל חיים. שימוש בצמר, לעומתו, מחייב התחשבות בצורכי הכבש ובמצבו. איסור שעטנז מונע את טשטוש ההבחנה הזאת.
גם מצוות שתכליתן אינה מובנת בהווה עשויות להכין את האדם לעתיד:
וכלל החוקים הם המצות שאי אפשר למצא להן תעודה בהוה כי אם הן זריעה והכנה על העתיד, כי רק בבא המועד המאושר אז יורגש כמה גדולה היא התועלת שקנו בני האומה הנפלאה הכנה להדרכה מעולה כזאת. ושופטינו ויועצינו בדרשם את התורה וימצאו עמנו מוכשר להוציא אל הפועל אלו הנצנים, אז תצא האורה לכל העם.
החוקים זורעים בנפש הרגלים ורגישויות שיבשילו כאשר האומה תהיה מוכשרת לכך. אז חכמי ישראל ידרשו את פסוקי התורה באופן שיאסור את אכילת הבשר, את שתיית החלב ואת לבישת הצמר. בינתיים לא הגענו למדרגה המתאימה, ולכן אין דרשות כאלה, אבל בבוא הזמן ידרשו אותן.
והעם המתעלה לזאת ההנהגה הנפלאה בהרגש פנימי טבעי של רחמנות, ביישנות, גמילות חסדים שיצאו אל הפועל במלא מובנן, מוכרח הוא שיהיה לאור גויים. וכל העמים בשומעם את החוקים האלה יאמרו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
על הכרת העמים בחוכמת התורה נאמר: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד', ו'). הכרה זו תעמיק כאשר נבטל את החוקים המתירים לנו שחיטת בעלי חיים.
כל עוד האדם משתמש בבעלי חיים לצרכיו החומריים, ראוי שגם הכרת הטוב לבורא תתבטא בקרבנות:
הקרבנות, אמנם ודאי כל זמן שמצב המוסר האנושי מוצא להכרח או לישר לפניו להשתמש לצרכיו החומריים בהריגת בעלי חיים, ראוי שהתשמיש היותר תכליתי, דהיינו הוראת ההכרה הפנימית בחובת ההודאה להא-ל הטוב, תהיה על ידי קרבנות של בעלי חיים, ועוד ימשך אולי גם כן בעבור התקופה ההיא, והמוסריות תתנשא עד להבחיל בשר כל חי.
אם האדם נכון לשחוט בעלי חיים לצורך אכילתו, קל וחומר שיש מקום לכך לצורך עבודת ה'. ייתכן שגם לאחר שהאנושות תחדל מאכילת בשר לצורכי חול תימשך תקופה שבה יוקרבו בעלי חיים.
אמנם ההערה למציאות מדת הדין ושימוש האכזריות בעולם ראוי שימצאו ודאי איזו תקופה כדי לשמור את מצב הרוח האנושי שלא ישפל על ידי עלילות רעות של הכושלים המוסריים שבחברת האדם. "החוטא בן מאה שנה יקלל". על כן תהיה הערת הקרבנות שפועלת על כן פנים על המתעסק איזו הערה שיש צורך עדיין במדת הדין בעולם.
אמנם כשיתרומם המצב עד האופן היותר נשגב שלא יהיה צורך כלל בשום שמירה, אז ודאי סנהדרי גדולה היושבת במקום אשר יבחר ה' יעמיקו בתורה, אם יתכן לזבח לה' כל חי, כאשר אין האדם יכול לרצות בזה בשום אופן מצד הכרתו המוסרית, ונאמר "לרצנכם תזבחו".