הרב אורי שרקי
לנבוכי הדור - פרק ו1 - התפתחות ההלכה, קבלת התורה על ידי האומה
סיכום שיעור 6 מסדרת השיעורים תשע"ט - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ו1
"הכפירה שקמה למטה רשע לרגלי שיטת ההתפתחות,..."
האפיקורסות (הכפירה) מצאה לה עמוד להיתמך בו בשיטת האבולוציה (בימי הרב קוק קראו לזה שיטת ההתפתחות). למה הכפירה חושבת ששיטת האבולוציה מחזקת אותה ותומכת בה? עונה הרב קוק:
"...מחוסר ידיעה לרדת לעומק העניין ביחש ההתפתחות בכלל המציאות,..."
מושג ההתפתחות קיים לא רק בתחום הביולוגי אלא בכל מיני תחומים: הפיזיקלי, הרעיוני, הרוחני, הפוליטי ועוד. עצם העובדה שמושג ההתפתחות הוא כל כך כללי מורה על כך שהקב"ה סידר את עולמו כך שיש בו התפתחות. אם הכופרים היו יורדים לעומק העניינים, הם לא רק שלא היו מגיעים לכפירה, אלא היו אולי מעמיקים באמונה.
"...הוציאה פעולותיה גם כן לרעה על דבר היחש של תורה שבעל פה".
בעקבות ההופעה של שיטת ההתפתחות בתחום הביולוגי, התחילו לדבר על ההתפתחות בכל מיני תחומים, ובין היתר התחילו להבחין בכך שגם ההלכה התפתחה וממשיכה להתפתח. כיוון שההלכה היא חלק מהתורה, זה נתפס על ידי בעלי תפיסה אמונית שטחית כראייה שהתורה אינה מן השמים - כי, לפי תפיסתם, כל דבר מן השמיים חייב להיות קבוע ובלתי משתנה.
האמירה שהתורה מתפתחת אינה פסולה מצד עצמה, אלא צריך להבין את ההיקף והגבולות שלה.
"מכיוון שהתחילו החוקרים לראות בכל המציאות ההשתלמות הלאיטית,..."
"לאיטית" - מלשון 'לאט', כמו 'איטית'.
"...השתעבדו חוקרי עמינו..."
(יש כאן דוגמה לכך שהספר הזה אינו ערוך - כי המילה "עמינו" צריכה להיכתב בלי האות יוד. המהדיר החליט לפרסם את הספר בכמה שפחות שינויים. אולי בבוא הזמן כדאי יהיה להוציא לאור מהדורה משופרת, אבל עם מהדורות משופרות יש סכנה שהן יפלו לתוך הפח של הצנזורה...)
"...להחזיק שגם הבניין הגדול והנהדר - תורה שבעל פה, שעל פיו חיים כל בית ישראל, גם הוא לא בבת אחת נוצר, כי אם התפתח לאטו מעט מעט, דור אחר דור".
"להחזיק" - לחשוב.
"הנה, אך החלה ההשערה הזאת להתפשט, והנה קמו המון כופרים פורקי עול ומנתקי מוסרות שבקשו להפוך קערה על פיה, ולהשניה דת ודין".
"ולהשניה" - 'לשנות', 'להחליף', בארמית. המילה הזאת באה מפסוק בספר דניאל.
"והנה, אלה הכופרים מבלי עולם לא השכילו שאין הנידון דומה לראיה. אם ההתפתחות החומרית תלויה בזמן, הוא מפני שכל תנועה חומרית דורשת זמן והיא בעצמה מרשמת את הזמן, אבל תעופת השכל אין חקר למהירותו, וקטן הדעת לא יוכל לשער איך ברגע אחד חובק החכם הגדול זרועות עולם ומשקיף על חזון של רבבות אלפי שנים, וסוקר בסקירה גם כן המון פרטים לאין תכלית".
התורה זה לא דבר טבעי אלא רוחני, ודבר רוחני יכול בשנייה אחת להקיף מיליוני שנים.
"אם כן, היש להתפלא על אורח השכל היותר נעלה ונשגב, השכל הא-לוהי שבנבואת אדון הנביאים, שבחוקים ומשפטים שצווה מורשה קהלת יעקב, שהשכיל אז גם כן להמון פרטיהם ואורחות משפטם? ואיך יוכל שכל בריא להסתפק בזה, שלא נתנו מילואים וביאורים להרבה פרטים על פי אותה הדרך עצמה שהגיעו לנו הכללים".
"אדון הנביאים" - משה רבנו.
הכופרים טענו שהתפתחות ההלכה והוספת פרטים דור אחרי דור נובעות מכך שהחכמים לא יכולים לחשוב מראש על כל מה שיהיה בעתיד. המסקנה שהם רוצים להסיק מהטיעון הזה היא, למשל, שאין להחיל דין תורה על חשמל בשבת כי, לכאורה, "משה לא ידע מה זה חשמל".
הרב קוק עונה על זה שמשה רבנו כן הקיף מיליוני פרטים, וגם את השורשים של כל ההלכות העתידות לקום, כי הוא היה במדרגה של "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר י"ב, ז') והיה מואר בשכל הא-לוהי העליון. זה לא בהכרח אומר שמשה ידע, למשל, איך להכשיר מיקרוגל (כי הוא כנראה לא ידע מה זה מיקרוגל), אבל הוא כן ידע את התפיסה הבסיסית, את הלך הרוח, שמתוכם אנו יודעים שהקב"ה רוצה שנכשיר מיקרוגל לפסח.
"אמנם, אפילו לפי טענתם, אין לנו מקום לפטור את עצמינו משום דבר מקובל בכללות האומה, שזהו כל יסוד הקיום הלאומי".
אחת הטעויות של מבקרי המקרא היא שלדעתם השאלה האם התורה היא מן השמים ניתנת להיחקר ע"פ המדע. למשל, לטענתם, אם טקסט מסוים הוא מורכב וערוך, זה אומר שהוא לא מן השמים. הרב קוק שואל מנין להם ההנחה הזאת?! מנין הלגיטימיות המדעית של ההנחה הזאת?!
הרב קוק אומר שגם אם נניח שהתורה היא לא מן השמים (מה שלא נכון), אז היא עדיין קניין האומה, ולכן צריך לקיים את ההלכה כי זה היסוד של הזהות הלאומית שלנו.
התפיסה של התורה כקניין לאומי מתבטאת היום בשיח הציבורי בארץ בכמה צורות:
- לפני כמה שנים, הפורום החילוני הגיש לבג"צ תביעה נגד משרד החינוך ודרש לבטל במערכת החינוך הכללית - לא הדתית - את שיעורי המורשת, כי לטענתו הם מהווים "הדתה" - 'השתלטות על עולם האמונות ועל אורח החיים של התלמידים'. המדינה הגישה תשובה לתביעה ובה היה כתוב שמערכת החינוך הכללית רואה במורשת היהודית תרבות, וכתרבות זה מחייב. לפי התשובה הזאת, אדם לא חייב להאמין בדברים הנלמדים בשיעורי מורשת אבל הוא חייב לדעת מה היא התרבות של אומתו.
- יש כמה חוקים בכנסת שלכולם ברור שהם הלכות מפורשות ואף אחד לא מתנגד להם. למשל, יש חוק שיום השביתה מעסקים במדינת ישראל הוא השבת - ולא יום ראשון, כמו ב"עולם הנאור". יש גם חוק שהשפה הרשמית של המדינה היא עברית. שני החוקים הללו הם הלכות: שובתים מעסקים בשבת ולומדים תורה בעברית (חלק מלימוד תורה זה לדעת עברית). החוקים הללו לא מפריעים לאנטי-דתיים מובהקים כי לתפיסתם בחירת השבת (בין כל ימות השבוע) כיום השביתה לא שייכת לדתיים, אלא זה עניין לאומי מסורתי של העם היהודי. גם עברית, לתפיסתם, זו השפה של העם היהודי, בלי שום קשר לדתיים. גם זה שירושלים היא עיר הבירה של ישראל נתפס אצלם כעניין לאומי היסטורי ולא דתי.
"הרי מסרה תורה כל ספק לידי בית דין,..."
התורה מסרה את הספק לידי בית דין בפרשת שופטים (י"ז, ח'-י'): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ... וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ". התורה הקימה מראש מוסד שעל פיו מוכרעים הספקות.
"...ומינוי הבית דין עצמו הלא בקבלת האומה תליא מילתא".
התורה שבכתב אומרת שצריך להיות בית דין, אבל מי שקובע את ההרכב שלו זה האומה.
"אם כן תהיה כל תורה שבעל פה מפי משה רבנו עליו השלום מסיני מקובלת לפרטיה, או תהיה מתוקנת במשך אלפי שנים על פי ביאורים ותקנות של בתי דינים, קבלת האומה כולה היא יסוד החובה,..."
הרב קוק אומר שזה לא כל כך משנה האם כל התורה הגיעה בבת אחת מפי משה או התפתחה דרך הכרעות בתי דין במשך הדורות - כי התורה קבעה מראש את מנגנון ההתפתחות שלה ולכן התורה שהתפתחה כלולה בתורת משה.
"...ומי שהוציא את עצמו מן הכלל כאילו כפר בעיקר".
היציאה מהכלל זו כפירה בעיקר - כמו שנאמר בהגדה של פסח.
כאן הרב קוק מתחיל לתת שתי אפשרויות של הסתכלות על ההלכה (בהתאמה לדעותיהם של הרמב"ם ורבי יהודה הלוי בנושא): או שההלכה היא דבר הנתון והקבוע מראש וזה שבית דין מכריע בספק זה בגלל שאנחנו בספק לגבי האמת האבסולוטית הזאת (מה שמתאים לדעתו של הרמב"ם), או שההלכה מלכתחילה ניתנה לבתי דין במשך הדורות להכרעה ופרשנות (לפי דעתו של רבי יהודה הלוי).
שאלה: האם זה אומר שאין דת יהודית אלא רק לאום?
תשובה: אכן כך. ההבחנה בין דת ללאום היא הבחנה אירופאית שנולדה במאה ה-17 אחרי הסכמי וסטפאליה (בסוף מלחמת שלושים השנים). אבל ביהדות ההבחנה הזאת היא בכלל לא במקום. זה מושג גויי שחדר איכשהו אל השיח שלנו.
"וממוצא דבר אתה למד, שהאמונה שתורה שבעל פה בכללה נמסרה למשה רבנו עליו השלום מפי הגבורה, היא אמונה שקבלנוה מאבותינו ואמיתית מצד עצמה. אבל, לא שרק עליה תלוי קיום התורה שבעל פה בישראל, והרי אנו חייבים גם כן במצות שהן ודאי מדרבנן".
דברי הרב קוק כאן קשורים לשאלה מאיזו סיבה אנו חייבים לקיים מצוות דרבנן. לגבי הסיבה הזאת יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן. הרמב"ם אומר שאנו חייבים לקיים מצוות דרבנן כי כתוב בתורה: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים י"ז, י"א). זה אומר שיש לנו חיוב דאורייתא להישמע למצוות דרבנן. הרמב"ן לא מסכים עם זה ואומר שהחובה לקיים תקנות ומצוות דרבנן היא בגלל קבלת האומה - ולא בגלל שזה כתוב בתורה. מכמה מקומות בכתבי הרב קוק, וביניהם גם המקום הזה, אפשר לראות שהרב קוק נוטה יותר לדעת הרמב"ן מאשר לדעת הרמב"ם. גם אם נגיד שההלכה בשאלה זו היא כרמב"ם, עצם זה שקיימת הדעה של הרמב"ן אומר שאפשר לחשוב ככה.
"שמא תאמר 'לא תסור' הוא מן התורה, הרי כמה מרבותינו" - למשל, הרמב"ן והמהרי"ט - "סבירא ליה דאינו כי אם אסמכינהו רבנן אלאו ד'לא תסור',..."
הגמרא אומרת: "כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור" (ברכות י"ט, ב') - כלומר, "כל ענייני דרבנן הסמיכו אותם ל'לא תסור'". המחלוקת היא בדיוק על פירוש המילה "הסמיכו". הרמב"ם אומר שהכוונה היא שזה יוצא מהפסוק "לא תסור", ודעת הרמב"ן היא שהפסוק הוא רק אסמכתא.
"...וכיון שהוא לדבריהם אסמכתא יסוד החובה מנין? אלא, הדבר הזה הוא ממושכלות הפשוטות שחובת האומה בכללה להתנהג אחרי זקניה וחכמיה,..."
זה, אגב, נכון בכל תרבות.
"...וחובת היחידים שבאומה להתנהג על פי המרכז הפשוט בכללה. וזאת היא ודאי חובת דין תורה ממש, והיא למעלה מכל חובה, עד שראויה להיות יסוד לכל חובה קדושה".
הרב קוק אומר שהחובה לקיים את מה שהאומה קיבלה היא דין תורה.
"כי הלא גם לעיקר קיום התורה,..."
עכשיו הרב עולה עוד מדרגה ואומר שגם מצוות דאורייתא מחייבות בגלל קבלת האומה, מהסיבה הבאה:
"...אף על פי שהייתה על פי ד' ממש, מכל מקום קבלו חז"ל שאנו צריכים להיות החובה גמורה בה דווקא לקבלה ברצון, היינו רצון והסכמת כלל האומה. ובתורה מפורש שקבלנו עלינו התורה באמירתנו 'נעשה ונשמע'".
למה היה צריך להגיד "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז'), אם עם ישראל היה ממילא מחויב לקבל את התורה?! התשובה היא שדיני דאורייתא מחייבים בגלל קבלת האומה!
"על כן, לבד מה שעל פי האמת כל העניינים שהם בתור ביאורים למצות או גדרים להן, אין לנו חילוק כלל בחומר שלהם,..."
"בחומר שלהם" - בחומרה שלהם.
"...בין אם יהיו מסורים הלכה למשה מסיני, או יהיו מבוארים על פי שיקול הדעת של איזה בית דין מוסכם, כיון שהתפשטה ההוראה באומה כבר נתחייבנו בה בחובה גמורה".
חז"ל שואלים: "מנין השיעורים?" - כלומר, מאיפה לומדים על השיעורים כזית, כביצה, וכד'? התשובה בתלמוד הבבלי היא שזו הלכה למשה מסיני. אולם בתלמוד הירושלמי מובאת דעת רבי יונה שהשיעורים נקבעו בבית דינו של יעבץ (שופט מתקופת השופטים שמוזכר בספר דברי הימים ואינו מוזכר בספר שופטים, מוזכר במדרשים כאחד מגדולי האומה). הרב קוק כותב באחת האגרות שלו שאין למחלוקת הזו שום נפקא מינה כי בכל מקרה בגלל קבלת האומה זה מחייב מדאורייתא.
ידוע העקרון ההלכתי: "ספק [בדיני] דאורייתא - לחומרא, ספק [בדיני] דרבנן - לקולא". מהו המקור לעקרון "ספק דאורייתא - לחומרא" עצמו? יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרשב"א לגבי המקור. הרשב"א אומר שהעקרון "ספק דאורייתא - לחומרא" הוא מן התורה, ולפי הרמב"ם הוא מדרבנן (לדעתו, מדאורייתא יש עקרון "ספק דאורייתא לקולא", אך החכמים החמירו ותיקנו שספק כזה הוא לחומרא).
נוסיף שלפי הרמב"ם החובה לקיים את מצוות דרבנן היא דאורייתא - אז למה שלא ננהג בהן לפי העקרון "ספק דאורייתא - לחומרא"?! כי חכמים שתקנו אותן, תיקנו גם להקל בהן. במילים אחרות, העקרון ש"ספק דאורייתא - לחומרא וספק דרבנן - לקולא", גם הוא תלוי בהחלטת החכמים.
לכן ההבחנה בין דאורייתא לדרבנן, היא לא כל כך חזקה כמו שזה נראה. נראה עכשיו עד כמה ההבחנה זאת לא פשוטה.
האם אפשר להגיד שבמקום שיש דין דאורייתא זה דוחה דין דרבנן, אם יש התנגשות? זה לא כל כך פשוט. למשל, מן התורה אפשר לקרוא את קריאת שמע של ערבית עד עמוד השחר, והחכמים אמרו שרק עד חצות. אם אדם עבר על דברי חכמים ולא קרא את שמע עד חצות, הוא קורא אחרי חצות - כי מדאורייתא הוא חייב בקריאת שמע. אולם, לפי דעת התוספות, כיוון שהוא לא עשה כדעת החכמים, אז גם מדאורייתא הוא לא יצא ידי חובה בקריאת שמע אחרי חצות - מכיוון שקביעת החכמים שחייבים לקרא עד חצות ביטלה את החיוב מן התורה לקרוא את שמע אחרי חצות. לכן, לפי דעת התוספות, יש כוח לחכמים לבטל דינים דאורייתא.
האם אפשר להגיד שמצוות דאורייתא זה מה שכתוב בתורה, ומצוות דרבנן זה מה שלא כתוב בתורה? זה ודאי לא נכון.
למשל, המצווה "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת..." (במדבר י', י') היא מצווה דרבנן שכתובה בתורה, בפרשת בעלותך. (רבי אברהם בן עזרא ורבינו תם - כמובא בתלמידי רבינו יונה - אומרים ש"ביום שמחתכם" פירושו 'ביום שמחה שתקבעו כשתנצחו במלחמה'. אגב, לפי זה יש חיוב לתקוע בחצוצרות במקדש ביום העצמאות).
גם אמירת ההלל היא מצווה דרבנן הכתובה בתורה בפסוק: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר" (שמות ט"ו, א'). המדרש שמות רבה (בשלח י"ב) אומר: "'לאמור' - נהיה אומרים לבנינו ובנינו לבניהן שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת בעת שתעשה להם נסים".
גם מצוות הכתובה היא דרבנן (למרות שיש דעה בתלמוד שהיא דאורייתא) והיא מוזכרת בתורה: "אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת" (שמות כ"ב, ט') - הכוונה ב"כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת" היא לתוכן הכתובה.
לעומת זאת, מצוות השחיטה היא דאורייתא ולא מוזכרת בתורה. גם האיסור לאדם לבוא על בתו אינו מוזכר בתורה בפרשת העריות אך עדיין נחשב לאיסור דאורייתא (הרמב"ם מונה אותו בין תרי"ג המצוות ואומר שזה איסור דאורייתא אף על פי שהוא לא כתוב בתורה).
"על כן, לבד מה שעל פי האמת כל העניינים שהם בתור ביאורים למצות או גדרים להן, אין לנו חילוק כלל בחומר שלהם בין אם יהיו מסורים הלכה למשה מסיני, או יהיו מבוארים על פי שיקול הדעת של איזה בית דין מוסכם, כיון שהתפשטה ההוראה באומה כבר נתחייבנו בה בחובה גמורה. אם כן, גם אם יאמר הטוען שכל ההלכות שבתורה שבעל פה אינן כי אם דברים שנתבארו על ידי בית דין במשך [הזמן], הרי החובה במדרגתה עומדת, ועניינים שהם מדרבנן, ודאי יסוד הדבר הוא הקבלה הכללית של האומה.
אם כן, אותם שבקשו לנקוף את הלבבות, והעלו טינה לומר שתורה שבעל פה נתקנה בהמשך הזמן על פי כמה חכמים ובתי דינים, ורצו בזה להחליש את הלבבות ולהרפות ידים בקיום תורה שבעל פה, לא אהני להו ברמאותייהו מאומה. מפני שאין החיוב מיוסד כי אם מפני קבלת כלל האומה. שהרי אפילו אותן ההלכות שנתקבלו הלכה למשה מסיני, אם היו משתכחות היינו מחזירים אותן בדרך הדרישה, כמו שאירע בג' מאות או ג' אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז מפלפולו. והרי אין הבדל כלל בחובתן, בין היו ידועות לנו על פי הקבלה הראשונה, ובין היו מסורות על פי הוראת בית דין.
ומזה נבא גם כן להשכיל, שהרבה זחוחי הלב טעו במה שחשבו שמה שאנו מאמינים בגדולתן של חז"ל בכלל הנמסר לנו מפיהם ז"ל: אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו', שזהו היסוד לחובת השמירה של כל דיני התלמוד והמסתעפים ממנו".
אולי החובה לשמוע לדברי רבי עקיבא היא רק מפני שרבי עקיבא הוא תלמיד חכם ענק?! הרב קוק אומר שזה נכון שרבי עקיבא הוא תלמיד חכם ענק אבל לא בגלל זה אנו צריכים לשמוע לדבריו, אלא בגלל שהוא בשרשרת המסירה של התורה, הוא בעל הסמכות. בעל הסמכות יכול להיות אדם קטן, ויכול להיות אדם גדול - העיקר שהוא בעל הסמכות.
"על כן, קמו עזי נפש שאמרו לבקר את ערכם של חז"ל..."
אנשים עזי נפש אומרים שחז"ל הם 'לא גדולים כמו שחשבו עליהם'.
"...על פי אמת המידה של אנוש כערכם, וחשבו שבזה כבר יעלה בידם לפטור את העולם מחובת הזהירות בדברי חז"ל בכללם".
הרב קוק אומר שגם אם אדם פלוני יגיד שרבי עקיבא לא גדול כמו שחשבו עליו ושהוא בעצמו יותר גדול מרבי עקיבא, זה לא קשור: גם אם רבי עקיבא היה קטן (וזה לא נכון), עדיין היינו צריכים לשמוע לו.
"ודבר זה אמנם להם בא גם כן מחסרון ידיעה ביסוד התורה וחובתה. שאפילו אם היו בוני התלמוד קטנים במדרגה באין ערוך ממה שהם באמת, מכל מקום כיון שזכינו למרכז באומה להבין ולהורות מפיו כל משפטי התורה, והאומה קבלה עליה ונתפשט בה, שוב כל פורץ גדר הוא מאבד הונה וקיומה של כלל האומה".
אפילו אם מישהו אומר, חס וחלילה, שחכמי התלמוד לא היו כל כך חכמים, זה לא משנה בכלל - כי הם היו מרכז ההוראה של האומה.
"והידיעות שבאו לנו מגדולתן של ראשונים ז"ל..."
אז למה בכלל סיפרו לנו שהם היו גדולים? כי הם באמת היו גדולים.
"...אינן אלא מפני שכך היא אמיתתן של דברים, ולא מפני שאי אפשר לקיום התורה מבלעדם".
מהי הסיבה שלאמוראים אסור לחלוק על תנאים ואחרי התלמוד אסור לחלוק על התלמוד? היו חכמים שכתבו שהסיבה היא שהתנאים היו יותר גדולים מהאמוראים ושחכמי התלמוד היו יותר גדולים מאלה שבאו אחריהם. הרב קוק סובר שזה לא בגלל שהחכמים היותר קדמונים גדולים מהחכמים היותר אחרונים אלא בגלל שהקדמונים הם בעלי הסמכות.
"או אם יצוייר שהיו אנשים כערכינו שנתן רשות לחלוק עליהם, חלילה! שלילת הרשות לחלוק אינה תלויה בגדולת האומר. כי לפעמים יחלוק אחרון קטן על גדול מראשונים והאמת כדברי האחרון".
יש מקרים בהם האחרונים חולקים על הראשונים. דרכה של תורה היא שאם יש ראיות, אז דוחים גם את דברי הגדול. רק צריך באמת לבדוק ולבחון את הראיות - ואם אחרי הבדיקה החכם בטוח שהראיות אכן אמיתיות אז מותר לו לחלוק על חכם הגדול ממנו.
על זה נאמר במסכת אבות: "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם" (אבות א', ד'). רבי חיים מוולוז'ין מפרש בספרו "רוח חיים" על מסכת אבות ש"יהי ביתך בית ועד לחכמים" - זה הספרייה שלך: הבאת את הספרים של כל החכמים מכל הדורות לביתך והוא נהיה בית ועד לחכמים. ו"מתאבק" זה מלשון 'מאבק' - אתה צריך לדעת האם אתה מקבל או לא מקבל את דבריהם. לפעמים עליך לקבל את דעתך ולא את דעתם כי - כך כותב רבי חיים מוולוז'ין - אסור לתלמיד לקבל את דברי רבו אם יש לו קושיות עליהם, ולפעמים תהיה האמת עם התלמיד, כמו שמצאנו שעץ קטן מדליק את העץ הגדול. אבל לא בגלל שהותר לו לחלוק על גדולים ממנו, יחשוב בגאווה שהוא גדול כמוהם, ועל זה נאמר: "הוי מתאבק" - אבל "בעפר רגליהם". רבי חיים מוולוז'ין לקח את הרעיון הזה מרבו, הגאון מוילנה שאמר לו לא לשאת פני איש בהוראה: לא אחרון, לא ראשון, ולא גאון. (בכתב יד היה כתוב גם "לא אמורא ולא תנא" אבל לא הדפיסו את זה). כמובן שלא כל אחד יכול לחלוק על הקדמונים - לפני כן אדם צריך להגיע לרמה הראויה לכך. אבל כשהוא הגיע לרמה כזו, אז הוא יכול לחלוק.
"אלא, מפני שבכל זמן שראו גדולי ישראל, בשעה שהיה לעמינומרכז קבוע שראוי לחתום תורה שלא תתרבינה עוד מחלוקות, סתמו שלא יחלוק אדם במעשה על הנאמר בדורות הראשונים זולתי להכריע ביניהם".
כתוב בגמרא: "רב אשי ורבינא סוף הוראה וסימנך 'עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם' (תהלים ע"ג, י"ז)". "מִקְדְּשֵׁי אֵל" - זה כמו "אשי", ו"אָבִינָה" זה כמו "רבינא". הרב קוק מסביר ב"באר אליהו" (פירושו לביאור הגר"א על חושן משפט על הלכות דיינים) שזה סוף ההוראה לכל אורך הגלות. כיוון שהחכמים ראו שהגלות תהיה ארוכה, ואם הם לא יפסיקו את הדיון ההלכתי אז היהודים יתפזרו לעדות עדות ולא יוכלו להיות יותר עם אחד, אז אמרו שמכאן ואילך אין הוראה - כלומר, אי-אפשר לחלוק על התלמוד שרב אשי ורבינא סדרו אותו.
שאלה: למה אי-אפשר לחלוק על התלמוד?
תשובה: בגלל שכך עם ישראל החליט. אבל גם אם אסור לאדם לחלוק על התלמוד, מותר לו לומר שהוא מצטער שבתלמוד פסקו כך ולא אחרת.
כשתתחדש הסנהדרין, היא תפתח מחדש את כל הסוגיות ההלכתיות, ואז יכול להיות שבדברים מסוימים הסנהדרין תחלוק על התלמוד, איפה שהיא תראה צורך לחלוק.
"ותקנו זה מפני תקנת האומה ואשרה, וממילא נקבעו לחובה שאין לסור ממנה, והיוצא ממנה הוא פורש מדרכי ציבור ומוציא את עצמו מן הכלל.
על כן, משנחתמה המשנה נקבעה ההוראה שלא לחלוק על הנשנה בתורת הלכה בדורות הראשונים התנאים והקודמים להם, רק מותר להכריע ביניהם, ונתקנו גם כן כללי ההכרעה במיטב הגיון".
צריך לדייק במה שכתוב כאן. הרב קוק לא אומר שמאז שנחתמה המשנה נאסר לחלוק על המשנה, אלא שמאז שנחתמה המשנה נאסר לחלוק על התנאים. לפעמים ההלכה היא כדעת תנא (המובאת, למשל, בברייתא, תוספתא, מכילתא, ספרי וכו') שחולק על המשנה.
"אחר כך כשזכינו למרכז התלמוד ונתפשט בישראל, קבלה האומה שלא לחלוק על דבר מדבריו,..."
בספר, בהערה למטה, מובאים כמה מקורות שדנים בעניין זה.
"...זולת להכריע במקום שלא הוכרעה המחלוקת".
רואים מכאן שאם בתלמוד יש מחלוקת בין שני חכמים והתלמוד לא מכריע בה, אז החכמים היותר מאוחרים יכולים להכריע בה.
"על כן, רק קבלת האומה היא המכרעת".
זה העקרון, והנה השלכותיו:
"המעיז פנים לעקור דבר מן התלמוד ולהקל בו ראש, הוא בועט בכלל האומה. ועזי פנים כאלה מביאים על כלל עמינו רעות אין חקר. ובידיעתנו השלמה בזה הננו מתרחקים מהם וממועצותיהם ומספריהם עד מקום שידנו מגעת, כדי לחזק מוסדי האומה להיות לעם לד' לעד".
בפסקה הזאת הרב קוק תוקף את הרפורמים.