גבול השנאה

הרב אורי שרקי

גבול השנאה

מתורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

"מעייני הישועה", ה' באדר א' תשס"ג

מתנהל ויכוח חריף בציבוריות הישראלית מסביב למעמדה של דת ישראל. חלק מבעלי הדעות התרחקו הרבה מאמונה וממצוות מעשיות. אך ברובם מקנן רגש של כבוד כלפי נכסיה עתיקי-היומין של האומה, כך שנדיר יהיה לשמוע מהם דברי בוז מפורשים כלפי דת ישראל. עם כל זה, נשמעים לפעמים דבורים שלא כהוגן כלפי אמונת היהדות אפילו במעמדים ממלכתיים. כאשר זה מתרחש, הכרח הוא למחות בכל תוקף וכך אכן נהג הרב זצ"ל, במכתב מחאה אל הועד הלאומי מיום ל' שבט תרצ"א (כרוזי ראי"ה עמ' 98):

"הנני מוצא את עצמי מוכרח להביע לפניכם את צערי מתוך מעמקי הנשמה על דברי החוצפה אשר נאמרו באסיפת הנבחרים בתור דברי גידוף נגד דת ישראל."

אך היו שלא ראו לנכון למחות, בשם "חופש הדיבור":

"וההכעה שנאמרה מצד אחד נגד המחאה כאילו דבר חוקי הוא לדבר העלבה נגד תורתנו הקדושה וכל קדש בישראל, באסיפת הנבחרים מטעם חופש הדיבור למלחמה בדת, היא לפי זה גם אצלנו בארצנו הקדושה מדה שאין נגדה מעצור מצד החוק והנימוס שלנו חלילה."

אבל ברור הדבר שאי אפשר שלא לשים גבולות לחופש הביטוי בעניינים הנוגעים לציפור הנפש של האומה:

"דבר זה הרעיש את הלבבות ובתוכם גם את לבבי על מורד כזה. גם אם איזה אספה רשמית של אומות העולם הייתה מעלבת את דתנו היה לנו הצדק לדרוש את עלבונה... 
לכן הנני בזה לדרוש מכבודכם שחוקה תיעשה בועד הלאומי ושהיא תשמש מידה לאסיפת הנבחרים, שכבוד הדת בישראל ובארץ ישראל המתחדשת מוכרח הוא להיות שמור, וכשם שלא יעלה על הדעת שאם אחד הנואמים באולם אסיפת הנבחרים או בועד הלאומי יקפוץ פתאום לדבר למשל דברי הסתה מסיונריים או דעות אנטישמיות, שיניחוהו לדבר בלי מחאה, מכח הזיכיון של חופש הדיבור, ככה אי אפשר כלל שתנתן רשות ושתהיה סבלנות שבעולם מניחה אפילו לרגע למי שיהיה לדבר חלילה דברי עלבון ונאצה נגד תורת ישראל במוסד לאומי."

דברים אלה, חוצבי הלהבות, ראויים להדהד בחיינו הציבוריים בכל הדורות.