הרב אורי שרקי
גדליהו בן אחיקם
תשס"ה
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
הגמרא במסכת ברכות (כ"ח-ב') מספרת על מיתתו של רבן יוחנן בן זכאי:
"כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?" אמר להם: "אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפ"כ הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ"ה הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?!" אמרו לו: "רבינו, ברכנו". אמר להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". אמרו לו תלמידיו: "עד כאן?!" אמר להם: "ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם". בשעת פטירתו אמר להם: "פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא".
אגדה תמוהה מאוד. למה רבן יוחנן בן זכאי, צדיק גדול מגדולי האומה ממש, צריך לפחד?
רש"י אומר שרבן יוחנן בן זכאי ביקש להביא כיסא לחזקיהו מלך יהודה כיוון שכשאדם נפטר מהעולם הוא רואה את האנשים שיהיו אתו בגן עדן יוצאים לקראתו. רבן יוחנן בן זכאי ראה את חזקיהו יוצא לקראתו ולכן נחה דעתו. זאת אומרת שהספק של רבן יוחנן היה האם הוא יזכה לחברותו של חזקיהו או לא.
מדובר, מבחינה היסטורית, במעשה הגדול של רבן יוחנן בן זכאי בחייו - אותו מעשה שמסופר במסכת גיטין: כאשר ירושלים עמדה במצור, יצא רבן יוחנן בן זכאי לקראת אספסיאנוס ובמקום לבקש שהרומאים יעזבו את ירושלים הוא ביקש את יבנה וחכמיה. כלומר, רבן יוחנן בן זכאי יסד את יהדות הגלות, יהדות תחת שלטון זר. הוא הקים את המוסד הרבני של הסנהדרין של יבנה וביקש מאספסינוס שייתן את החסות ליהדות הגלותית - רבן יוחנן בן זכאי הוא מייסד את המשכה של היהדות הגלותית (גם אם מדובר על יהודים תחת שלטון רומא בארץ ישראל - לפי ההלכה בשולחן ערוך, עיר בארץ ישראל שנמצאת תחת שלטון זר נחשבת כעיר חרבה וחייבים לקרוע בגדים כדי להתאבל עליה).
השאלה היא אם רבן יוחנן בן זכאי עשה נכון או לא - כלומר, האם הוא היה צריך להתנהג כפי שהתנהג או שמא היה צריך להתנהג כמו חזקיהו מלך יהודה בשעתו.
בזמנו של חזקיהו הגיע סנחריב מלך אשור ודרש מירושלים להיכנע. הוא הפעיל לחץ על יושבי ירושלים, שיחזרו להיות תחת שלטונו אחרי שמרדו בו והוא לא יהרוג אותם, במקום שינסו להלחם על העצמאות המדינית שלהם והוא יהרוג אותם. באותו זמן בירושלים היו שתי מפלגות: מפלגת חזיקהו, שהייתה נגד הכניעה, ומפלגה של שבנא - סופר המלך וראש הסנהדרין - שהיתה בעד מסירת ירושלים לאויב. הגמרא מספרת שלשבנא היו יותר תלמידים מאשר לישעיהו וחזיקהו. האם במקרה כזה לא צריך ללכת אחרי הרוב?! חזקיהו בעצמו התלבט בשאלה זאת. ישעיהו הנביא ענה לו:
"קשר רשעים הוא ואינו מן המניין".
חז"ל מסבירים שהכלל לגבי הרוב לא חל על נוקטים בעמדה הלכתית שצריך למסור את ירושלים בידי האויב כדי להציל את התורה או את הנפשות - כי הרוב שלהם אינו באמת רוב: "קשר רשעים הוא ואינו מן המניין".
לכן רבן יוחנן בן זכאי שאל את עצמו האם הוא נהג כשורה בשעה שהוא מסר את ירושלים בידי אספסינוס קיסר, והוא לא ידע כל חייו אם יש לו חלק בגן עדן או גיהינום. הגמרא מספרת שלרבי עקיבא היתה ביקורת על רבן יוחנן בן זכאי בעניין זה וזוהי עדות לכך שהשאלה היתה מוצדקת. בשעה שרבן יוחנן בן זכאי ראה את חזקיהו בא לקבל את פניו לגן עדן הוא הבין שעשה נכון.
זאת אומרת שההתנהגות הראויה של המנהיג משתנה לפי אופי התקופה, תקופה של בניין או תקופה של חורבן. מי שנוקט כרבן יוחנן בן זכאי בתקופת הבניין - אין לו חלק לעולם הבא, ובתקופה של חורבן - מגיע לו שכר. השאלה היא כיצד להעריך מהי ההנהגה הא-לוהית בתקופה הנתונה, הנהגת החורבן או הנהגת הבניין.
*
תנ"ך מספר על עוד ויכוח מהסוג הנ"ל. שני אנשים גדולים התווכחו בפני העם. האחד - נביא אמת, ירימהו הנביא. השני - נביא שקר, חנניה בן עזור. לפי חז"ל חנניה היה בעצמו נביא אמת שהפך להיות נביא שקר. הוא התווכח פומבית עם ירמיהו מי נביא אמת ומי נביא שקר, והדבר הזה הביא לידי מבוכה גדולה בעם שלא ידע כיצד להכריע. הויכוח היה על זה שירימהו אמר בעיצומה של המלחמה של מלכות יהודה נגד הבבלים שצריך להיכנע למלך בבל. לעומתו חנניה בן עזור אמר לא לשמוע לירמיהו, להמשיך להלחם ושגם הכלים מבית המקדש שמלך בבל לקח אתו לבבל יחזרו לירושלים בקרוב.
כדי להוכיח שהוא צודק ירמיהו אמר לחנניה שכהוכחה לצדקותו של ירמיהו חנניה ימות עד סוף השנה. חנניה באמת מת באותה שנה, אלא שנאמר שהוא מת בחודש השביעי, הלוא הוא תשרי, והספק נשאר בלב העם, כי לא היה ברור לאיזו שנה התכוון ירמיהו: שהשנה שמתחילה בניסן או השנה שמתחילה בתשרי. חז"ל אומרים שחנניה מת בכ"ט באלול, ערב ראש השנה, ושהוא ידע שהוא עומד למות ואמר לבני ביתו שיסתירו את דבר מותו עד למחרת, כדי להכחיש את נבואתו של ירמיהו. זה באמת לא מובן: אם חנניה הבין שירמיהו אמר את האמת, מדוע הוא רצה להמשיך להטעות את העם?! חנניה רצה להכריח את הקב"ה לשנות את דעתו, מכיוון שהיתה לו אהבת ישראל. הוא רצה לכפות, כביכול, על הקב"ה את שינוי המדיניות: אם הוא יסתיר את תאריך מותו העם יסבור שירמיהו נביא שקר וה' לא יוכל לעשות כדברי ירמיהו, שיהיה נחשב בעם כנביא שקר, כדי לא לגרום לחילול השם (שדברי נביא שקר מתקיימים), ואז ה' יקיים את דברי חנניה. צריך להבין שבמפלגה שהתנגדה לירמיהו היו אנשים שגורל המדינה מבחינתם עמד על כפות המאזניים.
התנ"ך מספר על שני אנשים שחיו באותם ימים ושמכונים בשם "סופר המלך": אלישמע ואחיקם בן שפן. סופר המלך הוא כנראה תפקיד חשוב מאוד בממשל באותם ימים. סופרי המלך היו כנראה מהאנשים שהמדיניות נתונה בידם. כאשר ירמיהו בא לבית המקדש ואומר שהמקדש עומד להיחרב, מתחיל ויכוח בין שתי מפלגות בתוך ראשי העם האם להרוג את ירמיהו. אחיקם בן שפן אומר לא להרוג אותו, והוא גם אומר שהיה אחד בשם מיכיהו בן רמלה שאמר שמקדש ייחרב ולא עשו לו כלום, ולכן מותר לומר דברים כמו שאומר ירמיהו. המפלגה השנייה, כנראה של אלישמע, אומרת היה אחר בשם אוריה מקרית יערים שאמר בימי יהויקים שהמקדש ייחרב ויהויקים הרג אותו, לכן כדאי להרוג את ירמיהו. ברגע האחרון מי שמציל את ירמיהו ממות זה אחיקם בן שפן.
שפן, אביו של אחיקם, היה סופר המלך בימי יאשיהו מלך יהודה - הם משפחה של סופרים. שפן הוא לא סתם בן אדם - הוא האיש שמצא את ספר התורה במקדש והביא על ידי כך למהפכה הרוחנית של יאשיהו מלך יהודה שחזר בתשובה והחזיר את העם לברית עם ה'. כלומר, משפחתו של אחיקם היא משפחה של צדיקם.
לעומתם אלישמע הוא זה שנכח בזמן שקראו לפני יהויקים מלך יהודה את המגילה של ירמיהו עם קללות ודברים רעים שעומדים ליפול על מלכות יהודה. בספר ירמיהו מסופר שאחרי שקראו כל כמה פסוקים מתוך דברי ירמיהו המלך היה משתמש בתער של הסופר, קורע את החלק של המגילה ושורף אותו באש. לפי מה שכתוב התער היה של הסופר אלישמע.
לאחיקם בן שפן היה בן מפורסם, גדליהו בן אחיקים, עליו יש צום גדליהו. אותו גדליהו הועמד על ידי מלך בבל בראש אותם היהודים המועטים שנשארו בארץ אחרי שהשאר הוגלו, כדי לא להשאיר את הארץ שממה. מלך בבל ידע שגדליהו ואנשיו נאמנים למדיניות שלו ואפילו שיחרר את ירימהו מהכלא ומרשה לו לעשות כרצונו. נבוזראדן, ראש הצבא הבבלי, ממליץ לירמיהו ללכת לגדליהו שיתמוך בו וכך ירמיהו עושה. גדליהו מקים ממשל קטן במקום שנקרא מצפה (משערים שזה במקום א-רם שבדרך לרמאללה).
מצפה זה מקום שכל ישראל היו מתקבצים בו בשעת צרה. למקום הזה יש היסטוריה, סגולה, כמקום של איחוד שארית ישראל (במלחמת בנימין, במלחמת החשמונאים ועוד). לא במקרה גדליהו נמצא במקום הזה בתמיכת ירמיהו ודבר זה מאוד מרגיז את השרידים של המפלגה השנייה.
ספר ירמיהו מספר על אחד מהשרידים האלה - אדם בשם ישמעאל בן נתניה בן אלישמע. ייתכן שהוא הנכד של אותו אלישמע הסופר שהיה המתנגד לירמיהו ולאחיקם בן שפן בימי יהויקים מלך יהודה. ישמעאל החליט לרצוח את גדליהו ומי שהסית אותו לרעיון זה היה בעליס, מלך עמון.
למלך עמון היו כמה סיבות להסית את ישמעאל לרצח גדליהו. הסיבה הפשוטה היתה כנראה שמלך עמון רצה לנצל הזדמנות ולכבוש את השטח של ממלכות יהודה וישראל שחרבו והוא חשש שגדליהו לא יתן לו לעשות את זה. לכן הוא שיסה את ישמעאל נגד גדליהו.
לישמעאל עצמו כנראה היה רצון להשיב את ממלכת יהודה - הכתוב מזכיר שהוא היה מזרע המלוכה. ייתכן שאלישמע שהיה סבו של ישמעאל הוא אותו אלישמע שמוזכר בדברי הימים א' (פרק ב') כצאצא של ירחמיאל. ירחמיאל היה הבכור של פרץ. לכאורה בית המלוכה היה צריך לעבור דרכו, אבל מלכי יהודה אינם צאצאים של ירחמיאל אלא של רם, אחיו הצעיר. הכתוב רומז שירחמיאל עשה מעשה שלא ייעשה - הוא לקח "אשה אחרת", כלומר גויה (גם אחר כך אחד מצאצאיו חיתן את בתו עם עבד מצרי, שלפי התורה אסור לו לבוא בקהל בדור הראשון אפילו אם גויר). כלומר, יש היסטוריה של פסול במשפחה, יש במשפחה הזאת תסכול שהם לא מהמלוכה ממש. (אם ישמעאל הוא צאצא של ירחמיאל, איך הכתוב אומר שהוא מזרע המלוכה?! חז"ל דורשים: "מזרע המלוכה - העביר מזרעו למולך". מלבי"ם אומר שאמו היתה מזרע מלוכה). כך או אחרת מאחר ואחד ממלכי יהודה הלגיטימיים (צדקיהו) נהרג ואחד (יהויכין) נמצא בגלות, הענף שציפה מזמן למלוך מתעורר ורואה הזדמנות לתפוס את השלטון, ומלך עמון מנצל תסכולים בתוך החברה היהודית כדי להשתלט על האזור.
הסיבה היותר עמוקה מאחרי הפעולה של מלך עמון היא שעמון באים מלוט. לוט הוא זה שהיה צריך לרשת את אברהם אם יצחק לא היה נולד. כלומר, גם שם יש תסכול משפחתי ובשעה שהשלטון הלגיטימי נופל הם חושבים שהגיעה הזדמנות שלהם. לוט, עמון ומואב, בלעם ולבן הם ה"הווה אמינות" שעם ישראל לא יקום. כשעם ישראל נמצא בשפל, כל ה"הווה אמינות" מתעוררות מחדש כדי לבטל את שם ישראל, כפי שנאמר בספר התילים (פרק פ"ג):
"גבל ועמון, ועמלק, פלשת, עם ישבי צור... אמרו: לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד".
*
יש מחלוקת מתי נרצח גדליה.
יש אומרים שזה קרה בא' בתשרי, ולכן מכיוון שא' וב' בתשרי זה ראש השנה התענית נדחתה לג' בתשרי. (בתנ"ך כתוב שזה קרה "בחודש השביעי", בלי ציון של תאריך. סתם "בחודש השביעי" - הכוונה בראשון לחודש).
האר"י ז"ל אומר ב"שער הכוונות" שדווקא ג' בתשרי הוא הזמן שבו יש אפשרות של נפילה בתוך עשרת ימי תשובה, זה זמן התגברות הדינים ואין תקיעת שופר כדי להמתיק את הדינים ואנו צמים כדי לתקן את זה, ושגדליה בן אחיקם נהרג בג' בתשרי.
במגילת תענית מסופר שבימי בית שני היו עושים חג, יום טוב, בג' בתשרי לכבוד איזה דבר טוב: ביטלו את האזכרה בשטרות. יש אומרים שהכוונה היא שהיו כותבים בשטרות שנה כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון וביטלו את זה כי זה כתיבת שם שמיים על שטר והוא יכול להתבזות, ומתי שביטלו עשו יום טוב. יש אומרים שהכוונה היא שהיו צריכים לכתוב שם של ע"ז וביטלו את זה. כך או אחרת מדובר על מאורע שעורר גאווה לאומית של עם ישראל על דבר שקרה בג' תשרי. כלומר, כשמתקנים את היום המסוגל לשפלות הוא הופך להיות יום של שמחה, כמו שאמר הנביא זכריה שהתענית הזאת תהפוך לשמחה.
*
צום גדליהו משולב בעשרת ימי תשובה. מבחינת המאורעות של תקופת החורבן זה קשור למותו של חנניה בן עזור שמת בערב ראש השנה: זה שחנניה בן עזור הסתיר את תאריך מותו גרם לספק בעם האם נבואת ירמיהו היא אמת, והספק הזה נמשך גם אחרי החורבן, בשאלה האם מי שצדק הוא גדליה או ישמעאל.
מדוע הסיפור העצוב הזה משולב בעשרת ימי תשובה? מה יש לנו ללמוד מזה?
קודם כל בעקבות הרצח גלינו סופית מארצנו. בספר ירמיהו מסופר איך זה קרה.
כשישמעאל הרג את גדליה, הוא הרג גם את כל היהודים והכשדים שהיו במצפה ששמרו על גדליה, ואף אחד לא ידע על זה. יום אחרי זה הגיעו למקום יהודים מהצפון שכנראה לא שמעו שהמקדש חרב וזה נודע להם רק בדרך. זו היתה שיירה מוזרה, שאנשיה היו, מצד אחד, קרועי בגדים ומתגודדים לאות אבל, ויחד עם זה היו מביאים אתם קורבנות לבונה ומנחה לבית ה'. כשישמעאל ראה את היהודים האלה הוא הכניס אותם למצפה והרג גם אותם. סה"כ היו שם כמה מאות חללים וישמעאל זרק את הגופות שלהם לתוך בור בבית חורון. (כפי שנאמר בספר ירמיהו, הבור הזה נחצב על ידי אסא מלך יהודה כביצור במלחמתו נגד בעשא מלך ישראל. הבור הזה הוא הנצחה של הפירוד בעם ישראל).
ספר ירמיהו אומר שהיהודים האלה נהרגו "בידי גדליה", מה שמוזר - כי ישמעאל הרג אותם - אלא חז"ל מסבירים שכוונת הכתוב היא שגדליה לא האמין להזהרות של חברו, יוחנן בן קרח, שישמעאל מתכנן רצח, ולכן תולים את מיתתם בגדליה. חז"ל לומדים מפה הלכה שבמקרים כאלה, כשמזהירים על מישהו שמתכנן רצח, אומנם אסור לשמוע ללשון הרע אבל חייבים להיזהר. הלימוד של ההלכה הזאת נעשה מסיטואציה טרגית, מכיוון שבעולם של גלות אי-אפשר שלא יהיה לשון הרע. בשולחן ערוך מובאות ההלכות הנוהגות בזמן הזה ואין בו הלכות לשון הרע. נכון שאסור לדבר לשון הרע גם בזמן הגלות אבל זה שזה לא כתוב בשולחן ערוך בא לרמוז שבגלות אי-אפשר להימנע מלשון הרע - כי הדיבור בגלות מקולקל, גלות זה מקום המחלוקת. הרב צבי-יהודה קוק היה אומר שהקב"ה שלח את חפץ חיים לכתוב את הלכות לשון הרע ולטהר את הפה שלנו לקראת הגאולה.
בעקבות הרצח יוחנן בן קרח רדף עם חייליו אחרי ישמעאל (שגם לקח בשבי נשים ועבדים ואת בנות המלך), החזיר מהשבי את השבויים וישמעאל נמלט עם שמונה אנשים לעמון. (כדאי לשים לב שהקרב בין יוחנן בן קרח לבין ישמעאל היה בבריכה בגבעון - המקום בו היתה מלחמת אחים בין אנשי אבנר בן נר משבט בנימין לבין אנשי יואב בן צרויה בשבט יהודה - גם המקום הזה מסמל פירוד בעם ישראל).
יוחנן בן קרח נשאר עם קבוצה גדולה של אנשים שהוא לא ידע מה לעשות אתם והתלבט בין שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היתה להישאר בארץ תחת העול של מלך בבל, אבל היה חשש שהמלך יחשוב שיהודים מרדו בו בכך שהרגו את גדליהו שהוא מינה אותו כמושל. האפשרות השניה היתה לנסוע לכיוון מצרים ולמצוא מקלט בטוח לאותם מאות האנשים שנמצאים אתו. יוחנן הלך לשאול את ירמיהו מה לעשות וירמיהו אמר לו שישאל את ה' רק בתנאי שיוחנן ואנשיו יסכימו לעשות מה שה' יאמר. ירמיהו היה צריך לשאול את ה' במצב שהעם בחרדה מתפללים לה', וה' ענה רק אחרי 10 ימים. איך יתכן במצב שהעם נמצא בחרדה כ"כ גדולה שה' עונה רק אחרי 10 ימים?! יש מצבים שהתשובה של ה' היא ע"י השתיקה. יש פעמים שה' מדבר ויש פעמים הוא שותק - גם השתיקה שלו היא דרך התקשרות:
"א-לוהיי אקרא יומם ולא תענה, ולילה, ולא דומייה לי" (תהילים כ"ב-ב').
דוד המלך מתלונן במזמור זה שהוא קורא לה' ביום והוא לא עונה לו. הוא מצפה לתשובה ביום. בלילה הוא מצפה בשקט ולא היה. יש לפעמים שיחות של ה' דרך השתיקה, גם בזמן השואה היה כך.
על כל פנים, אחרי 10 ימים ה' אמר לא לרדת למצרים וירמיהו אמר את זה ליוחנן. למרות ציווי ה' יוחנן בכל זאת ירד למצרים עם כל הפליטה וירימהו ירד אתם.
הגמרא במסכת סנהדרין בירושלמי אומרת:
"עדת יוחנן בן קרח אין להם חלק לעולם הבא".
הם לא שמעו לדברי הנביא ורצו לחדש את גלות מצרים - לכן אין להם חלק לעולם הבא. צריך להבין מדוע דווקא גלות מצרים כ"כ חמורה. (אם היו יוצאים לבבל זה כנראה היה בסדר).
הרצון לחזור למצרים הוא הרצון לסגת מההיסטוריה. התחלנו את ההיסטוריה ביציאת מצרים. חזרה למצרים היא אמירה שההיסטוריה היא כישלון ואין לאן להגיע, ייאוש מוחלט. זה דומה לעובר שרוצה לחזור לרחם אמו.
החזרה למצרים גררה אחריה דברים מאוד משונים: העם שירד למצרים לא הסתפק בישיבה במצרים אלא גם הקים שם מזבח. מצאנו דברים דומים גם בדורות יותר מאוחרים, אצל יהודים שישבו במצרים בזמן השלטון הפרסי, ואחר כך גם בזמן היוונים, כאשר חוניו כהן גדול שברח בזמן גזירות אנטיוכוס למצרים והקים שם את מקדש חוניו. גם אצל יהודי אתיופיה הייתה עבודת קורבנות עד המאה ה-19 וזה כנראה ההמשך של אותה גלות מצרים.
באותה תקופה נוסדו שתי גלויות: גלות בבל וגלות מצרים. אם האומה גולה למקום אחד היא מקבלת את הצבע של המקום שאליו גלתה, ואז יש אובדן של הזהות המקורית של עם ישראל - לכן ההשגחה סידרה שעם ישראל גלה לפחות לשני מקומות כדי שהזהות של עם ישראל לא תאבד.
יהדות בבל המציאה מוסד חדש: בית הכנסת. בית הכנסת הראשון בהיסטוריה - "שף ויתיב" בנהרדעא - הוקם ע"י יהויכין מלך יהודה שהיה בשבי בזמן שירמיהו ירד למצרים. הקמתו של הבית כנסת היתה הצלת היהדות לדורותיה, כי בית הכנסת היה צורת קיום חדשה של הקהילות היהודיות שאיפשר להם להתקיים במשך אלפי שנים. קוראים לבית כנסת "מקדש מעט". לעומת זאת, המשך הקרבת קורבנות אחרי החורבן פירושו שימור העבר לשם העבר, סירוב לקבל את ההתפתחות של ההיסטוריה, אובדן האמונה. זאת היתה בדיוק הכוונה של היהודים שעשו מקדש במצרים וזאת הסיבה של הכעס הגדול של הקב"ה על יורדי מצרים.
*
החומרה שאנו מיחסים למותו של גדליה זה לא בגלל מותו עצמה בלבד - כי יש עוד הרבה צדיקים אחרים שנהרגו. מה שמיוחד ברצח גדליה זה אובדן שארית יושבי ארץ ישראל - מאותו שעה התרוקנה ארץ יהודה מהיישוב. זוהי הסיבה לתענית.
שאלה: מדוע יש לצום כיום על ביטול הישוב בארץ אם כיום נבנה היישוב בארץ?
תשובה: במסכת ראש השנה יש מחלוקת לגבי תנאי ביטול של ארבעת הצומות. יש דעה שרק כשבית המקדש נבנה מבטלים את הצומות ויש דעה שמשתמעת שהצומות מתבטלים כשיש עצמאות מדינית. מצינו אותה מחלוקת בין הרמב"ן לבין רבנו חננאל: לפי הרמב"ן צריך לבטל היום את הצומות, לפי רבנו חננאל צריך להמשיך לצום. לכן שנה אחרי הקמת המדינה, בשנת תש"ט, שני רבנים גדולים, הרב קטריבס מתורכיה והרב חלימי מאלג'יריה, שלחו מברקים לרבנים הראשיים לישראל עם השאלה האם לצום בתשעה באב. הרבנים הראשיים דאז ענו שיש לצום, כי בית המקדש עוד לא נבנה.
*
מהשילוב של תענית גדליה בעשרת ימי תשובה לומדים יראת שמיים. בעשרת ימי תשובה עושים תשובה על חטאים. החטא מנתק את האדם מהכלל והופך אותו לפרט - זה הנזק העיקרי של החטא. זה בדיוק מה שקרה בהריגת גדליה בן אחיקם - אבדה שארית הכלליות ונוסדה הפרטיות של הגלות, ואז כל אחד חשב איך להציל את עצמו במקום לפעול למען הכלל.
זהו בדיוק הנזק הראשון שהחטא גורם לאדם בתחילת עשרת ימי תשובה. האדם עדיין לא חזר בתשובה שלמה, מסתכל רק על חטאיו הפרטיים והופך להיות אישיות פרטית. ההתעסקות של האדם בחטאים הפרטיים שלו אומנם הכרחית אבל גם היא מנתקת את אדם מן הכלל. זוהי תשובה חלקית, וכפי שכותב הרב קוק ב"אורות התשובה", צריך לעשות תשובה גם על התשובה החלקית הזאת. פירוש המילה "צום" הוא "צומת", "חיבור" - ומטרתו היא התחברות לכלל ישראל.
*
הגמרא במסכת ראש השנה אומרת שזה שעשו תענית על הריגת גדליה בן אחיקם, שהיה צדיק (אחרת לא היו עושים את התענית על הריגתו), כמו שעשו תענית על חורבן המקדש, בא ללמד שהריגת הצדיקים קשה כשריפת בית א-לוהינו. זה אומר שבזמן הגלות במקום קדושת הכלל יש קדושת הצדיקים. בזמן הגלות עם ישראל לא חי ככלל - אין לו מלכות, ממשלה וכו'. במקום זה מרכז החיים היה האישיות הפרטית של הצדיק.
*
בימינו, ברוך ה', עם ישראל הולך ומתקן את כל האווירה העכורה שהייתה באותם ימים, אף על פי שיש ויכוחים קשים מאוד בתוך האומה, אבל אין לנו שני צבאות או שתי מדינות כמו שהיה בימי בית ראשון ובימי בית שני. יש לקוות שכל הפירודים, כמו שהיו בתקופה של גדליה בן אחיקם, יתוקנו גם הם ביתר שאת.