הרב אורי שרקי
פסח - ההגדה של פסח, שיחה עם אראל סג"ל
מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב
נעסוק בהגדה של פסח. מתי נתקנה ההגדה?
עצם המצוה לספר ביציאת מצרים מופיעה בתורה - "והגדת לבנך ביום ההוא..." וכו'. כלומר, הרעיון עצמו הוא מימי משה, אלא שהצורה הטקסטואלית הולכת ומשתנה מדור לדור לפי צרכי כל דור (למשל - יש הבדל בין סדר פסח הנעשה עם קרבן פסח ממש, לבין כזה הנעשה בלעדיו).
השאלה היא מהו הדגש שצריך לשים בהגדה. כבר בזמן התלמוד מצאנו שתי מסורות שונות להגדה של פסח, ששורשן בהבנת דברי המשנה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח": יש מסורת המתחילה ב-"עבדים היינו לפרעה במצרים" (גנות) ומסיימת ב-"ויוציאנו ה' א-לוהינו משם" (שבח), ויש מסורת המתחילה ב-"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" (גנות), ומסיימת ב-"ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" (שבח). כלומר, אפשר לומר שהיו שני סוגי משפחות בתקופת הגמרא - משפחות שהיו מדגישות את הצד הלאומי ומשפחות שהיו מדגישות את הצד הדתי. אפשר לומר שהשאלה היא מהו עיקר סיפור יציאת מצרים - האם זהו סיפור לאומי (עבדים ששוחררו), או שמא סיפור אמוני-דתי (עובדי עבודה זרה שהפכו לעובדי ה'). ומעניין הוא שדווקא בתקופת הסבוראים שאחרי תקופת התלמוד אוחדו שני הטקסטים, כך שאפשר לומר שכיום יש לנו הגדה כפולה, בעלת שאלות ותשובות כפולות: על השאלות של "מה נשתנה" (המופיעות במשנה), משיבים: "עבדים היינו", ועל השאלות של ארבעת הבנים (המופיעות במכילתא), משיבים: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" וכו'. וצריכים לשים לב שהבכורה ניתנה לכיוון הלאומי דווקא - שכן פותחים ב"עבדים היינו", ורק לאחר מכן אומרים "מתחילה עובדי זרה היו אבותינו".
לאחר מכן, המגיד אומר "ואפילו כולנו חכמים - מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים". וכי יעלה על דעתנו שחכמים אינם צריכים לספר ביציאת מצרים? וכי זה חידוש שגם החכמים צריכים לקיים מצוות? אם יש מצוה, הוא מחייבת את כלל ישראל, בין שהם חכמים בין שהם אינם חכמים! אלא, המגיד רוצה לרמוז לנו שאולי יש איזשהו פיתוי לחכמים שלא לספר ביציאת מצרים. זאת מפני שהחכם אומר: מי זקוק ליציאת מצרים באמת? רק עמי הארצות, הלא הם אלו שאוהבים חירות מדינית וקשה להם להיות משועבדים לפרעה. ואילו אנו החכמים לא מבקשים מפרעה אלא חופש דת, ואם זו ניתנת לנו - מבחינתנו אפשר אפילו להשאר במצרים, ומה לנו לנהל מדינה, צבא, כלכלה, חקלאות, מוסדות וכו'. כלומר, היה באמת מקום לומר שהחכמים לא יתלהבו מלעסוק ביציאת מצרים. על רקע זה בא המגיד ומחדש לנו שגם החכמים צריכים לעסוק בסיפור יציאת מצרים, שאין אפשרות לקבל תורה בלי יציאת מצרים, בלי שחרור לאומי.
תחושתי האישית היא שהנטיה היא לתת דגש לצד הדתי דווקא. כך למשל בסיפור החכמים בבני ברק החותם בזמן ענין קריאת שמע.
גם בסיפור זה ניתן למצוא דווקא את הפן הלאומי מודגש, ולא את הצד הדתי-הלכתי:
במעשה זה נאמר שהיו "מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" - מה פירוש כל אותו הלילה? הלילה שלהם (הגלות שלהם), הלא הוא הכיבוש הרומי, והיו החכמים מתכננים את המרד ברומאים. וזאת מנין לנו? אם נדייק באותו מעשה, נגלה כמה נקודות מעניינות: כל מי שסבב לאותו שולחן היה מגדולי ישראל - ר' אליעזר, ר' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה, ר' עקיבא ור' טרפון, ומעניין הוא שכולם התאספו דווקא בביתו של (כמעט) הצעיר מכולם - הלא הוא ר' עקיבא שדר בבני ברק, והיה מקום לכאורה לחשוב שיתאספו בבית הזקן שביניהם. נוסף על כך, לא ברור היכן היו משפחותיהם של אותם תלמידי חכמים, הלא ליל הסדר הוא לילה משפחתי! ועוד, מתואר שהתלמידים באו בבוקר ואמרו להם כך וכך - משמע שהתלמידים שהו בחוץ ולא היו איתם באותו חדר; אילו אני הייתי מתלמידיו של ר' עקיבא או של ר' טרפון - הייתי רוצה לעשות את הסדר איתם, ולא הייתי מחכה בחוץ!
אלא, צריכים להבין שמדובר במין כינוס סודי ושמור של אותם תלמידי חכמים, שבאותו כינוס ישבו ותכננו כיצד למרוד בשלטון הרומי, עד שבאו תלמידיהם ששמרו מבחוץ ואמרו להם: "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!" - זמן קריאת שמע הוא החל מעמוד השחר, המצוין בתלמוד הירושלמי כסימן לגאולה. כלומר, לרבנים יש הרבה תיאוריות - הם מרבים לדבר על הגאולה, ועל כך שיבוא זמן שבו יבוא המשיח ונצא מן הגלות, אבל בסופו של דבר התלמידים (הדור הצעיר) הם אלו שמבחינים במציאות שמחוץ לבית המדרש ואומרים להם - רבותינו, אנחנו מבחינים שהגיע כבר זמן הגאולה!
לפעמים יש תחושה שממהרים מדי באמירת ההגדה ואצים להגיע ל"שולחן עורך". האם צריך לשנות זאת?
בתורה עצמה כבר נאמר לנו: "ואכלתם אותו בחפזון". כלומר, גם קרבן הפסח ההיסטורי הראשון נאכל מהר. כביכול ההגדה מחנכת אותנו להגיע מהר לאוכל. אדרבה, זהו דבר מצוין, שכן מבחינה דידקטית כל אחד יודע ששיעור מוצלח הוא שיעור כזה שבסיומו התלמיד מרגיש שהוא לא למד מספיק והוא רוצה לדעת עוד. ולכן אני תמיד ממליץ לתלמידיי לומר לא יותר משנים או שלושה דברי תורה קצרים במהלך ה"מגיד", ואת כל היתר לשמור ל"שולחן עורך". וכך דווקא ב"שולחן עורך" שהוא זכר לקרבן החגיגה - זוכים לעסוק בדברי תורה ולא בדברים אחרים.
יש מין תחושה שההגדה לא מספקת את כל הסיפור כולו, שחסר בה משהו.
אני חושב שבדיוק לזה מכוונת ההגדה. ההגדה רוצה לספק לנו סיפור לא משולם. הלא מחלוקת ידועה היא בין בן-זומא לבין חכמים האם יציאת מצרים עתידה להיות בטלה אל מול הגאולה האחרונה או לא. ומה שמנסים לומר לנו כאן הוא שעלינו לשים לב למה שחסר: יש ארבע כוסות, אך חסרה הכוס החמישית של לשון הגאולה החמישית - "והבאתי אתכם אל הארץ". ישנם ארבעה בנים, אך חסר הבן החמישי - אותו בן שלא הגיע לליל הסדר וממתינים שאליהו הנביא יביא אותו. הדבר בולט גם בברכה שבה מסיימים את המגיד, בה אנו אומרים: "הגיענו למועדים ולרגלים אחרים... ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו" - כמעט ברכה שלמה על העתיד להתרחש. כלומר, אפשר לומר שההגדה של פסח היא ההמתנה ליום העצמאות. הגאולה החלה לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, במהלך היסטורי כולל גדול מאוד שטרם הושלם, וזו בדיוק החויה שאליה כיוונה ההגדה.
מדוע אם כן ישנה התחושה שההגדה שמה את הדגש על העבר ולא על העתיד?
כפי שאמרנו, ההגדה רומזת על העתיד, כפי שאמר ר' אלעזר בן עזריה - "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות" וכו'. כל הפסקה הזו באה לומר לנו שבימות המשיח לא מזכירים יותר את יציאת מצרים, מפני שיש לנו משהו גדול יותר. כלומר, זכר ליציאת מצרים הוא אמצעי להגיע לימות המשיח. וכפי שאומרים החסידים על הדרשה: "כל ימי חייך - להביא לימות המשיח" - כל ימי חייך צריכים להיות מוקדשים לכך שתביא את המשיח. וברור שאנו מבינים שימות המשיח הם ימים בעלי תוכן לאומי - השחרור של עם ישראל מעול הגוים (שעבוד מלכויות).
ברור שכשיצאו אבותינו מגלותם האישית - אברהם מאור כשדים, ויעקב מבית לבן - הם היו מספרים לבניהם ולבני בניהם על גלותם, ואפשר להניח שאמרו "כשם שגאל אותנו ה' מאור כשדים ומחרן, כך הוא עתיד לגאול אותנו ממצרים", אבל עבורם העיקר היה "הגדת אור כשדים". מרגע שיצאנו ממצרים, "הגדת אור כשדים" הוצנעה ביחס אליה (אמנם מזכירים אותה קצת ב"בעבד הנהר ישבו אבותינו מעולם" וב-"ארמי אובד אבי", אך העיקר הוא יציאת מצרים). יבוא יום, במהרה בימינו, שההגדה רק תתחיל לעסוק ביציאת מצרים, ועיקרה יעסוק בהקמת המדינה, במלחמות ישראל וכדומה.
מה ענין הקערה שנמצאת במרכז הסדר?
במשך הדורות הקערה קיבלה גם מימד מיסטי וענייני כוונות וכו', אבל ביסודה הקערה מסמלת את השולחן (וכך עד היום בבתי הערבים אנו מוצאים שהקערה היא השולחן עצמו, ועליה מניחים את כל המאכלים). לכן, כשמרימים את הקערה אנו כביכול מסירים את השולחן כולו ("עוקרין את השולחן" כלשון הגמרא), ואז הילד שואל: והלא טרם אכלנו, מה נשתנה הלילה הזה וכו'. בקהילות צפון אפריקה נותר המנהג הזה של הרמת הקערה ונשיאתה מעל ראשי המסובים טרם שאומרים "מה נשתנה", ודבר זה נועד לעורר את הילד לשאול "מה נשתנה".
מה ניתן ללמוד מארבעת הבנים?
הבן הרביעי (שאינו יודע לשאול) הוא המרתק אותי ביותר. כל מחנך 'מרובע' היה רוצה תלמיד כזה שלא שואל שאלות, אך אנו רואים שמחבר ההגדה רואה בכך בעיה. כלומר, אין מסירת תכנים, אין מסורת בלי שאלה ותשובה. לכן, אם הבן לא שואל - צריך ללמד אותו לשאול.
החכם הוא הספקן, הוא מעמיד בשאלה את כל התורה כולה - "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' א-לוהיכם אתכם?". כלומר, החכם שואל שאלה משולשת: "מה העדות" - הדברים שאנו מעידים עליהם, מי אמר שהם אמת? "החוקים" - בשביל מה לקיים דברים שאנו לא מבינים את מקורם ומשמעותם? "והמשפטים האלה" - דינים שאנו מבינים את שורשם, לשם מה צריכים תורה עבורם? כלומר, אצל החכם מסתתרת אפיקורסות אפשרית, אלא שהוא חכם טוב, חכם השייך למסורת המשפחתית.
הבן הרשע שואל - "מה העבודה הזאת לכם?" כלומר, אתם ממלאים את כרסכם בכבש, במרור ובמצות וטוענים שהכל נעשה לה', ואילו אני טוען שזה נעשה "לכם", עבורכם בלבד, "לכם, ולא לו" - לקב"ה. התשובה שאנו עונים לו: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לי - ולא לו!" כלומר, הקב"ה מעוניין שההנאה תהיה שלי, זהו רצונו של הבורא לשתף אותי בסעודה של יציאת מצרים, שיהיה לי חלק אקטיבי בגאולה.
על הרשע אנו אומרים - "אילו היה שם לא היה נגאל". הרב קוק אמר על כך שדווקא אם הרשע היה שם, במצרים - הוא לא היה נגאל. אבל, כעת הוא כאן איתנו, בארץ ישראל, והוא נגאל בעל כרחו. שם במצרים, היה ענין של השתדלות אישית עבור כל יוצא מצרים שהיה צריך לסמן את המזוזות ומשקופי הבית בדם הפסח, ואילו בגאולה האחרונה - כולם נגאלו בין אם רצו בין אם לאו.
משה שהוציאנו ממצרים לא מוזכר כלל בהגדה. הכיצד?
התשובה פשוטה: מי שגאל אותנו ממצרים באמת איננו משה. כל הניסיון של יציאת מצרים הוא כדי להבין שמי שגואל אותנו ממצרים הוא הקב"ה. הלא תמיד אפשר לייחס את המאורעות ההיסטוריים לאדם זה או אחר. למשל, אם נשאל: מי הקים את מדינת ישראל? אפשר לענות - בן גוריון, הפלמ"ח, הרצל וכדומה. ומצד האמת הקב"ה הוא זה שהקים את מדינת ישראל, הוא ולא אחר, הוא המוביל את ההיסטוריה בהסתר-י-ה. אם היינו מזכירים את משה בהגדה, הדבר היה מבליט את האנושיות של המאורע, ולכן חשוב למחוק את משה מן ההגדה. ואפילו במקום היחיד שמשה מוזכר, יש תוספת חשובה לשמו: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" - אומר הגאון מוילנא: האמינו בה' והאמינו שמשה הוא עבדו, ולא יותר מכך. ולמרות שאנו מייחסים למשה את מבחר המין האנושי, היה חשוב לנו מאוד שיהיה כתוב בתורה: "וימת משה" - שנדע שהתורה איננה תלויה במשה, אלא התורה היא דבר ה' אל עם ישראל דרך משה רבינו.
מדוע אליהו הנביא זוכה למקום של כבוד בליל הסדר?
זאת משום שאנו מצפים להשלמת הגאולה. משה הוא המתחיל, ואליהו הוא המסיים, הוא מבשר הגאולה. וזה בדיוק חוזר על המוטיב שסובב את ההגדה כולה - לא העבר הוא החשוב, אלא כיצד הוא מוביל אותנו אל העתיד.
אליהו הוא קנאי לקדושת ישראל. הוא מקנא, אך הוא עושה זאת מתוך אהבה. ולכן יש אליהו קודם שנתבשם, ויש אליהו לאחר שנתבשם. אליהו יושב במוצאי שבתות וכותב את זכויותיהם של ישראל, הוא רק מצפה לרגע שבו הוא יבשר על הגאולה. ויש מנהג בליל הסדר קודם שאומרים את ההלל, לפתוח את הדלת ולומר "ברוך הבא". ולמי אומרים "ברוך הבא"? לאליהו הנביא שבא. אבל עם מי הוא בא? אליהו בא עם הילד החמישי שלא הגיע לליל הסדר. ואז אנו מבקשים שהוא ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
מדוע יש עיסוק רב בכמות המכות שקיבלו למצרים?
הענין באמת מבלבל במבט ראשון: בתחילה אומרים לנו "דם, ואש ותמרות עשן" - שלוש מכות. לאחר מכן אומרים לנו שהיו עשר מכות במצרים: דצ"ך עד"ש באח"ב. לאחר מכן אומרים לנו שמדובר בעשר ועוד חמשים, או בארבעים ועוד מאתיים, או במאתיים ועוד מאתים וחמישים. אם נסכום את כל המכות האלו יחד נקבל תרי"ג מכות בדיוק. כביכול רוצים לומר לנו שיש הקבלה בין ההתגלות שהיתה לקב"ה במצרים דרך המכות, לבין ההתגלות של נתינת התורה לעם ישראל לאחר מכן. כלומר, יש איזו מין מגמה של הבורא להתגלות אל ברואיו בעולמו: בתחילה רצה להתגלות אל האומה הנעלה שבאומות באותו זמן - מצרים - אבל היא לא היתה ראויה להתגלות הזו, ולכן עשרת המכות (שהן תרי"ג מכות) כילו את מצרים. לאחר מכן, כשעם ישראל יוצא ממצרים - הרי לפנינו אומה שאפשר להתגלות אליה ברחמים, ואז מתקבלות עשרת הדברות המתפרטות לתרי"ג מצוות. ולכן בתחילה נאמר: "וידעו מצרים כי אני ה'", ורק לאחר מכן: "וידעתם כי אני ה' א-לוהיכם".
העם הנבחר יוצא ממצרים אבל חוטא זמן לא רב לאחר מכן. מדוע ההגדה "מצנזרת" את התנהגות ישראל במדבר?
ההגדה אינה מזכירה את חובותיו של עם ישראל, אך היא גם לא מזכירה את זכויותיו. יוצאים ממצרים כי זוהי החלטה חד צדדית של הבורא, הוא בחר בעם הזה, הוא עשה אותו עם סגולה וכו'. כמו תינוק היוצא מלוכלך מרחם אימו שמרתיע אותנו בתחילה, אך אל דאגה - שלב אחר שלב ננקה אותו, נעשה לו ברית מילה, נגדל אותו ואז כולם יראו למפרע שכל העיסוק בו היה מוצדק. יציאת מצרים אם כן באה ללמד אותנו את סגולת ישראל (שאינה תלויה במעשים), וחג השבועות הוא זה שיעסוק בזכויותיו של העם, בקבלת התורה מרצון וכו'.