ההגדה של פסח - תשע"ג (סיכום)

הרב אורי שרקי

ההגדה של פסח

ניסן תשע"ג

סיכום שיעור, מהאתר "וליוסף אמר" - עוד לא עבר את הגהת הרב

מיד אחרי "עבדים היינו לפרעה במצריים" מובא הסיפור המפורסם"מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

המעשה הזה תמוה מתחילתו ועד סופו. לא כל כך מובן מה זה הסיפור הזה. מה עושים כל הרבנים האלה בבני ברק אצל ר' עקיבא? הרי ר' עקיבא הוא הצעיר שבכולם והוא זה שיושב בבני ברק. הנימוס מחייב שר' עקיבא שהוא הצעיר שבכולם - הוא זה שילך לביתו של ר' יהושע או של ר' אליעזר לשמוע מהם תורה ולא שהם יבואו אל ביתו.

בנוסף לכך, אם מדובר בליל הסדר, לא כל כך מובן מה זה הסיפור הזה שכל הרבנים האלה נמצאים ביחד. איפה המשפחות שלהם? הלכו לישון? עוד יותר, אם אני הייתי בדור ההוא והייתי מהתלמידים, הייתי מעביר את כל הלילה ליד החכמים ושומע את מה שיש להם לומר.

זו הדזמנות נדירה! אתה מתלמידי התנאים והנה כל התנאים הגדולים של הדור נמצאים ביחד - לך תשמע מהם תורה! ודווקא באו תלמידיהם בבוקר להגיד להם הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. שלא לדבר על כך שזה אינו מובן, שהרי זמן קריאת שמע של שחרית הוא בעמוד השחר, כשמתחיל האור. וכי הם אינם רואים שיש אור, שצריך שתלמידים יאמרו להם שהגיע הזמן?

עוד, לא מובן מה זה ש"היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". מה זה "אותו הלילה"? אני הייתי כותב "כל הלילה". יש פה משפט לא מובן ולכן צודקים אלה שראו בזה סיפור שאינו קשור לליל הסדר בכלל, אלא מדובר באנשים שנמצאים בלילה ומספרים ביציאת מצרים שלהם. הם רוצים הם לצאת ממצרים.

מי אמר להם שהם צריכים לצאת ממצרים? זה שכתוב בפסקה הקודמת "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". איך אפשר להרבות לספר ביציאת מצרים? הרי מה שהיה היה.אני יודע על יציאת מצרים כך וכך נתונים. איך אני יכול להרבות לספר? אלא הכוונה שאני רוצה לצאת לא רק ממצרים של העבר, אלא אני רוצה גם בהווה לצאת ממצרים. ומה הית המצרים של התנאים? השלטון של רומא. לכן הם מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. הלילה שלהם. מה זה הלילה שלהם? השעבוד לרומאים.

ומה הם עושים באמת בשביל לצאת מהשעבוד הזה? הם הכינו את מרד בר-כוכבא המפורסם, כשהנפש הפועלת המרכזית היתה - ר' עקיבא. ולכן כולם נמצאים אצלנו בכדי לתכנן את המרד. לכן מובן מדוע אין אף אחד נמצא איתם. מדוע התלמידים עומדים בחוץ. מדוע הם לא רואים שהאור הגיע - כי הם נמצאים במקום חשוך שבו אף אחד לא רואה אותם והם לא רואים אף אחד והתלמידים נמצאים בחוץ בשביל לשמור עליהם. זה נקרא להרבות לספר ביציאת מצרים. כלומר, אם אתה מבין מה זה ליל הסדר, הדבר הזה מחייב אותך להקים מחתרות בכדי להשתחרר מהעול הבריטי. ויש כאן כנראה איזה רמז נוסף - "באו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" - הרי זמן קריאת שמע של שחרית, כמו שאמרנו, הוא עמוד השחר. מה הוא עמוד השחר בספרות האגדית? הגאולה! לפי המעשה הידוע - "מעשה בר' חייא הגדול ור' שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל וראו אילת השחר שבקע אורה. אמר לו ר' חייא הגדול לר' שמעון בן חלפתא: ברבי! כך היא גאולתן של ישראל". כלומר, עמוד השחר הוא סימן לגאולה.

מי מספר לרבנים שהגיע זמן הגאולה? התלמידים. כלומר, הרבנים שייכים לתכנון של הגאולה בתוך הגלות, אבל למי יש את החוש שהגיע הזמן לעשות משהו? לתלמידים. כלומר, הדור הצעיר הוא היודע לומר לרבותיו - הגיע הזמן.

אז למדנו על יציאת מצרים של העבר ויציאת מצרים של ההווה. מה עם יציאת מצרים של העתיד? זה בדיוק המשך ההגדה - "אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים; כל ימי חייך - הלילות. וחכמים אומרים ימי חייך - העולם הזה; כל - להביא לימות המשיח".

כלומר, יש פה מחלוקת שהיא לכאורה לא נוגעת לליל הסדר בכלל אלא לסדרי קריאת שמע של כל יום ויום. מה אנחנו אומרים בשמע? יש לנו שתי פסקאות ראשונות - פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע. התורה ציוות לקרוא את הפרשיות האלה בכל יום ויום, פעמיים ביום שנאמר "בשכבך ובקומך". מה אם הפרשה השלישית, פרשת ציצית? אנחנו אומרים אותה מכיוון שהתורה ציוותה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום ובפרשת ציצית מוזכרת יציאת מצרים "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" ולכן אנחנו מזכירים אותה כל יום.

איפה כתוב שצריך להזכיר את יציאת מצרים בכל יום? שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". אבל איפה כתוב שזה פעמיים ביום? זו בדיוק המחלוקת בין חכמים לבין בן-זומא. חכמים נקטו שהתורה אמרה לזכור כל יום - אז פעם אחת. מתי? בשחרית; בן-זומא אומר - גם בלילה. נשאלת השאלה - מאיפה הוא למד את זה? פשוט. לטעמו יש מילה מיותר בפסוק - המילה "כל". היה אפשר לכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים ימי חייך". מה זה "כל ימי חייך"? לרבות משהו שהוא אינו הימים. מה הוא הדבר שאינו הימים? הלילות. לכן אומר ר' אלעזר בן עזריה, בעקבות בן-זומא - גם בלילה. החכמים לא מסכימים עם זה. אומרים שרק ביום ולא בלילה ולכן לפי חכמים, בערב אין פרשה שלישית. אז מה לדעתם באה ללמד המילה "כל"? שגם בימות המשיח מזכירים את יציאת מצרים.

נשאלת השאלה, מה יהיה לפי בן-זומא בימות המשיח? לפי בן-זומא בימות המשיח לא יזכירו יציאת מצרים כלל. לא בבוקר ולא בערב. לפי חכמים ימשיכו להזכיר יציאת מצרים בבוקר ולא בערב. אצלם בעצם שום דבר לא משתנה. והלכה כבן-זומא. איך אנחנו יודעים שהלכה כבן זומא?שזה מה שאנחנו עושים כל יום - קוראים את פרשת ציצית גם בבוקר וגם בערב, כדעת בן-זומא. מכאן שלימות המשיח לא מזכירים יציאת מצרים בכלל.

כלומר, ההגדה באה לומר לנו דבר מאד חשוב - שכל העניין של ליל הסדר זה הכנה ללילה אחר. זה בעצם לא דבר שיש לו מטרה מצד עצמו, אלא זה משהו שמכיון משהו אחר. אנחנו אומרים את זה בסיום המגיד - "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר (בזמן המקדש היו אומרים "פסח, מצה ומרור"). כֵּן ה' אֱ-לֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם,שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל".כלומר, כל העניין של גאולת מצרים הוא בכדי לזכות לשיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו. יוצא,שליל הסדר הוא בעצם הכנה ליום העצמאות. זה התוכן של הלילה הזה. לכן יש תמיד חסרון של החמישי. יש ארבע כוסות שהם בעצם חמש (החמישית של אליהו הנביא שלא שותים אותה);שואלים ארבע קושיות אבל בעצם יש קושיה חמישית שנשאלת במשנה; יש ארבעה בנים, אבל יש בן אחד, החמישי, שלא הגיע לסדר. כלומר יש כל פעם ארבע שרוצים להפוך לחמש. יוצא שהחזרה על המספר ארבע בליל הסדר היא בגלל החמישי שחסר ואנחנו מצפים לבואו. יוצא לפי זה הלכה מאד מעניינת - אומרים הלל בליל הסדר. זה לא סתם הלל בלילה, שהוא דבר נדיר לכשעצמו, אלא שזה הלל בסעודה. יותר מזה, ההלל שם מאד לא מובן - מתחילים את ההלל,עוצרים לסעודה ולאחריה ממשיכים את ההלל. למה לא עשו את כל ההלל בבת אחת, לפני או אחרי הסעודה? איפה ראינו שאוכלים באמצע הלל?

יוצא לפי זה שהאכילה בליל הסדר ובעצם אכילת קורבן הפסח עצמו - היא חלק מאמירת ההלל.מכאן, אגב, צריך לזכור שבזמן סעודת ליל הסדר צריך לשמור על הרצינות הראויה שכן אנחנו באמצע ההלל ולא לדבר על נושאים שאינם קשורים כמו בחירות, פוליטיקה וכדו', היות והארוחה עצמה היא הודאה על יציאת מצרים.

אבל, מאיפה למדנו שצריך להגיד הלל בליל פסח? הרי כל הלל אחר נאמר ביום. למדו את זה מפסוק בישעיה. הנביא ישעיהו אומר על המלחמה שמתכוננת בין מלך יהודה, חזקיהו, לבין סנחריב מלך אשור שבעצם שלט על יהודה שהיתה חלק מן הממלכה האשורית. בשלב מסוים חזקיהו סירב לשלם את המס לסנחריב ואז סנחריב בא להילחם ביהודה. המלחמה בעצם מעולם לא קרתה. במקומה קרה נס שמתו 185 אלף חיילים של סנחריב וממלכת יהודה חזרה לעצמאותה. הגמרא אומרת שחזקיהו מלך יהודה לא רצה לומר הלל על הנס הזה ולכן לא נעשה משיח היות ולא רצה להגיד הלל על העצמאות. הגמרא מספרת שישעיהו הנביא בעצם ציווה עליו לומר את ההלל - עוד לפני שהמלחמה התחילה אומר הנביא "השיר (=ההלל) יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיה ל', כט'). כלומר - אתם תשירו את ההלל כמו שאתם אומרים את ההלל בלילה המקודש לחג. לאיזה לילה הוא התכוון? לליל הפסח. אז מכאן אנחנו מבינים שלישעיה היה מובן מאליו שאומרים הלל בליל פסח ולכן הוא אומר לחזקיהו - כשזה יבוא, תגיד אתה עוד פעם את ההלל. אבל חזקיהו לא אמר והגמרא אומרת שההלל שלו נדחה לאחרית הימים.

רש"י מסביר על הפסוק הזה במסכת פסחים צה: "השיר יהיה לכם" - ביום שתצאו מהגלות; "כליל התקדש חג" - בלילה שבו אתם אומרים את ההלל, דהיינו ליל הסדר [ציטוט מדויק מרש"י: השיר יהיה לכם. ביום שתגאלו מן הגלות: כליל התקדש חג. כמו שאתם נוהגים לשורר בליל התקדש חג ואין לך לילי חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו: לילה המקודש לחג. כגון פסח ראשון].

מה שהיה ברור לישעיה הנביא לא היה ברור לנו. לכן אומר התלמוד הירושלמי - באה מפלת סנחריב ללמד על ליל פסח ונמצא ליל פסח למד הימנו" אבל עכשיו רש"י (והגמרא במסכת סנהדרין) אומר לנו שההלל שצריך היה לומר במפלת סנחריב נדחה לאחרית הימים. יוצא לפי זה שההלל של אחרית הימים הוא המקור להלל שאנחנו אומרים בליל הסדר. כלומר, למדנו לומר הלל בליל פסח מן ההלל של יום העצמאות שנאמר בלילה! כלומר, כל העניין של ליל הסדר הוא הכנה לגאולה.

ההגדה של פסח מדברת בעצם על שלושה דברים: על יציאת מצרים בעבר, יציאת מצרים בהווה ויציאת מצרים בעתיד, כשהמסקנה היא שכל העניין של ליל הסדר הוא הכנה לביטול הלילה הזה.

הסברתי בשיעורים קודמים שיש בעצם שתי הגדות - האחת שמתחילה ב"עבדים היינו" והגדה של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". וכדי לפתוח את ההגדה השני, מתחילים בפתיחה חגיגיות - "ברוך המקום ברוך הוא. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דיברה התורה - אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

פעמיים אנחנו משבחים את הקב"ה ב"ברוך הוא". בפעם ראשונה בשם "המקום" ובפעם השניה בשם "נותן תורה" ויש הבדל עצום ביניהם. הקב"ה נקרא "המקום" כי הוא מקומו של עולם - כל העולם כולו קיים מכוח רצונו. קוראים לזה יחס אימפרסיונלי אל האלוהות. כלומר, האלוהות מחייה את כל ההווייה אבל מבלי שנכיר אותה. כמו "בראשית ברא אלוהים" - הקב"ה ברא את העולם ולא אכפת לו אם מישהו יודע על זה או לא. אח"כ הקב"ה פונה אל האדם וזה נהיה פרסונלי. ואז, בפרשה השניה בספר בראשית" הוא כבר נקרא בשם ה' אלוהים ויש לו כבר עם מי לדבר. ולכן "ברוך המקום ברוך הוא" ואח"כ יש מעבר ל"ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא" ולימד אותנו מה יש לומר לבנים השואלים.

בכל זאת, יש כאן כמה מילים מיותרות. היינו מצפים שהכתוב יגיד "ברוך המקום (ברוך הוא. ברוך) שנתן תורה לעמו ישראל (ברוך הוא)". כלומר, חמש מילים מיותרות. וההמשך היה צריך להיות "כנגד (ארבעה) בנים דיברה תורה" - למה לי המילה "ארבעה"? האם אינני יכול לספור שחכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול הם ארבעה? עוד מילים מיותרות הם המילים אחד בהמשך הכתוב, שכן יכולתי להסתפק ב"...דיברה תורה - (אחד) חכם, (ואחד) רשע, (ואחד) תם ו(אחד) שאינו יודע לשאול". הרבה מלים מיותרות. לכאורה.

אבל האמת שההגדה מסבירה את זה עוד בתוך הכתוב. ארבע פעמים מופיעה המילה "ברוך" - "ברוך המקום ברוך הוא. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא" אבל הכתוב מיד ממשיך "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", משמע ארבע מילות "ברוך" כנגד ארבעה בנים. ויותר מכך "ברוך המקום" כנגד חכם, כי החכם הוא המקום שבו מתגלה "המקום". "ברוך הוא" כנגד הרשע. ולמה אנחנו אומרים "ברוך הוא" כנגד הרשע? וכי יש משהו אחר להגיד? הוא רשע, מה אפשר לעשות? אבל אמנם יש לו סגולה ישראלית אז מצד הסגולה אתה אומר "ברוך הוא". כנגד התם נאמר "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל", כי התם זה יושב אוהלים - מי שיכול ללמוד תורה. נשאר לנו "ברוך הוא" כנגד שאינו יודע לשאול. ולמה אומרים עליו "ברוך הוא"? כי הוא עדיין לא פתח את הפה ואנחנו לא יודעים מה הוא יגיד.

יש לנו כלל בהלכה - מניינא למעוטי. כלומר, כל מקום שמחברי המשנה אומרים מספר, זה כדי למעט. כלומר - כנגד ארבעה ולא חמישה. משמע שיש בן חמישי שכנגדו לא דיברה תורה. למה לא דיברה התורה נגדו? כי הוא לא הגיע לליל הסדר. הוא אינו חכם, אינו רשע, אינו תם ואינו שאינו יודע לשאול. הוא פשוט לא פה. הוא לא הגיע אפילו לליל הסדר של חב"ד בקטמנדו. הוא קיים אבל היות והתורה דיברה רק נגד השואלים והוא אינו שואל, התורה לא דיברה נגדו. אז מי יטפל בבן הזה? מי שנותן לו מקום. ומי נותן לו מקום? "המקום ברוך הוא". לכן כתוב כאילו כך: ברוך המקום ברוך הוא, שמטפל בבן החמישי, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, ונותן לנו תשובות לארבע הבנים הנשארים". כי אם אנחנו לא יודעים שיש מי שמטפל בבן החמישי - אנחנו לא שקטים ולא נוכל להתחיל בליל הסדר.

זאת ועוד, כנגד ארבעה בנים יש ארבע כוסות. ומתי ממלאים את הכוס החמישית? בהלל - פותחים את הדלת ואומרים "ברוך הבא". למי? לאליהו הנביא שבא עם הבן החמישי ביד ואומר "זה שלכם?". כלומר, הבן החמישי מגיע עם אליהו הנביא שכידוע תפקידו "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". זו הציפייה של ליל הסדר - להשלים את החמישי שחסר.

עכשיו... מה זה "אחד חכם ואחד רשע..." שהרי אמרנו שהמילה "אחד" מיותרת? כידוע "נחום המדי אומר: אחד מבושל ואחד שאינו מבושל - אין מדליקין בו". מה הכוונה ב"אחד ואחד"? הכוונה היא "בין כך ובין כך". כלומר "אחד חכם ואחד רשע" - בין שהוא חכם ובין שהוא רשע - כנגדו דיברה התורה. לא משנה מה הוא - חכם, רשע, תם או שאינו יודע לשאול - בין כך ובין כך התורה דיברה נגדו. למה? כי הוא נמצא.

מבחינה פדגוגית יש כאן משהו חשוב - לשלושת הראשונים יש שאלות שנאמר בהמשך "חכם מה הוא אומר... רשע מה הוא אומר... תם מה הוא אומר". והרביעי? הוא לא יודע לשאול. המורה הדתי הקלאסי מאד מרוצה מהוא שאינו יודע לשאול - כך המורה יכול להגיד לו הכל שהרי הוא כמו כלי שמוכן לקבל כל דבר, שהרי אינו שואל שאלות. אבל בהגדה אנחנו רואים שזו בעיה - אי אפשר לתת לו תשובה כל זמן שהוא לא שואל. לכן "את פתח לו" - צריך ללמד אותו לשאול. ומאיפה לומדים שצריך ללמד אותו לשאול? שנאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". כלומר, מה תגיד לו? לאמר! תגיד לו לומר. תלמד אותו איך לשאול. ומה אתה צריך ללמד אותו שיאמר? הוא זה שצריך לומר את המשפט "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". ולמי הוא יגיד את זה? לרשע. שהרי מה אומרים לרשע? "...אף אתה אמור לו בעבור זה ה' לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל". כלומר, מה בעצם אומרים לשאינו יודע לשאול? אומרים לו "אתה אדיש. אתה יודע שיש רשעים בעולם? אתה לא יכול להישאר אדיש, כי יש רשע!" ולכן תלמד אותו לצאת מהאדישות שלו ולענות לרשע ואז יציאת מצרים תהיה משמעותית עבורו.

שאלה אחרונה: מי שואל את השאלה הכי טובה בליל הסדר - החכם, הרשע או התם? פשוט - צריך לראות לפי התשובה - מי מקבל את התשובה היותר נכונה? אבל לפני כן - מהי התשובה הנכונה? התשובה הנכונה היא בעצם המטרה של ליל הסדר שהיא לספר ביציאת מצרים. ומי מקבל את התשובה הזו? התם - ששאל "מה זאת" וענו לו "בחוזק יד הוציאנו ה' מארץ מצרים מבית עבדים". לפי זה, הבן האידיאלי הוא התם ששואל את השאלה הנכונה ומקבל את התשובה הנכונה שהן בעצם - "תגידו, למה אנחנו עושים את כל הבלגן הזה?" והתשובה "בגלל שה' הוציא אותנו מארץ מצרים". עכשיו אפשר להבין מה אנחנו עושים פה.

לעומת זה החכם שואל מה ההלכות של ליל הסדר. הוא מתעסק בכמה זה כזית, מה זה מרור ואיך בודקים את התולעים. ולכן התשובה שהוא מקבל היא הלכה - "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". יוצא שהחכם לא שאל את השאלה הכי טובה, אלא התם.

התם נקרא תם מלשון תמיהה ולא מלשון תמים. זהו אחד שכולו תמיהה, כמו שאמר אפלטון "ראשית הפילוסופיה זה התמיהה". להבדיל, ראשית לימוד התורה זה התמיהה של התם.

מה עם הרשע? הוא שואל שאלה מצויינת "מה העבודה הזאת לכם?" - אתם אומרים שאתם רוצים לעבוד את ה', אבל אתם בעצם עושים את זה בשביל עצמכם ולא בשבילו. מה אנחנו עונים לו? "בעבור זה עשה ה' לי...". לי ולא לו. הקב"ה רצה את טובתי. "ואילו היה שם לא היה נגאל" - אבל הוא לא שם, הוא כאן ולכן הוא נגאל בעל כורחו.