יחזקאל - חזון העצמות היבשות (סיכום שיעור)

הרב אורי שרקי

יחזקאל - חזון העצמות היבשות (סיכום שיעור)

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב

חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל מתאר תחיית מתים קולקטיבית.

על מנת להבין את דברי יחזקאל הנביא, נעיין קודם כל בברכת הגבורות המופיעה בהתחלה של תפלת שמונה עשרה שאנחנו אומרים אותה שלוש פעמים ביום.

"אַתָּה גִבּוֹר לְעוֹלָם אֲ-דֹנָי, מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה, רַב לְהוֹשִׁיעַ. מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד, מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים, וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר. מִי כָמוֹךָ בַּעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דוֹמֶה לָּךְ, מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה. וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַיֵּה הַמֵּתִים".

תחיית המתים מוזכרת בברכה שש פעמים - היא נושא הברכה.

מה התועלת להזכיר שש פעמים אותו דבר?! מוכרחים לומר שמדובר על שישה דברים שונים, או חמישה לפחות.

הבה נבדוק במה מדובר. נחזור לתחילת הברכה:

"אַתָּה גִבּוֹר לְעוֹלָם אֲ-דֹנָי, מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה".

זאת לא יכולה להיות תחיית המתים כפשוטה: הקב"ה לא מחיה מתים עכשיו, הוא יחיה מתים בעתיד. לכן הכוונה היא לאיזושהי תחיית המתים בהווה. ישנם מתים שהקב"ה מחיה אותם עכשיו, בכל רגע ורגע. המתים האלה זה אנחנו. אלמלא שריבונו של עולם לא היה מחיה את האדם בכל רגע ורגע, לא היה לו קיום. אפשר לומר שזה שייך ליסוד האמונה העברית: אלמלא הקב"ה, אין כלום. לכן פירושו של הביטוי "מחיה מתים אתה" הוא 'אתה, ועכשיו'.

אחר כך יש בברכה ביטוי:

"מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים".

במקום "אתה" בביטוי הקודם, הפעם נאמר "בְּרַחֲמִים רַבִּים". כפי שהזכרנו קודם, אנשים חיים כל הזמן מכוח זה שהקב"ה מחיה אותם. אולם יש אנשים שהקב"ה מחיה אותם דווקא ברחמים רבים. אלו הם הרשעים. לרשעים אין זכות לחיות, ולכן הקב"ה מחיה אותם ברחמים. בספר "מסילת ישרים" הרמח"ל מסביר שכוונת הרחמים אלו היא לתת לאדם זמן, שמא ישוב בתשובה. מדובר על אותם הרשעים.

כתוב בגמרא שחכמי התלמוד, אפילו הכי קטן שבהם, ידעו להחיות מתים. אחד מהאחרונים שאל איך זה יכול להיות שחכמי התלמוד היו מחיי מתים - הרי, אם זה נכון, למה עושים כל כך הרבה עניין מזה שאליהו הנביא החיה מת אחד?! הוא ענה שכוונת האמירה שחכמי התלמוד ידעו להחיות מתים היא שהם ידעו להחזיר בתשובה. הרי רשעים נקראים מתים, וכאשר אדם מפסיק להיות רשע והופך לצדיק, הוא מקבל תחייה.

לפי זה אפשר להבין את ההנחיה החמורה מאוד של המשנה במסכת סנהדרין:

"וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה... "

למה חשוב לחז"ל להדגיש "האומר אין תחית המתים מן התורה"? ואילו הוא היה שולל את תחית המתים בלי קשר לתורה? ניתן לומר על דרך הדרוש: אם תורתו של אדם לא מחיה מתים - כלומר, לא מסוגלת להחזיר אנשים בתשובה - אז זה סימן שזאת לא תורה, ולכן אין לו חלק לעולם הבא.

שאלה: האם דברי הגמרא שחכמי התלמוד היו יכולים להחיות מתים הם כפשוטם?

תשובה: ברור שאינם כפשוטם. הרמב"ם, בהקדמתו לפירוש פרק חלק (משנה, סנהדרין, פרק י), אומר שיש שלוש כתות בהבנת אגדות חז"ל:

• הכת הראשונה זה אלה שגם מבינים את דברי האגדות כפשוטם וגם מאמינים בזה. הרמב"ם אומר שצריך לרחם על סכלותם של האנשים הללו.

• הכת השנייה מבינים את דברי האגדות כפשוטם, ולכן לא מאמינים בזה. אלה הם 'האקדמאים'. הרמב"ם קורא להם "הכת הארורה", שהם חושבים שחז"ל היו טיפשים - אך לפחות הם לא מאמינים בשטויות.

• הכת השלישית הם מעטים עד מאוד, עד שאין ראוי לקרותם "כת", אלא כמו שֶׁיֵּאָמֵר לשמש "מין" [=ורק היא יחידה]. אלה שמבינים שדברי חז"ל הם דברים עמוקים ולא כפשוטם. אנשים כאלה הם יחידי יחידים.

למשל, בגמרא (מגילה ז', ב') יש אגדה על שני אמוראים, רבה ורבי זירא. בסעודת פורים רבה 'התבסם' ושחט את רבי זירא. למחר רבה התפלל והחייה את רבי זירא:

"רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה".

הראשונים הסתפקו מאוד מה קרה בדיוק בין רבה לבין רבי זירא. כמעט ולא מצאתי ראשונים שפירשו את הסיפור כפשוטו. גם מי שפירש כפשוטו אמר שרבה התפלל כדי להחיות את רבי זירא, ולא שהחיה אותו מכוחו, כמו שאליהו הנביא ואלישע הנביא היו מחיים מתים. אצלם זה היה מכוח המפתח של תחיית המתים שנמסר לידם, ולא רק מתפילה. נוסף לכך, לא נאמר בגמרא (שם) על רבי זירא שהוא נהרג אלא שנשחט, ואפשר לפרש שהוא נכנס למצב קשה. למשל, רבנו מנחם המאירי מפרש: "שחטיה לרבי זירא - סחט אותו".

נמשיך הלאה בברכת הגבורות:

"וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר".

הביטוי "אמונתו" הוא מלשון 'אמנה', 'ברית'. מדובר פה על "ישני עפר" שלקב"ה יש ברית אתם. אלה הם האבות (אברהם, יצחק ויעקב), והכוונה היא שהקב"ה מקיים את הברית שכרת אתם - הברית על ארץ ישראל ושיבת ציון, ההבטחה לתת את ארץ ישראל לעם ישראל. היחידים שאנחנו אומרים עליהם שהם רק ישנים ולא מתים, הם האבות - כמו שנאמר, למשל: "זָכְרָה יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן" (פיוט "שופט כל הארץ"), או "אִנּוּן דְּמִיכִין דְּחֶבְרון [=אותם הישנים של חברון]" ("פתח אליהו", מתוך "תיקוני הזהר").

הברכה ממשיכה:

"מִי כָמוֹךָ בַּעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דוֹמֶה לָּךְ, מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה".

נשים לב, לפי המיקום של הביטוי הזה, ש"מֵמִית וּמְחַיֶּה" נאמר לפני "וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה". לא מדובר על תחיית המתים האחרונה שתהיה באחרית הימים ממש, אלא על משהו שקורה לפני שתצמח הישועה. יש מצב שבו הקב"ה בבת אחת ממית וגם מחיה. ערב הישועה יש המתה של האומה (השואה), ומתוך שהקב"ה ממית ומחיה הוא מצמיח ישועה. הברכה באה להזכיר את גדולתו של הקב"ה בהנהגת ההיסטוריה: גם כשיש מצבים של המתה - זה על מנת להחיות במישור הלאומי.

"וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים".

הביטוי "להחיות" הוא בלשון עתיד. הגענו לתחיית המתים של הפרט - כלומר, אלה שמתו יחיו. זה האזכור החמישי של תחיית המתים בברכה והוא מתייחס לתחיית המתים ממש, כפשוטה.

חתימת הברכה:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְחַיֵּה הַמֵּתִים".

סיום הברכה חייב לכלול את הכל - כל חמשת תחיות המתים שהוזכרו בברכה.

לאיזה סוג של תחיית המתים התכוון יחזקאל הנביא בחזון העצמות היבשות? בהתאם לברכת הגבורות שדיברנו עליה קודם, יש חמש אפשרויות: תחיית המתים הלאומית, הפרטית, החזרה בתשובה, התחייה שבכל יום ויום, או התחייה של הרשעים.

נקרא את דברי יחזקאל הנביא עצמם, בספר יחזקאל, פרק ל"ז:

"הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲ-דֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְגָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".

נתחיל עם כמה הערות בסיסיות על דברי יחזקאל:

"הַבִּקְעָה" - כתוב "הבקעה", ולא סתם 'בקעה'. לכן מדובר על איזו בקעה ידועה שבתוכה מונח הנביא. נראה בהמשך על מה מדובר.

"סָבִיב סָבִיב" - גם הביטוי הזה צריך פירוש. גם את זה נראה בהמשך.

"בֶּן אָדָם" - מדוע יחזקאל נקרא בן אדם? חז"ל מפרשים: 'בן של אדם הראשון שעשה תשובה'. ניתן להבין שהסגולה של יחזקאל היא סגולת התשובה בכל המישורים: שיבת עם ישראל לארצו ושיבת המתים לתחייה. משום שחז"ל אומרים על בן אדם הראשון שעשה תשובה, יחזקאל הנביא שמתנבא על התשובה הוא נקרא בשם בן אדם.

"בַּהֲרוּגִים" - נשים לב שבסוף מדובר פתאום על הרוגים ולא סתם מתים.

עד כאן מראה הנבואה בעשרה פסוקים. עכשיו, מלבד השאלה מה המשמעות של מה שראה יחזקאל, נשאלת שאלה נוספת: האם בשעה שיחזקאל ראה את מה שראה, גם באמת קמו המתים? יכול להיות שמדובר רק בחלום נבואי, ויכול להיות שזו גם מציאות. כיוון שנאמר (שם): "הָיְתָה עָלַי יַד ה'", יש מקום גדול לומר שבכלל לא קמו שום עצמות לתחייה בפועל. אלו שתי שאלות: שאלת המשמעות, ושאלת המציאות הפיזית.

נתחיל עם השאלה השנייה. נניח שכאשר שיחזקאל ראה את החזון, באמת קמו מתים לתחייה - אם כך, יש מכאן הוכחה שמתים יכולים לחיות.

העניין הזה נידון בגמרא במסכת סנהדרין (צ', ב') בויכוח בין המינים (הנוצרים הראשונים) לבין רבן גמליאל. השאלה של המינים לרבן גמליאל היא: 'מניין שהקב"ה מְחַיֶּה מֵתִים?'. לכאורה, זו שאלה מוזרה מצדם: הרי הנוצרים כן מאמינים בתחיית המתים - למשל, של אותו האיש. הכוונה האמיתית של שאלת המינים היא להוכיח לרבן גמליאל שאין שום הוכחות לתחיית המתים מהכתוב בתנ"ך אלא אך ורק ממה שלכאורה קרה לאותו האיש.

רבן גמליאל מביא להם שלוש הוכחות של תחיית המתים מהכתוב בתנ"ך. ההוכחה האמצעית היא פסוק בישעיהו (כ"ו, י"ט):

"יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל".

הנביא ישעיהו מדבר במפורש על תחיית המתים. המינים דוחים את ההוכחה של רבן גמליאל ואומרים: "ודילמא מתים שהחיה יחזקאל". כלומר, 'אולי הנביא ישעיהו מדבר על המתים שיחזקאל החיה'. מדוע רבן גמליאל לא מביא להם ישר את הפסוק מיחזקאל? ברור שגם לפי רבן גמליאל וגם לפי המינים, הנבואה של יחזקאל אינה מדברת על תחיית המתים בעתיד וגם אינה מתארת מעשה שהיה בפועל, אלא זה מחזה בלבד.

הנוצרים נוטים להסביר את כל הנבואות שבספר יחזקאל כמתייחסות אך ורק לימי בית שני. הם טוענים שעם ישראל כבר קיבל את כל מה שהנביאים הבטיחו לו בימי בית שני, כולל חזון העצמות היבשות. די ברור שהם רואים בחזון הזה את שיבת ציון - חזרתם של גולי יהודה מגלות בבל לארץ ישראל.

התלמוד במסכת סנהדרין (צ"ב, ב') שואל מדוע לא לומדים פרטים הנוגעים לתחיית המתים מן המתים שהחיה יחזקאל: "וְנֵלַף מִמֵּתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל?". הגמרא עונה: "סָבַר לַהּ כְּמַן דְּאָמַר: בֶּאֱמֶת מָשָׁל הָיָה": 'אנחנו סוברים כמי שאומר שכל החזון הזה הוא משל' - משל לשיבת ציון.

הדברים מבוררים במפורש בהמשך הפרק בספר יחזקאל (ל"ז, י"א-י"ד). מייד אחרי הנבואה על העצמות היבשות מופיע הפתרון שלה:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בִּפְתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'".

"הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" - זה יהדות הגולה.

"מִקִּבְרוֹתֵיכֶם" - זה הגלות.

מה שאתה רואה זו יהדות הגולה. רואים במפורש שהקבר זה הגלות, ותחיית המתים פירושה להוציא מן הקבר ולהביא אתכם אל אדמת ישראל.

הדברים כתובים כמעט במפורש גם בתחילת המכילתא על פרשת בא:

"תֵּדַע שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה''. וְכִי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בּוֹרֵחַ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: 'אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ... אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה', 'עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ', 'בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים', 'אִם יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל... אִם יֵלְכוּ בַשֶּׁבִי'. אֶלָּא אָמַר יוֹנָה: אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה וְנִגְלֵית. מָשָׁל לְעֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח מֵרַבּוֹ, אָמַר: אֵלֵךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, מָקוֹם שֶׁאֵין רַבִּי יָכוֹל לָבוֹא אַחֲרַי. אָמַר לוֹ רַבּוֹ: יֵשׁ לִי כַּיּוֹצֵא בְּךָ. כָּךְ אָמַר הקב"ה: יֵשׁ לִי שְׁלוּחִין כַּיּוֹצֵא בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם'".

"יֵשׁ לִי כַּיּוֹצֵא בְּךָ" - אני יכול לשלוח עבדים אחרים שיוציאו אותך משם.

הדימוי של חוצה לארץ הוא במפורש בית הקברות. הקב"ה מתנהג ככהן, שנאמר: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כ"ה, ב') - הקב"ה לוקח תרומה, כמו שכהן לוקח תרומה. כשם שלכהן אסור להיכנס לבית הקברות, כך בשביל הקב"ה חוץ לארץ זה בית קברות.

שאלה: מה המשמעות של קרימת עור וגידים והתחברות העצמות?

תשובה: לגאון מווילנה יש פירוש על המחזה של יחזקאל הנביא (נמצא בסוף הליקוט הראשון על "ספרא דצניעותא"). בפירוש הזה הגר"א מסביר שמעת שחרב הבית יצאה רוחנו כאומה ונשארנו רק הגוף בלא נפש - שזה פגר מת. לפי הגר"א, האומה הישראלית בגלות היא פגר מת, והיציאה לחוץ לארץ היא הקבר.

בגוף מת יש כמה חלקים: עצמות, בשר, גידים ועור. בקבר יש החלקים הרכים שנאכלים על ידי הרימה - כלומר, הגויים האוכלים את בשרנו - ומה שנשאר זה העצמות - הדבר היחיד שהתולעים אינן אוכלות. אחרי החורבן נשארו תלמידי החכמים והישיבות הגדולות - אלו העצמות. בזמן הבית השני היו סוגים שונים של יהודים, אך משעה שנחרב הבית רוב הסוגים הללו ('הבשר') נעלמו ונשאר רק סוג אחד של היהדות - הרבנים וכל מי שמסביב להם, כלומר, היהדות הרבנית. זה הדגם היחיד של היהודי בזמן הגלות.

שאלה: האם לא היו רשעים בגלות?

תשובה: רמב"ם בהלכות דעות (ו', א') מסביר שהגלות מכלה את הרשעים: קשה להישאר מחוץ לארץ גם רשע וגם יהודי, כי הרשעות מביאה להתבוללות.

הרבנות שנשארה זה יסוד חזק - כנגד העצמות שנותנות את הצורה לגוף - אך בלי הגוף עצמו זה לא שווה.

בתחילת הגלות של הבית השני, הישיבות של בבל (סורא, פומבדיתא, נהרדעא ומחוזה) והעולם הרבני היו מרוכזות במקום אחד, כמו גוף שנשמר בקבר. לקראת סוף תקופת הגאונים התחילו העצמות להתפזר: עצם אחת - בצפון אפריקה, עצם אחרת - באשכנז, ועוד עצמות בפרובנס, בספרד, באיטליה, בצרפת, בתימן, בבבל ובארץ ישראל. העולם של הישיבות הלך והתפזר, אבל בכל המקומות הנ"ל הייתה עדיין עצם שלמה - לא חצאי עצמות ולא עצמות שבורות.

הגר"א מסביר שבהמשך ההיסטוריה העצמות נרקבו ולא נשאר מאיתנו אלא תַּרְוָוד רָקָב. הגר"א הבחין שבדורו (סוף המאה ה-18 למניינם) הממסד הרבני "נרקב" בעקבות האמנציפציה - ביטול האוטונומיה המשפטית של העם היהודי בגלות. לכן, לפי הגר"א, מסוף המאה 18 למניינם הגיע הזמן לתחיית המתים המתוארת בחזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא - שלפי הגר"א זוהי שיבת ציון, כפי שנאמר: "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלִָם" (ישעיהו נ"ב, ב').

נראה את דברי הגמרא על חזון העצמות היבשות בפרק חלק של מסכת סנהדרין (צ"ב, ב'):

"תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם, וְאָמְרוּ שִׁירָה, וּמֵתוּ. מָה שִׁירָה אָמְרוּ? ה' מֵמִית בְּצֶדֶק וּמְחַיֶּה בְּרַחֲמִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שִׁירָה זוֹ אָמְרוּ, ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל".

לרבי אליעזר ולרבי יהושע יש השקפות עולם שונות בנוגע להנהגת ה' בעולם:

• לפי רבי אליעזר, "ה' מֵמִית בְּצֶדֶק וּמְחַיֶּה בְּרַחֲמִים": הקב"ה "ממית בצדק" - לפי קריטריון מוסרי, "ומחיה ברחמים" - כאשר מידת הדין באה על סיפוקה. לפי רבי אליעזר, המוות ותחיית המתים מוסברים לפי משוואה מוסרית.

• לפי רבי יהושע, "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל": תחיית המתים אינה קשורה למוסר אלא היא הכרח אונטולוגי של הבריאה - כל דבר שיורד חייב לעלות.

זה קשור למחלוקת שלהם בשאלה האם גאולת ישראל תלויה בתשובה: רבי אליעזר סובר שהגאולה תלויה בתשובה כחלק מהמשוואה המוסרית, ואילו רבי יהושע סובר שהגאולה תבוא בכל מקרה - לפי הביטוי של האמורא שמואל: "די לו לאבל שיעמוד באבלו" (סנהדרין צ"ז, ב'). מה שמשותף לרבי אליעזר ולרבי יהושע זה ששניהם מסכימים שהמתים שהחיה יחזקאל באמת חזרו לחיות.

הגמרא ממשיכה:

"רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֱמֶת, מָשָׁל הָיָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נֶחֶמְיָה: אִם אֱמֶת לָמָּה מָשָׁל, וְאִם מָשָׁל לָמָּה אֱמֶת? אֶלָּא: בֶּאֱמֶת מָשָׁל הָיָה".

"בֶּאֱמֶת מָשָׁל הָיָה" - הכוונה היא שזה היה גם אמת וגם משל. כלומר, זה מעשה שקרה באמת כדי לשמש משל לדורות (כפי שהסביר הרב עוזיאל לגבי הסיפור של איוב).

הגמרא מביאה גם פירוש אחר - שמה שקרה באמת זו הייתה לא תחיית המתים כפשוטה אלא שיבת ציון בימי בית עזרא:

"רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְנָשְׂאוּ נָשִׁים, וְהוֹלִידוּ בָנִים וּבָנוֹת. עָמַד רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה עַל רַגְלָיו וְאָמַר: אֲנִי מִבְּנֵי בְנֵיהֶם, וְאֵלּוּ תְּפִילִין שֶׁהִנִּיחַ לִי אֲבִי אַבָּא מֵהֶם".

בהמשך הגמרא שואלת:

"וּמַן נִינְהוּ מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל?" - אילו טיפוסים אנושיים שותפים לשיבת ציון?

הגמרא מביאה כמה תשובות לשאלה זו:

• לפי רב, אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו.

הם מנו 400 שנה מברית בין הבתרים במקום מלידת יצחק, יצאו ממצרים לפני הזמן ונהרגו. הגבורה הלאומית הזאת שגרמה להקדים את הזמן רצויה בעיני ה', ולכן הם קמים לתחייה. אותה הגבורה הלאומית בונה את מדינת ישראל היום. (אגב, הגמרא הזאת סותרת את הפירוש החרדי שהציונות זה בני אפרים שיוצאים מהגלות לפני הזמן ונהרגים על כך).

לעומת זאת, חטא המרגלים (איחור ואי-רצון להיכנס לארץ) לא נסלח. חטא של איחור מעיד על אדישות, ולכן לא נסלח. חטא של הקדמת הזמן מעיד על אהבה שמקלקלת את השורה ולכן נסלח.

• לפי שמואל, אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים, שנאמר: "הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (יחזקאל ל"ז, י"א).

באחרית הימים גם אנשים שכופרים בתחיית המתים משתתפים בתחייה, כי הם תינוקות שנשבו.

• לפי רבי ירמיה בר רבא, אלו בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצווה, שנאמר: "הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה'" (יחזקאל ל"ז, ד').

יש שני פירושים אפשריים: או שאין להם מצוות, או שיש להם מצוות אך התורה שלהם התייבשה במהלך הגלות ואין בה לחלוכית.

• לפי רבי יצחק נפחא, אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים, שנאמר: "וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב" (יחזקאל ח', י').

מדובר על אנשים שמאמינים במשמעות ההיכל אך עושים שימוש לא הגון במוסדות הדת, וגם הם שותפים לבניין המדינה.

• לפי רבי יוחנן, אלו מתים שבבקעת דורא. זו הבקעה שדיברנו עליה בתחילת השיעור. היא נמצאת בצפון הפרת. רבי יוחנן אומר בגמרא:

"בשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין..."

כלומר, הבחורים הישראליים היו יפים מאוד.

"...והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות".

היופי של הבחורים הישראליים גרם לנשים הבבליות להתרגשות מינית.

"אמרו לבעליהן ובעליהן הלכו למלך. ציווה המלך והרגום, ועדיין היו גופותיהם יפות, וציווה המלך ורמסום".

נבוכדנצר הרשע לא סבל את היופי הישראלי. היופי הגופני הזה של היהודי נעלם בגלות. רבי יוחנן, שהיה אחרון היפים בעם ישראל, אומר שבזמן התחייה הלאומית היופי הפיזי של העם היהודי ישוב לקדמותו.