הרב אורי שרקי

עקב - האם טוב לאכול ולשבוע? האם טוב להכיר בכוח האדם?

סיכום שיעורים 1, 2 - עוד לא עבר את עריכת הרב




בפרשה שני פסוקים בעניין האכילה ונראה לכאורה שהם סותרים זה את זה. הפסוק הראשון אומר:

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". (דברים ח',י')

בפסוק זה מובא החיוב לברך את ברכת המזון לאחר הסעודה. המילים "ואכלת ושבעת" מוסברים כרשות אך המילה "וברכת" היא חיוב בזמן שהאדם אכל ושבע. הרבי מקומרנו אמר שמפסוק זה למדים שצדיקים יש להם חיוב אכילה כי אכילתם מעלה את האוכל למדרגה גבוהה ויש לאכילתם חשיבות עצמית גם לפני הברכה. לעומת זאת אדם פשוט אוכל כי הוא רעב ואין קדושה באכילתו אלא בברכתו בלבד. במועדים מיוחדים יכול גם אדם פשוט להגיע למדרגת צדיק ולכן בלילות סוכות ופסח יש מצווה לאכול. בסוכות המצווה היא לאכול בסוכה ובפסח יש מצוות אכילת קרבן הפסח ואכילת מצה.

יש לציין שהברכה אמורה לבוא באופן טבעי לאחר האכילה. אדם שאוכל צריך להכיר ולהרגיש שהוא נברא הזקוק לאוכל ואינו א-לוהים. מי שצריך לאכול כדי לחיות אמור להכיר כי יש מי שברא אותו ומתוך כך להודות לו.

הדבר מזכיר את פירוש הרב קוק לתפילת מודה אני. בניגוד לאימרה: "אני חושב - משמע אני קיים", אצלנו הביטוי הוא: "מודה?" - אתה מודה למי שברא אותך, אתה מקבל שיש בורא שברא אותך? - אם כך גם לקיום שלך יש משמעות והאדם יכול לומר: " אני".

גם אברהם נתן אוכל לאורחים ואחר כך כשהודו לו אמר להם: 'אל תודו לי אלא לה' שנתן לנו את האוכל'. מי שאוכל נמצא במצב נפשי שבו הוא מוכרח להודות שהוא נברא והוא נזקק למזון ולדברים מהסביבה כדי לחיות והענווה שבאה בעקבות כך מביאה להכרה כי ה' הוא מקור החיים.

מכל האמור נראה שהאכילה והשביעה הם דבר חיובי.

שני פסוקים אחר כך נאמר:

"פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה" (דברים ח',י"ב-י"ג).

"פן תאכל" - המובן הפשוט הוא שיש כאן מצוות לא תעשה שאסור לאכול ולשבוע. הדבר סותר את פסוק י' שבו נאמר "ואכלת ושבעת". הדבר דומה לנאמר בבראשית על עץ הדעת: בתחילה נאמר לאדם: "מכל עץ הגן תאכל", והכוונה גם מעץ הדעת ואחר כך נאמר: "...ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (הסבר חטא עץ הדעת הובא בשיעורים על ספר בראשית).

יוצא שהאמירה כאן "פן תאכל" אינה מוחלטת אלא תלויה במצבו של האדם. אם האכילה והשביעה גורמת לברכת ה' על הארץ הטובה אז היא חיובית ורצויה. אם האדם נוטה לשיכחת ה' אז האכילה אינה רצויה כי היא גורמת ליתר שיכחת ה'.

ואם בנושא האכילה ראינו שלעיתים זה חיובי ולעיתים שלילי, איך נסביר את הפסוק:

"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ח', י"ז-י"ח) .

בניגוד למחשבה המקובלת, המדובר במצב חיובי. חייב אדם וחייבת האומה להגיד: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה', וזאת על מנת שיתקיים הפסוק הבא: "וזכרת את ה' א-לוהיך". יש גאווה שמביאה לשיכחת ה' והיא פסולה ויש הכרה בכוח האדם שמזכירה לו שכוחו מאת ה' וגורמת לו לזכור ולשבח את ה'.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היו מצעדים צבאיים ביום העצמאות והרב צבי יהודה שלח את תלמידי ישיבת מרכז הרב לצפות במצעד כדי לקיים את הגאווה החיובית של "ואמרת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה".

מה מטרת הגאווה החיובית? יש בכך תמריץ לאדם לפעול ולשנות ולתקן את עצמו ואת סביבתו ומתוך כך העולם מתקדם. הכרה נכונה בחשיבות פעולת האדם מעודדת את האדם לפעול. הימנעות מופרזת מהכרה בערך המעשה האנושי על מנת להמנע מגאווה שלילית עלול לגרום לכך שהאנשים שנמנעים מגאווה, האנשים שהם לכאורה יותר מוסריים, ימנעו מלקדם את עצמם ואת העולם וכדברי ביאליק, ישאירו את הנהגת העולם לאחרים.