הרב אורי שרקי
נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת בהעלותך
מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב
בפורום רומאנום בעיר העתיקה ברומא, על גבי שער הניצחון של טיטוס מופיעה מנורת הזהב בתור סמל לנפילת העם היהודי בידי הרומאים. מה מייצגת המנורה עבורנו?
בפרשת תרומה שבה מפורטים כלי המקדש לא מתואר יחס מועדף כלפי המנורה אלא דווקא כלפי ארון הברית, ואילו פרשתנו שמה את העיקר במנורה ופותחת בה, ורק בהמשכה נאמר: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה" (במדבר י', ל"ה). חז"ל אמרו שבמנורה יש משהו מיוחד שאין בארון - נר המערבי שבה לא כבה וממנו היה הכהן הגדול מדליק את הנרות בכל יום, וזאת כדי להראות ששכינה שורה בישראל (שבת כ"ב). אפשר לראות בדברים אלו של חז"ל את רצונם להבליט את העליונות של עם ישראל על פני התורה, כאשר ארון הברית הכולל בתוכו את הלוחות מסמל את התורה ואילו המנורה הנצחית מסמלת את עם הנצח, והדגש הוא שהתורה ניתנה בשביל ישראל ולא להפך. כלומר, יותר מאשר היא סמל דתי, המנורה היא סמל לאומי של עם ישראל המבטאת על ידי הדלקתה התדירה את שותפותו של האדם בעבודת הקודש (בעוד שהשכינה שורה בארון הברית מבלי שהכהן פועל דבר, במנורה יש מעשה של הכהן שצריך להטיבה ולהדליקה בעצמו). בתקופת החשמונאים שבה היתה לנו עצמאות מדינית ניתן לראות עד היכן הגיעה חשיבותה של המנורה, גם בנס פך השמן וגם במטבעות המיוחדים שנתקנו באותה תקופה שעל חלקן הוטבעה צורת המנורה.
לאור זאת, ברור גם מדוע המנורה המסמלת את עם ישראל עשויה מקשה אחת, שהרי עם ישראל הוא ראשית כל ישות אחת, נשמה אחת, ורק אחר כך מתפרט לפרטים. עוד נאמר: "כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה" (במדבר ח', ד' נשאלת) - רש"י אומר שם: "כן עשה - מי שעשאה", כלומר לא ניתן להצביע מי עשה, "אורייתא, ישראל וקודשא בריך הוא - חד הם" (ככה"נ מקור המימרא הוא ברמח"ל בפירושו לאידרא). דבר זה בא לבטא את ההשגחה הא-לוהית המיוחדת על האומה הישראלית, כאשר אנו רואים (בפרט בימינו) תהליכים גדולים שנעשים באופן שבו קשה לנו להצביע בבירור מי עשאם.
מדוע עמודי הענן והאש מלווים את בני ישראל רק במדבר?
מה שמעניין במיוחד בעמוד הענן (והאש) הוא העובדה שבסופו של דבר הוא מסתלק. ברגע שעומדים להכנס לארץ ואהרן מת, אין יותר עננים. הענן הוא כמין רחם הבא להגן על האדם מפני קשיי החיים בטרם הוא מוכן להתמודד איתם. וכך, תקופת המדבר כולה שימשה כמין רחם שבה עם ישראל טרם נולד באמת. בשהותנו במדבר אנו מוקפים בדברים עילאיים - יש השראת שכינה עלינו, מן יורד מן השמים, ענני הכבוד מקיפים אותנו וכו', כאשר השאיפה היא דווקא לצאת מן הענן הזה אל "החיים האמיתיים" שלנו - להיות עם קדוש בארצו. אף על פי כן, כאשר נחנך המשכן במדבר יצאה אש מלפני ה' אשר אכלה את הקרבנות, וכאשר חנך שלמה בית המקדש הראשון - ירדה אש מן השמים וכבוד ה' מלא את הבית, וכן בחניכת בית שני על ידי עזרא - היתה אש א-לוהים מתלקחת בקרבן. כל אלו הן 'מחוות' מצד הקב"ה שבאות להראות לנו את חיבתו כלפינו, במין תזכורת לתקופת לכתנו אחריו במדבר.
מדוע נצטוו ישראל על פסח שני?
פסח שני הוא באמת ענין תמוה ביותר. הלא לא מצאנו שנאמר ליהודי שחלילה לא צם ביום הכיפורים שיעשה "יום כיפורים שני", וכן בכל שאר מועדי ישראל. ודווקא בענין פסח מצאנו שאותם אנשים טמאים לנפש משוועים אל משה: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'?" (במדבר ט', ז), ומשה לא משיב את פניהם ריקם, אלא נועץ בה'. לעניות דעתי יש כאן דבר עמוק ביותר: אותם אנשים טמאים ידעו שלעשות את הפסח משמעו לצאת ממצרים (שהרי "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז', ו')), וכן הם ידעו שחג השבועות קרב ובא, חג שבו שוב מקבלים את התורה. אותם אנשים הבינו שלקבל את התורה מבלי לצאת תחילה ממצרים - דהיינו: דתיות בלי לאומיות - זהו סוג של כפירה, ויש בזה יציאה מכלל ישראל. כעת ברורה גם הדחיפות של הענין והחרדה שמשתקפת מתוך דבריהם של אותם טמאים, שאמרו: כיצד נקבל תוכן רוחני בלי הבסיס הלאומי?
פסח שני חל באמצעו של חודש אייר, שהוא החודש שבו זכינו בדורנו לגאולה כפולה - ביום העצמאות וביום ירושלים, כאשר היסוד מדאורייתא של החגים האלו נמצא בפסח שני - המסמל גאולה של "מועדי ב'". כלומר, חודש ניסן מסמל גאולה ניסית, כאשר הקב"ה גאל אותנו ממצרים בזרוע נטויה, ואילו חודש אייר מסמל גאולה של עם ישראל בכוחות עצמו, כפי שניסו לעשות תלמידי ר' עקיבא במרד בר כוכבא ולא הצליחו, וכפי שהצלחנו אנו בדורנו לעשות. פסח שני הושאר במכוון ליוזמה של העם, ואפילו משה עצמו לא ידע מה לעשות כשהגיעו אליו אותם אנשים, כלומר - זה שיא הביטוי של עם ישראל.
אם נתבונן בפסוקים, נראה כי פסח שני מיועד לשני סוגי אנשים: מי שהוא טמא לנפש או שהיה בדרך רחוקה. עם ישראל במשך אלפיים שנה היה ב"דרך רחוקה" - בגלות, והיה טמא - בגלל חטאיו. והנה בדורנו, זכינו שיצאנו מאותה דרך רחוקה בה' באייר, ושיצאנו מאותה טומאה בכ"ח בו. והכתוב אומר: "והאיש אשר הוא טהור" (במדבר ט', י"ג) - איש אשר התרחק מן הגלות ויתכן שהוא אף שומר מצוות, "ובדרך לא היה" - הוא כבר מצוי בארץ ישראל, אבל: "וחדל לעשות הפסח" - הוא אינו חפץ בחירות הלאומית (או שאינו מכיר בה), התוצאה פשוטה: "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" - הוא מוציא עצמו מכלל ישראל. יחד עם זאת, גם במצבים כאלה של ריחוק אידאולוגי מהרצון בעצמאות אפשר לחזור בתשובה, כנאמר בזוהר בהעלותך - שהמשיח עתיד להחזיר את הצדיקים בתשובה.
מדוע יש צורך בחצוצרות במקדש?
יש שני כלים בהם תוקעים או מריעים בתורה - השופר והחצוצרה. השופר מסופק לנו על ידי הטבע, ואילו החצוצרה היא כלי מלאכותי, אסטטי. השאלה היא האם יש מקום בקודש פנימה ליד האדם המכינה את החצוצרה המלאכותית? אנו רואים שבזמן שבית המקדש קיים אנו תוקעים גם בשופר וגם בחצוצרות, ואילו בזמן שאין בית המקדש קיים אין לנו רשות לתקוע אלא בשופר, מפני שאין לנו היכולת לקדש את האסטטיקה ואת היופי ואנו מצטמצמים לד' אמות של הלכה. השופר מוציא קול תקיעה - ישר, וכן קול תרועה - שבור. תקיעה בשופר מעוררת באדם משהו הרבה יותר ראשוני, שכן יש בה בסך הכל הוצאת אוויר - שזוהי הראשית של כל המוסיקה (שכן כלי הנשיפה קדמו לתופים, ולכלי ההקשה והמיתר). אדם התוקע בשופר שב אם כן אל מצב ראשוני יותר, הוא חוזר אל מה שקבוע בו (תקיעה) או אל מה שמתנדנד בו (תרועה). לכן, כאשר בני ישראל נאספים אל משה - שהוא מקור הסמכות הבלתי מעורער - תוקעים. וכשמתחילים לנסוע, או כאשר יוצאים למלחמה - מריעים. ולעומת זאת - "ביום שמחתכם ובמועדיכם" (במדבר י', י') - ביום השיבה מן המלחמה (כפי שמסבירים אבן עזרא ורבנו תם) - או אז: "ותקעתם בחצוצרות" (שם). כלומר, כאשר חוזרים מן המלחמה יש מצוה לעשות חג ולתקוע בו בחצוצרות על הקרבנות הקרבים בבית המקדש. לפיכך, כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אנו נתקע בחצוצרות הכסף על הקרבנות שנביא ביום העצמאות וביום ירושלים.
מדוע עונשם של המתאווים לבשר כה חמור? ומדוע משה לא הצליח לבדו להתייצב כנגדם?
זמן קצר לאחר תחילת נסיעתו של הארון אנו נפגשים עם השבר הראשון של משה. משה רבנו נתפס בעיננו עד לאותה שעה כאדם חזק מאוד שאינו מאבד את העשתונות (דבר שבא לידי ביטוי במיוחד בעת ירידתו מן הר סיני, כאשר ראה את עם ישראל חוטאים בחטא העגל, ומיד לאחר מכן הפסוקים מתארים לנו כיצד באופן טבעי כמעט שבר את הלוחות, התפלל, העניש את החוטאים וכו'), דווקא הוא זה שאומר לקב"ה שהוא רוצה למות ("הרגני נא הרוג" (במדבר י"א, ט"ו)) כאשר העם מבקש ממנו בסך הכל בשר (דבר שאיננו אסור מן התורה). זהו דבר תמוה ביותר - כיצד אדם כה גדול מתפורר למול עיננו בגלל ענין שולי לכאורה? המלבי"ם מבאר שאכזבתו של משה נובעת דוקא מחוסר הגדלות שבבקשתם, כשהוא מבין שהעם רואה בו מי שאחראי על אספקת הבשר ולא מי שמעלה אותם מבחינה מוסרית ורוחנית. הרב קוק מוסיף ומבאר שבקשת הבשר היתה מחוצפת, שכן היה לעם ישראל מן, בשר צאן ובקר, ולמרות זאת הם ביקשו להרבות בשר ולאוכלו שלא לשם קרבן. הרב מבאר שהם רצו לתת ביטוי לגסות של הטבע שלהם, וכי שורש רצונם היה שמשה יתן להם הארה בתוך חוצפתם. למעשה, זוהי מהות תפקידו של המשיח - לגלות את הקדושה שנמצאת בתוך החוצפה של בני ישראל - "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא" (סוטה מ"ט). כלומר - כאשר היהודים נוהגים באופן שנראה זול באופן חיצוני, יש למצוא את הנקודה הפנימית הטהורה שבנשמתם, שתאיר את אפלתם. ואילו משה אמר - אני איני מסוגל לכך, אני נותן התורה ומסוגל אני להתמודד עם בושת פנים, עם יראת שמים, אך לא עם חוצפה. בעקבות כך, אומר הרב קוק, לא היה משה משיח. בדור שלנו שבו יצאנו מן הגלות ו"החוצפה הישראלית" הקימה את מדינת ישראל, מעניין הוא שאנו חוגגים באופן ספונטני וללא כפיה או תיאום מראש את יום גאולתנו באכילת בשר על האש, והדבר הזה בא ללמדנו שאנו הצלחנו היכן שמשה לא הצליח, שהצלחנו לגלות את אור הקודש דרך פעולה שיש בה לכאורה גסות בלבד. הרב קוק מקשר את הדברים גם אל סופה של הפרשה, כאשר מרים באה בטענה כלפי משה שרוחניותו הפרישה אותו מאשתו, בעוד היא רוצה שמשה יהיה במדרגת אדם הראשון - אשר אצלו הקשר עם אשתו לא מנע ממנו את נבואתו. הרב אומר שמשה נשאר בענוותנותו, ובעקבות כך הגאולה האחרונה נדחתה באלפי שנים. זו גם הסיבה לכך שמיד לאחר חטא המתאוננים התנבאו אלדד ומידד במחנה ואמרו: "משה מת, יהושע מכניס את בני ישראל לארץ" (סנהדרין י"ז) - ועסקו במלחמת גוג ומגוג של המשיח. אם כן, אפשר לראות בחטא זה של העם נקודת מפנה של הנהגת העם; ליתר דיוק ניתן לראות זאת החל מפרשיית "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י', ל"ה) הסמוכה לחטא - מרגע שהארון החל לנסוע משהו ביציבותו של העם התערער והחריפו הבעיות והפורענויות (בהמשך החומש מוטיב זה ילך ויתגבר). דווקא בנקודה זו משה מתגלה כמי שאינו מסוגל לבדו לשאת את משא העם וזקוק לשבעים זקנים כדי להמשיך ולהנהיג אותו. משהו קורא לעם ישראל להתחיל ולקחת את האחריות עליו. אמנם זה בא מתוך משבר, אך הדבר מגלה גם על תהליך התבגרות שבו האומה מתחילה להתרגל להסתדר ללא משה.
מה היה שורש חטאה של מרים?
מרים טעתה ולא הבינה את ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר נביאים. תוספות במסכת שבת (שבת פז.) שואלים שאלה מעניינת: משה פרש מן האשה מפני שהקב"ה אמר לו זאת במפורש : "לך אמור לבני ישראל שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי" (דברים ה', כז). מרים ידעה זאת, אם כן כיצד היא באה בטענה אל משה שמילא את דבר ה'? אלא, ש"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו" (מכות י:) - אלמלא היתה למשה מלכתחילה נטיה לפרישות יתירה, הוא לא היה מקבל נבואה שכזו. דבר זה היה מה שהטעה את מרים, שלא ידעה שאצל משה הנבואה היתה אובייקטיבית ובלתי תלויה במדרגתו. בסופו של דבר כאמור מרים טעתה ולכן נצטרעה, אך עלינו לראות את היסוד שמאחורי דברי הביקורת שלה, הלא ודאי שאשה במדרגתה של מרים הנביאה לא היתה יוצאת בביקורת שוא אלמלא היתה עמדה אידיאליסטית מאחוריה. שאיפתה היתה שמשה לא יפרוש מאשתו ושהקדושה תתגלה בשלמות החיים. כנראה שהעולם עוד לא הגיע למדרגה הזו שבה אפשר גם להתנבא וגם לחיות "חיי בשרים" בבת אחת, זוהי מדרגה שעדיין אין לנו היכולת להכיל אותה בשלמותה כל אימת שחטא אדם הראשון לא תוקן.
בפרשת "נשא" אמרנו שהיהדות איננה מעודדת פרישות. כיצד יתכן אם כן שדווקא משה רבנו היה זה שפרש מן האשה?
ביחס לאדם הראשון משה עוד לא השיג את המדרגה של השתוות הטבע עם הנשמה, ולכן פרש מאשתו, כי בכל רגע עשוי להתנבא. באופן כללי, היהדות אמנם לא רוצה פרישות בדרך של קבע, אבל נצרכת היא בדרך ארעי. כשם שיש סכנות בפרישות, יש גם סכנה בחוסר פרישות כאשר הדבר נצרך. דרך האמצע היא הדרך המוסרית האמיתית, כפי שאומר הרמב"ם בשם אריסטו. בסופו של דבר, הפרישות המתונה היא זו שמובילה את האדם לכך שמצד אחד הוא מספק את צרכי הנפש והגוף ומצד שני הוא מדבק את נפשו לא-לוהים. בין אוהבים אי אפשר כל הזמן להיות קשורים, היהדות מחנכת אותנו למעגל של קירוב וריחוק ("הריחוק המקרב"), יש חינוך לאדם שלא להתמכר לשום דבר. אהבה אמיתית צריכה להיות כזוֹ שמרוממת את בני הזוג ולא כזוֹ שמשעבדת אותם לקליפה הטבעית שלהם. פעמים רבות יש מין בהמיות שדבקה בקשר הזוגי והיא זקוקה לעידון. הפרישות המתונה היא סוג של זרז לאהבה, והיא היוצרת את האהבה האמיתית, מכיוון שהיא מייסדת את האהבה על יסוד אידיאליסטי ולא על יסוד חומרי. הפרישות הזו אין מטרתה להפוך את האהבה למענגת יותר מבחינה חומרית, אלא להגיע לעונג עליון שבו יש טהרה של הקשר הזוגי מן השפלות הטבעית שדבקה בו.