הרב אורי שרקי
תולדות - ואת עשיו (על ההפטרה)
מרחשון תשע"ו
מפתיעים הם דברי הגר"א (ליקוטים בסוף ס' סערת אליהו) על הפסוקים הראשונים בהפטרה (מלאכי א, ב-ג): "הלוא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב. ואת עשו שנאתי". דווקא במקום שבו מדגיש הכתוב את המבדיל בין ישראל לעמים, מוצא הגר"א רמז לאחווה נסתרת: "ואת עשו: את הטפל לעשו", לאמור שבשורשו עשו כולל בקרבו יסוד חיובי שאינו שנוא. על כך העיר הראי"ה קוק (אגרות הראיה א, קמב): "על דבר האמונות הזרות, לא הבלעתן והריסתן הוא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל. ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות, שהרשעה גררה אותן, ותהפכן לאור ולחסד עולם".
תפיסה רחבת אופקים זו, הרואה מעבר לשנאה בהווה את שאיפת תיקון העולם, מבוססת על דברי הנביא עצמו בהמשך דבריו (פסוק ה): "ועינכם תראינה ואתם תאמרו: יגדל ה' מעל לגבול ישראל". וכך מבאר הרב קוק (אורות עמ' קטו), בניגוד לתפיסה הרואה ביהדות אגואיזם לאומי: "הפסיק את המחשבה המוטעית לחשוב את ההכרה הא-לוהית העליונה רק לנחלה מוגבלת בתחום גיאוגרפי מיוחד ובממלכה מיוחדת".
הדברים מגיעים עד לכדי יחוס אמונה מונותאיסטית לעמים שהיו כולם עובדי אלילים בימי הנביא (פסוק יא): "כי ממזרח שמש ועד מבואו, גדול שמי בגוים. ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה. כי גדול שמי בגוים אמר ה' צ-באות". מובן מאליו שאין הדברים אמורים על הפולחן האלילי עצמו, שהוא תועבת ה', כי אם על הכוונה הנסתרת בעומק החויה הדתית של העמים, שהיא זקוקה לזיכוך עד שתיחשף נקודת האמת שבקרבה (עיין משנה תורה, ע"ז א, ג). כך ביטא רבי יהודה הלוי בפתיחת ספר הכוזרי את יחס הכבוד של היהדות כלפי רצינותו של עובד האלילים: "כוונתך רצויה בעיני הא-לוה אך מעשך אינו רצוי".
על רקע זה, קשים ביותר דברי מלאכי בהמשך (פסוק יב): "ואתם מחללים אותו"! התביעה המרכזית מעם ישראל הוא שעל ידו יתקדש שם שמים בעולם כולו. קידוש השם הוא המעלה את ערכם של דברי תורה הנשמעים מפי בחירי ובכירי האומה, שעל ידם מתקדש שם שמים (ג, ו-ז): "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צ-באות הוא".