הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-כ"ג) - "אל תרצה את חברך בשעת כעסו..."
סיכום שיעור 58 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה כ"ג:
"רבי שמעון בן אלעזר אומר: אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו".
"כעסו" - פירושו או כעס, כמו בעברית מודרנית (במובן לכעוס, להתרגז מאוד), או צער, כמו בפסוק "כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה" (שמואל א' א', ט"ז).
"בשעת" - שעה זה דבר חולף, כמו בביטוי אצל חז"ל: "חיי עולם וחיי שעה". "חיי עולם" הם נצחיים (העולם הבא עליו דובר במשנה הקודמת) וחיי שעה זה מה שחולף. בברכת "אשר יצר את האדם בחוכמה" נאמר: "אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת", כשהכוונה היא לא לשעה של 60 דקות, אלא ל"אפילו רגע אחת", לתקופה חולפת.
"בשעת נדרו" - לפעמים בשעת נדרו אדם לא שם לב לכל ההשלכות של נדרו. זה שבשעת הנדר אדם לא היה מודע להשלכות של נדרו דווקא עוזר אחר כך בהפרת הנדר על ידי חכם. אם שואלים את האדם בשעת נדרו האם הוא מבין את השלכות נדרו שהוא בעצמו לא העלה בדעתו, הוא עלול להגיד: 'כן, אני נודר אף על פי ההשלכות האלה!', זה דווקא עלול לקלקל את הפרת נדר אחר כך.
המשנה מדברת על כך שלפעמים אדם רוצה לתקן ונמצא מקלקל. למשל, אדם רוצה לרצות את חברו בשעת כעסו אך רק מגביר את כעסו. אדם רוצה למנוע מחברו לנדור נדר ושואל בשעת נדרו ואז חברו נודר באופן כזה שהוא לא יוכל להשתחרר מן הנדר. אדם בא לראות את חברו בשעת קלקלתו ואז חברו מתבייש ומצטער מקלקלתו עוד יותר.
"ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו" - בספר איוב מובא ויכוח בין איוב (שהיו לו צרות נוראיות, כולל מותם של הילדים שלו) לבין חבריו (אליפז התימני, בלדד השוחי, צופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי) שבאו לנחם אותו. הויכוח ביניהם הוא על ההשגחה הא-לוהית ועל הסוגייה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". בחלק השלישי של ספרו "מורה נבוכים" הרמב"ם מדבר על ספר איוב ומסביר מהן השיטות של איוב וחבריו. בין היתר, הרמב"ם מסביר שדעתו של איוב היא כדעת אריסטו - שאין השגחה, ודעתו של אליפז היא "כדעת תורתנו" - שאין מיתה בלא חטא ואין ייסורים בלא עוון. אז איך הרמב"ם מסביר שבסוף הספר ה' נגלה אל אליפז ואומר לו: "חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (איוב מ"ב, ז')?! הרמב"ם עונה שהקב"ה כעס על אליפז לא בגלל שאליפז לא צודק, אלא בגלל שאין מרצין לאדם בשעת כעסו. כלומר, לפי רמב"ם, אליפז טעה בכך שהוא דיבר עם איוב בשעת כאבו של איוב - אף על פי שההלכה היא לא כאיוב אלא כאליפז.
מה שמתבקש מדברי הרמב"ם הוא שבשעת כעסו של אדם, יש לו מצב נפש מיוחד. במצב הנפש הזה, שנברא על ידי הקב"ה, ההסברים, גם אם הם באים מתורתו של הקב"ה, לא נכנסים אל ליבו של האדם. (איוב אומר, בין היתר, שכל כך כואב לו שהוא לא מסוגל לשמוע לדברי חבריו). זה גם סימן שההסברים הללו לא ניתנו עבור מי שנמצא בשעת כעסו. הקשר שלו עם הבנת דרכי ה' הוא קשר אחר - יש לו דיאלוג סודי עם הבורא באותה שעה. יש ידיעה שחודרת לאדם רק דרך הייסורים. בסוף הספר ה' נגלה לאיוב ואפשר להגיד שזה קרה דווקא בגלל שאיוב לא שמע לדברי חבריו.
לכן, כשהמשנה שלנו אומרת: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו...", היא מדברת לא על ענייני נימוס אלא על משהו הרבה יותר עמוק מאוד: כאשר אדם נמצא בשעה שמתו מוטל לפניו, או בשעת נדרו, או בשעת קלקלתו, יש לו צינור הידברות אישי בינו לבין הקב"ה, ואסור להיכנס לצינור הזה. המילה "שעה" באה להדגיש שקיום צינור ההידברות הזה תלוי במצבו של האדם ואינו דבר אבסולוטי: יש שעות שמזמנות לאדם את האפשרות של מפגש כזה עם הקב"ה, ויש שעות שלא. לכן צריך לכבד את השעה.
באופן כללי, כשנותנים הסבר לצרות וסבל, אסור לתת את ההסבר לאדם שנמצא בחוויה של המשבר. זה לא משנה אם אותו אדם היה אישית במקום של הצרה והסבל או לא, אלא איך הוא חווה את היחס לדבר.
שאלה: איך דברי המשנה מסתדרים עם מצוות ניחום אבלים?
תשובה: מצבת ניחום אבלים היא בזמן השבעה ולא כשמתו של אדם מוטל לפניו. יש איסור ניחום לפני שהמת נקבר.
שאלה: מה היה על הרעים של איוב לעשות?
תשובה: כפי שאומרים חז"ל, השכר שיש במקום בו קוברים - זה לשתוק. זה מה שעשו חבריו של איוב שלושה ימים ראשונים - הם שתקו. ברגע שאיוב פתח את פיו והתחיל לקלל את יומו, הם התחילו לדבר אליו. אבל איוב לא דיבר אתם - לכן היה עליהם להמשיך לשתוק.