הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-כ"ב) - "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא..."
סיכום שיעור 58 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה כ"ב:
"הוא היה אומר: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".
משנה זו נאמרה מפי רבי יעקב - אותו רבי יעקב שלימד אותנו במשנה הקודמת שהעולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין, ובזה לימד אותנו את האחדות האורגנית המהותית שיש בין העולם הזה ובין העולם הבא. במשנה זו הוא מסביר את ההבדל המהותי שבין שני העולמות.
"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" - מה שיפה בזה זה התקדמות, תנועה.
"ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" - מה שיפה בקורת רוח זה שאין תנועה אלא יש עמידה, אצילות.
בכל אחד משני העולמות חסר משהו נפלא שנמצא בעולם השני. לכאורה, זה אומר שיש תסכול נצחי כי רע לחיות גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
הנושא הזה נידון גם אצל קדמוני אומות העולם. חלקם אמרו שכל העולם כולו הוא זרימה אחת גדולה: הכל זורם, הכל שואף. למשל, הפילוסוף היווני הרקליטס אמר שהמציאות הנצחית זאת התנועה. לעומת זאת, הפילוסוף היווני זנון מאליאה ואנשי האסכולה שלו טענו שאין תנועה בעולם כלל: הכל עומד, הכל נצחי, והרושם של תנועה הוא אשליה. יותר מאוחר הפילוסוף היווני אפלטון אמר שמה שקבוע ועומד זה הנצח, וכל דבר שנמצא בתנועה הוא חולף ובן תמותה. לפי ההשקפה הזאת, יוצא שיש נתק מוחלט בין העולם של בני האדם ושל בעלי החיים, שהם בני חלוף, לבין העולם הנצחי והקבוע של האלים, הנשמות, המלאכים והאידאות וכד', וכיוון שיש נתק בין שני העולמות צריך לבחור באחד מהם, ואפשר לזכות לחיי העולם הבא רק על ידי עזיבת העולם החולף כדי להידבק בעולם הנצחי.
פירוד כזה בין שני העולמות מנוגד לחלוטין לאמונת הייחוד היהודית האומרת שה' הוא אחד ולכן הוא מצוי בכל, ולכן לא ייתכן שהדבקות בא-לוהות תובעת עזיבה של חלק מהמציאות. כתוב בתורה: "בראשית ברא א-להים", ולא ייתכן שהמושלם מכל השלמים לא ידאג לשלמות של נבראו. לכן צריכה להיות דרך להעלות את הכל ולחבר בין העולם הזה לבין העולם הבא. ברגע שיש חיבור בין העולם הזה לעולם הבא יש גם השלמות של תורה ומעשים טובים, וגם השלמות של שעה אחת של קורת רוח.
בספרו "אורות הקודש" (חלק ב') הרב קוק קורא לשתי השלמויות האלו "שלמות" ו"השתלמות". שלמותו של דבר פירושו שאין מה להוסיף עליו - כמו בביטוי "תם ונשלם". יחד עם כל יופיו, שלמות גונזת בקרבה, במובן מסוים, שורש של מוות, וזה החיסרון שלה. בסיום הספרים כותבים "תם ונשלם"; המילים "תם" ו"מת" מורכבות מאותן אותיות. גם אצל אריסטו הדבר השלם זה דבר סגור שיש לו גבולות והוא לא יכול להתפתח יותר. לפי זה, מת הוא הדבר השלם ביותר.
"ההשתלמות", שהרב קוק מדבר עליה, היא ההתפתחות מתמדת, העלייה ללא סוף. אומנם גם העלייה ללא סוף מהווה סוג של צימאון בלתי ראוי וחיסרון מתמיד.
זירת השלמות זה העולם הבא וזירת ההשתלמות זה העולם הזה. החיבור הנדרש בין שלמות להשתלמות הוא החיבור בין שני העולמות.
במסכת סוכה, בדיון על שמחת בית השואבה, מובא (בצורה קצת היתולית) ויכוח בין שני מינים מי מהם יותר גדול. למינים קוראים ששון ושמחה.
המושג "ששון" מבטא תנועה, השתלמות. זה מה שאדם חש כשהוא בדרך להשגת מבוקשו. למשל, יש ביטוי "שש אלי קרב". פירושו הוא שהאדם עוד לא נמצא בקרב אבל הוא שש, בגלל שהוא מגיע אל הקרב. לעומת זאת, המושג "שמחה" מבטא שלמות, מצב בו לו חסר כל דבר. במצב של ששון אדם נמצא בתנועה אל מטרתו, ובמצב של שמחה הוא קבוע ועומד. במילים אחרות, "ששון" הוא הכינוי של הגמרא להשתלמות ו"שמחה" הוא הכינוי של הגמרא לשלמות.
הגמרא נותנת שמות כאלה למינים כי אם יש השקפת עולם שבנויה רק על ההשתלמות או רק על השלמות זו מינות. המינות זה לקחת חלק מן האמת ולהעמיד אותו בתור דבר בלעדי. בהקשר של המשנה שלנו, ההשקפה הדורשת לבחור בין העולם הזה לבין העולם הבא בתור דברים מנוגדים אחד לשני היא מינות.
יש שאלה האם העולם הבא כולל בתוכו תנועה - במובן של העולם הזה.
מצד אחד, חז"ל אמרו שבעולם הבא צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה. הרמב"ם מסביר בהלכות תשובה ש"יושבים" - פירושו נמצאים במדרגה קבועה, במנוחה, ו"נהנים מזיו השכינה" - פירושו משיגים מה' יתברך מה שאינם משיגים כשהם נתונים בתוך הגוף האפל השפל. זאת אומרת שהתיאור האידאלי של העולם הבא הוא השגה קבועה במדרגה קבועה. זו השלמות.
מצד שני, חז"ל אמרו גם דבר לכאורה הפוך (ברכות ס"ד, א'): "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר 'יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן' (תהילים פ"ד, ח')". אנחנו רואים שחז"ל מדברים על עולם הבא דינמי בו דברים מתעלים ומתפתחים. דברי חז"ל אלה הם הבסיס של ספרו של רמח"ל "דעת תבונות", שם הוא מסביר שיש עלייה נצחית מתמדת של הנשמה בעולם הבא.
איך שתי האמירות הללו של חז"ל מסתדרות אחת עם השניה?
שמעתי פעם הסבר מהרב יהודא אשכנזי (מניטו) שבזכות זה שאין להם מנוחה בעולם הזה הצדיקים זוכים שאין להם מנוחה בעולם הבא. מנוחה זה שעמום נצחי, שיממון נורא. לכן הצדיקים זוכים שאין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
אפשר גם לומר שזה עניין של שורשי נשמות. יש נשמות "רמב"מיות", שרואות את השלמות בעמידה, ויש נשמות "רמח"ליות" שרואות את השלמות בתנועה. לכן הקב"ה מסדר לכל אחד את העולם הבא שלו. הרי העולם הבא האידאלי זה הנאמנות של האדם לעצמו, ולכן העולם הבא של האדם יהיה בהתאם לנטייה שלו.
שאלה: איך זה מסתדר אם דברי הרב שבחירת אחד משני העולמות זה מינות?
תשובה: אם אדם חושב שהתפיסה שלו כוללת את הכל, אז זה מינות. אבל אם כל אחד מבין שהתפיסה שלו היא חלק ממכלול יותר כולל, אז זה בסדר. בתפילה אנחנו אומרים: "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה. וְנותְנִים בְּאַהֲבָה רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוצְרָם בְּנַחַת רוּחַ... וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל מִתְנַשְּאִים לְעֻמַּת שְׂרָפִים, לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים: 'בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ'". חז"ל מסבירים שהשרפים יודעים להגיד רק "קדוש" והאופנים יודעים להגיד רק "ברוך", אבל הם נותנים רשות זה לזה ולא נכנסים למחלוקת בגלל שכל אחד תפס רק חלק מהשקפת העולם הכוללת.
נוסיף שחז"ל גם אמרו (חגיגה ט"ו, א') שאין למעלה לא עמידה, ולא הליכה, ולא ישיבה. זה אומר שאי-אפשר לסכם את מה שיש בעולם הבא דרך אחת התפיסות בלבד.
מה שכן, אפשר להגיד שבעולם הבא יש שילוב בין תנועה לבין מנוחה. ב"שיר השירים" רואים את השילוב הזה דרך פירודים ומפגשים בין הדוד (הקב"ה) לבין הרעייה (כנסת ישראל). שניהם רוצים להיפגש אבל לא מצליחים, כי כשהוא מוכן היא לא מוכנה וכשהיא מוכנה הוא לא מוכן. הפגישות קצרות והריחוקים ארוכים. זה תיאור של היחסים בעולם הזה. יש התקדמות מתמדת אבל יש הרבה צער. בסוף הספר הם סוף סוף נפגשים ואז הדוד אומר (שיר השירים ח', י"ג): "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים" - כלומר, היא כבר לא זזה, - "חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ" - עכשיו כולם מוכנים, - "הַשְׁמִיעִינִי" - עכשיו אפשר לדבר. ואז הרעייה אומרת: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". זה נורא: סוף סוף נפגשו ועכשיו עוד פעם נפרדו! אחינו הספרדים, אחרי שאומרים את הפסוק הזה, חוזרים עוד פעם על הפסוק: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי". על ידי החזרה הזאת הם רוצים להגיד 'נכון, נפרדו - אבל לזמן קצר. נפגשים שוב'. זה תיאור של היחסים בעולם הבא.
בעולם הבא הפגישה היא העיקר והפירוד מועט (לעומת העולם הזה בו המצב הפוך). למה בכלל יש פירוד בעולם הבא? זה מתכסיסי האהבה. האהבה דורשת פירוד - אף כי העיקר זה החיבור. חיבור בלי פירוד זה מוות. למשל, אם אדם מחבק אדם אחר מתוך אהבה, הוא חייב להפסיק באיזשהו שלב כדי לא לחנוק את השני. האהבה צריכה לשמור על הדינמיקה של הקשר. אם אין דינמיקה, זה סוג של מוות. (בהתאם לכך המשמעות התת-מודעת של הביטוי הסלנגי "אני מת עלייך" היא שהאהבה נתפסת כהתמזגות מוחלטת עם השני - כלומר, המוות).
שאלה: אם אנחנו לא יכולים בכלל לתפוס את העולם הבא, איך אנחנו יכולים לדבר עליו?
תשובה: אכן הנביאים לא דיברו על העולם הבא. זאת משום שכפי שמסביר המהר"ל מפראג, הם לא היו יכולים לדבר על משהו שהם לא חוו אותו. החכמים, שהם לא הנביאים, החליטו לדבר על העולם הבא, שהם לא יכולים לתפוס אותו, בגלל שהעולם נפל ממדרגתו. כשאר העולם נופל ממדרגתו, הוא זקוק לשם התרוממותו למגע עם מה שלמעלה מהשגתו. לכן החכמים דיברו על העולם הבא למרות שהוא למעלה מהשגתנו.
אפשר לשאול שאלה יותר כללית: איך אפשר בכלל לדבר על מה שאי אפשר לתפוס אותו? בפרט, איך אפשר לדבר על הקב"ה?
אפשר להגיד שלא מדברים על עצמותו של הקב"ה אלא רק על הופעתו בעולם, אבל ההבחנה בין עצמותו לבין הופעתו היא הבחנה פילוסופית. הנביאים לא עשו הבחנות כאלה אלא דיברו על החוויה של המפגש שלהם עם הקב"ה שהיא הרבה יותר מהותית מהבחנות פילוסופיות שכליות.
התשובה האמיתית לשאלה הזאת היא שאפשר לדבר על מה שאי אפשר לדבר כי אנחנו באים מהמקום שבו אי אפשר לדבר. לכן רושם ממה שלמעלה מן ההשגה מצוי גם בנו.
באגדה במסכת מנחות (כ"ט, ב') מסופר שכמשה רבנו שאל את הקב"ה שאלות קשות על שכר ועונש, הקב"ה ענה לו: "שתוק, כך עלה במחשבה לפניי". רבי נחמן מברסלב מסביר את דברי האגדה כך: 'אם תשתוק, אז תבין את המחשבה שעלתה לפניי' - כי יש דברים שאי אפשר לומר אותם בצורה מבוררת, מדוברת, ולכן יש הכרח לשתוק כדי שהדברים בסוף יתבררו. הם מתבררים למעלה מן המילים, למעלה מן המחשבה הרציונלית. הם מתבררים בגלל שאנחנו באים משם.
במסכת חגיגה יש משנה האוסרת לדרוש סתרי תורה שונים ברבים. בפירושו למשנה הזאת הרמב"ם מסביר שלא דורשים בדברים הללו ברבים מכמה סיבות ואחת מהן היא "לפי שיש שם עניינים הנחקקים בנפשות השלמים מבני אדם, וכשמסבירים אותם בלשון וממשלים אותם במשלים פג טעמן ויוצאים מעניין". לכן, אומר הרמב"ם, מדברים על זה ברמיזה.
בהקדמתו לפירושו על המשניות של פרק חלק במסכת סנהדרין הרמב"ם מסביר שבאופן כללי אי אפשר להשיג מהי טובת העולם הבא אבל בכל זאת יש אפשרות להשיג קצת מזה אם נתבונן בעניין הכבוד. הרי בני אדם מוכנים לרדוף אחרי הכבוד - דבר שהוא מעל הטבע - תוך הפסד בבריאותם, בממונם, בשמחתם ובאושרם. זה מראה שיש לאדם משהו למעלה מהתועלת הטבעית. בכבוד יש ניצוץ של טובת העולם הבא. בספר תהילים הנשמה נקראת בשם 'כבוד' - למשל בדברי דוד המלך על נשמתו: "עוּרָה כְבוֹדִי" (תהילים נ"ז, ט').
שאלה: מאיזו בחינה שבת היא "מעין עולם הבא" (כפי שנאמר, למשל, בפיוט "מַה יְּדִידוּת מְנוּחָתֵךְ")?
תשובה: בגלל המנוחה. יש גם מפגש כמעט פנים אל פנים עם הקודש והשכינה.