הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-כ"א) - "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא..."
סיכום שיעור 57 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה כ"א:
"רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין".
'פרוזדור' זו מילה יוונית, 'טרקלין' זו מילה לטינית. פרוזדור וטרקלין הם חלקים של בית.
היה אפשר לחשוב שהעולם הזה דומה לבית והעולם הבא דומה לבית אחר, ואדם צריך לתקן את עצמו בבית האחד לצורך נסיעה לבית השני. זה היה תואם את ההשקפה האומרת שיש שני עולמות נפרדים, שתי ספרות של קיום, ושאדם עובר באורח נס בין האחת לשנייה. אז, כיוון שלפי ההשקפה הזאת, אין שום קשר בין העולמות, היה ראוי לקרוא לעולם השני "עולם אחר" ולא "העולם הבא", וכך אכן מכנים אותו לפעמים בשפות לועזיות.
לעומת זאת, המשנה שלנו מציינת שהעולם הזה והעולם הבא הם כפרוזדור וטרקלין - שניהם חלקים של אותו הבית, אותה הישות, ובין שני החלקים הללו יש קשר [הפרוזדור משמש עבור הטרקלין; מצד אחד, תכלית הפרוזדור היא לאפשר להגיע לטרקלין, ומצד שני, אי-אפשר להגיע לטרקלין ללא פרוזדור]. לפיכך, אפשר לומר שהעולם הבא הוא המצב העתידי, הבא, של העולם, כאשר יש המשכיות ורציפות בין שני העולמות. כפי שכותב רמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (כשהוא מסתמך בין היתר על דברי המשנה שלנו): "כללו של דבר: האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה, אלא בעבור מצבו בעולם הבא. אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא, שהוא תכליתו". לפיכך יש חשיבות עצומה גם לעולם הזה וגם לעולם הבא. בפרט, אין לזלזל בשום צורה בעולם הזה: "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" - יש ערך להכנות הנעשות בעולם הזה כדי להיכנס אל הטרקלין שהוא העולם הבא.
ההבדל בין טרקלין לבין פרוזדור הוא שבטרקלין יש הרבה אור ופרוזדור הוא אפל - אבל יש אפשרות להאיר את הפרוזדור ע"י פתיחת דלתות הטרקלין. כשמשהו מהאור של הטרקלין חודר לתוך הפרוזדור, הפרוזדור מקבל "ערך טרקליני". על הפסוק "וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי" (תהילים קל"ט, י"א) חז"ל דורשים (פסחים ב', ב') שהעולם הזה דומה ללילה ("חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי"), אבל לבסוף יתברר שיש סוג של הארה מהעולם הבא לתוך העולם הזה ("אוֹר בַּעֲדֵנִי").
אפשר לראות בדברי חז"ל אלה תגובה לאפלטון האומר שעל מנת להשיג אור צריך לצאת מהעולם הזה. (זה משתמע ממשלו המפורסם של אפלטון המדמה את העולם הזה למערה חשוכה, שהאנשים הנמצאים בה כבולים בשלשלאות וכל מה שהם רואים זה תמונות על קירות המערה והם חושבים שהתמונות הללו הם העולם הממשי. בפועל התמונות הם הצללים של האידאות הנמצאות בעולם האמיתי הנמצא מחוץ למערה. יום אחד אחד מהאנשים במערה - פילוסוף - מצליח להשתחרר מהשלשלאות ולהגיע לעולם האמיתי מחוץ למערה. הוא חוזר למערה כדי לספר את זה ואז האנשים במערה הורגים אותו כי הוא מערער את המציאות שלהם).
לעומת זאת, אצל חז"ל יש ברכה: "עולמך תראה בחייך". הכוונה היא שיש אפשרות לחיות את חיי העולם הבא בעולם הזה - דרך מידת הקדושה. כפי שמסביר רמח"ל בפרק האחרון, מס' 26, של ספרו "מסילת ישרים", להיות אדם קדוש זוהי התכלית המוסרית האולטימטיבית של האדם.
אדם קדוש הוא אדם שכל כך דבוק בדעת ה' שכל מעשה שהוא עושה, קטון וגדול, בכל ענייני העולם הזה, מתעלה על ידו יותר ממה שהוא יורד ממדרגתו על ידי המעשה. (יעקב אבינו הוא דוגמה לצדיק כזה. נאמר עליו בתורה: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (בראשית כ"ח, י"א), והמדרש אומר שהיו שם הרבה אבנים וכל אבן רצתה להתעלות על ידי יעקב ואמרה: "עלי יניח צדיק את ראשו!" - ואז הקב"ה עשה מהן אבן אחת). רבי צדוק הכהן מלובלין אומר שהתלמוד מספר על כמה חכמים שהם היו שמנים כדי להראות עד כמה הם היו קדושים ולכן היו מרבים באכילה על מנת להוסיף קדושה בעולם. הרמח"ל אומר ששכינה שורה על אדם קדוש ושהוא דומה למזבח ואכילתו דומה לקורבן ומתעלה דרכו. לכן, כמו שזה יותר משובח להביא יותר קורבנות על המזבח, כך יותר משובח לאדם קדוש להרבות באכילה. מאותה סיבה בשבת, שהוא יום קדוש, צריך להרבות באכילה לעומת יום רגיל (ואז אומרים בברכת המזון, בתוספת של שבת: "רְצֵה וְהַחַלִיצֵנוּ" - כבקשת הרפואה מהנזק לבריאות הנגרם ע"י ריבוי האכילה).
שאלה: אם אפשר להגיע לקדושה ובאמצעותה לחיות את חיי העולם הבא בעולם הזה, אז למה הרמח"ל אומר ש"האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה, אלא בעבור מצבו בעולם הבא"?
תשובה: הרמח"ל אומר שהאדם נברא בשביל מצבו בעולם הבא - ואת מצבו בעולם הבא אפשר להשיג גם בעולם הזה ע"י הקדושה.
קל יותר להגיע למידת הקדושה בארץ ישראל מאשר בחוץ לארץ, כי ארץ ישראל זה מקום קדוש. בחוץ לארץ אדם חי בחיים כפולים: יש לו חיי חולין (רוב הזמן), וחיי קודש (בבית הכנסת ובבית המדרש). לכן הוא חי כל הזמן בסוג של מאבק, כשמטרתם של חיי החולין שלו היא לאפשר לו להגיע לבית המדרש. לעומת זאת, בארץ ישראל הקדושה מקיפה את כל המציאות כולה. למשל, כשיהודי בונה כביש בארץ ישראל גם זה חלק מהקדושה.
כפי שמסביר הרמח"ל, אדם קדוש הוא ההיפך של אדם פרוש (שנקרא בספר 'טהור'). אדם פרוש רואה בעולם הזה איום ולכן פורש גם מהדברים המותרים, על מנת לא ליפול מכוח החומר, התאוות וכד'. אבל פרישות היא רק שלב - שלב הכרחי - על מנת להגיע אל הקדושה. מטרת הפרישות היא לעשות את האדם עצמאי. למשל, על ידי צומות אדם משתחרר מהשתעבדות לאוכל ואז אכילתו הופכת להיות קדושה. לכן הסעודה במוצאי יום הכיפורים היא סעודת מצווה - כי המטרה של הצום היא להעלות את כל המציאות, בין היתר על ידי אכילה בקדושה של סעודת מוצאי הצום.
שאלה: על הפסוק "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱ-לֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט', ז') חז"ל דורשים בקהלת רבה שמדובר על סעודת מוצאי יום הכיפורים: "בשעה שישראל נפטרין מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, בת קול יוצאת ואומרת: "'לך אכול בשמחה לחמך' - כבר נשמעה תפלתכם לפני כריח ניחוח"". האם זה לא אומר שסעודת מוצאי הצום היא בגלל השמחה שהקב"ה קיבל את תפילתנו ביום כיפור וכיפר על עוונותינו - ולא לצורך אכילה בפני עצמה?
תשובה: אם הסיבה לסעודת מוצאי הצום היא רק כפרת עוונותינו, ולא קדושה באכילה, אז היינו צריכים לא לאכול אלא להמשיך לצום - כי בזכות הצום זכינו למעלה רוחנית כה גדולה. דווקא האכילה היא ביטוי לשמחה על כפרת העוונות, כי עד לפני הצום אדם אכל ללא שמחה רק בשביל הקיום, ועכשיו, אחרי הצום, הוא אוכל בשמחה בגלל הערך שיש לאכילה.
שאלה: מה הקשר בין עולם הבא לתחיית המתים?
תשובה: לפי הרמב"ם, אין שום קשר בין עולם הבא לתחיית המתים. לפי הרמב"ם, העולם הבא זה המצב שבו הנפש משוחררת מכבלי הגוף ומשיגה את דעת ה'. הרמב"ם אומר שבעולם הבא אין גוף, כי גוף הוא רק כלי ש"נזרק" עם סוף השימוש בו, והעיקר זה הרוח.
הראב"ד חולק על הרמב"ם ואומר שבעיניו דברים אלה של הרמב"ם קרובים לדברי מי שאומר שאין תחיית המתים לגופות אלא רק לנשמות - כי אם הרמב"ם סובר שבעולם הבא אין גוף וגוויה, אז לשם מה לדעתו תהיה תחיית המתים?! הרמב"ם באמת האמין בתחיית המתים ובעצמו הודיע על כך במיוחד באגרת תחיית המתים ובעוד מקומות בכתביו. הוא אומר שתחיית המתים היא סוג של נס זמני שעוד יחלוף מן העולם: כלומר, אנשים יקומו לתחייה גופנית, יחיו חיים טובים וארוכים אבל בסופו של דבר שוב ימותו ויזכו לחיי העולם הבא. תפקידו של הנס הזה לא מבואר אצל רמב"ם עד הסוף. עבור הרמב"ם תחיית המתים זה דבר יחסית משני ולכאורה מיותר גם כאשר הוא מאמין בו בתור חלק ממסורת האומה.
הראב"ד רואה את תחיית המתים באופן אחר לחלוטין וכותב שהקב"ה יכול לעשות את גופותיהם של אנשים חזקים "כגוויית המלאכים". לדעת הראב"ד, העולם החומרי יתעלה ויזדכך.
בנושא של העולם הבא יש לראב"ד קושיה נוספת על הרמב"ם. הגמרא במסכת פסחים (קי"ט, ב') אומרת שלעתיד לבא הקב"ה יעשה סעודה לצדיקים ובסוף הסעודה יבקש מהצדיקים ליטול כוס ולזמן לפני ברכת המזון והם, אחד אחרי השני, יסרבו לעשות זאת: אברהם - בגלל שיצא ממנו ישמעאל, יצחק - בגלל שיצא ממנו עשיו, יעקב - בגלל שנשא שתי אחיות, משה - בגלל שלא נכנס לארץ ישראל, יהושע - כי לא היה לו בן. בסוף דוד המלך, שגם יושב בסעודה, אומר: "אני אברך ולי נאה לברך שנאמר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קט"ז, י"ג)". הרמב"ם אומר שזה משל והסעודה היא רוחנית ולא חומרית. הראב"ד מקשה על דברי הרמב"ם וכותב: "ואם היתה זאת הסעודה - אין כאן כוס של ברכה, וטובה היתה לו השתיקה". הראב"ד מפרש את דברי חז"ל באופן הבא: הכוס היא משל לכלי קיבול ואצל אדם כלי קיבול זה הגוף. לכן הכוס היא משל למצב עתידי של הגוף ובמובן רחב יותר - של הטבע כולו. זה שהגוף נמשל לכוס של ברכה זה סימן שהגוף יתברך לעתיד לבוא אבל גם אם הוא יהיה מעודן מאוד תהיה לו שארית בתור כלי קיבול.
דעת הרמב"ן והמהר"ל היא שהעולם הבא זה תחיית המתים דווקא, ולא מה שקורה לנפש כשהיא נפרדת מהגוף.
הרמח"ל, בספרו "דעת תבונות", נותן הסבר שמחבר את דעותיהם של הרמב"ם והרמב"ן. הוא אומר שיהיה עילוי לכל, כולל הגוף (בהתאם לדברי הרמב"ן), לצורך מטרה רוחנית (בהתאם לדברי הרמב"ם). הוא כותב שתחיית המתים היא "יריית הפתיחה", "הסף של העולם הבא". דרך תחיית המתים העולם הולך ומתעלה ונהיה העולם הבא - כלומר, העולם כפי שהוא עתיד להיות. ההתעלות (של העולם כולו) תהיה ע"י יחסי גומלין בלתי פוסקים, הזדככות הדדית, בין הגוף לבין הנשמה, כך שאם היינו פוגשים את הגוף שלעתיד לבוא, היינו משוכנעים שפגשנו נשמה. כלומר, יהיה זיכוך של כללות המציאות של העולם, כולל של גוף האדם, באופן שכבר לא יהיה מקום לדבר בקטגוריות חתוכות של חומריות ורוחניות. ההתעלות תמשיך גם כשהעולם יגיע למדרגה של העולם הבא ותהיה אינסופית.
אצל הרמב"ם יש דיכוטומיה בין הגוף לבין הנפש. גם לפי הרמח"ל יש דיכוטומיה כזו, רק שאצלו זה דומה לשני קווים שונים שהולכים ומתקרבים זה לזה עד אינסוף (כמו אסימפטוטה במתמטיקה).
שאלה: האם החומר שאנחנו מכירים כאן זה החומר של העולם הבא?
תשובה: אביא דוגמה המבררת את הנושא. אנחנו יושבים כרגע בבית המדרש. מבחינתנו, המקום הזה הוא מתאים כדי ללמוד בו תורה: יש פה ספסלים, שולחנות, מיקרופון, ספרים וכד'. אבל אם שני ילדים קטנים ייכנסו לכאן, הם יכולים להגיד: "וואו, איזה מקום טוב לשחק בגולות!", ולהתחיל לשחק. זה אומר שאף על פי שמבחינה חומרית זה אותו מקום, הוא נתפס על ידינו ועל ידי הילדים בצורות שונות לחלוטין - כלומר, אלה הם עולמות שונים. באותה מידה אפשר להגיד שהעולם הזה והעולם הבא זה אותה המציאות - אבל עולם אחר מצד התפיסה שלנו.
שאלה: למה על מנת להגיע לעולם הבא צריך מוות בעולם הזה?
תשובה: לכתחילה לא היה צורך במוות כדי להגיע לעולם הבא. התוכנית שהקב"ה הציג לאדם הראשון אחרי יצירתו היתה להעלות את העולם מהמצב הבינוני של גן עדן למצב העליון של עדן דרך הסרת ההגנה הניתנת ע"י הגן ('גן' - מלשון "הגנה'). לפי חז"ל, עדן - זה העולם הבא. לעומת זאת, אדם הראשון בחר במסלול אחר הכולל את המוות באמצעי לתיקון "פשלות". המוות מפריד בין הגוף והנשמה הדבקים באדם חי: הוא לוקח את הגוף לצד אחד ואת הנשמה לצד אחר ומעביר תיקון וזיכוך לכל אחד בנפרד. הגוף זוכה לתיקון בקבר (דרך הרקבון), הנשמה זוכה לטיפול דרך גן עדן\גהינם\גלגולים וכד', ובסוף הם אמורים להתחבר בחזרה. זה דומה לתיקון רכב במוסך: מפרקים את הרכב לחלקים, מטפלים בחלקים בנפרד, ואז מרכיבים אותם ביחד בחזרה.
התיקונים של הגוף והנשמה אחרי המוות אינם סופיים - גם אחרי תחיית המתים הם יעמדו לדין. לפי דברי חז"ל בפרק חלק של מסכת סנהדרין (צ"א, ב'), תחיית המתים באה כדי שאפשר יהיה לדון את גופו ונשמתו של אדם כאחד, לפי המשל על החיגר והסומא שחז"ל מביאים שם. [המשל הוא למלך שהושיב בפרדס שלו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. החיגר רכב על גבי הסומא וכך הם אכלו מהפירות של הפרדס במקום לשמור עליהם. לימים, כשהמלך דן בעבירה שלהם, החיגר הכחיש את העבירה כי לטענתו אין לו רגליים להגיע לפירות והסומא הכחיש את העבירה כי לטענתו אין לו עיניים לראות איפה הפירות נמצאים. אז המלך הרכיב את החיגר על גבי הסומא ודן אותם כאחד.]
שאלה: מה המקור לוודאות בהימצאו של העולם הבא?
תשובה: רבי יעקב מדבר במשנה שלנו על העולם הבא כעל נתון ולכן אנחנו מתייחסים להימצאו של העולם הבא כנתון. [דנו בשאלת הקיום של העולם הבא כשדיברנו על המשנה של אנטיגנוס איש סוכו בפרק הראשון של מסכת אבות]. באופן כללי, מציאות העולם הבא היא תולדה הכרחית של האופטימיות היהודית: כיוון שא-לוהים ברא את העולם (הרי הפסוק הראשון בתורה אומר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ") וכיוון שאנחנו רואים את מצב העולם כפי שהוא, לא יעלה על הדעת שזה העולם כפי שהקב"ה רוצה שיהיה. לכן המצב הנוכחי של העולם הוא בהכרח מצב זמני. יותר מזה, כיוון שא-לוהים ברא את העולם, תיקון בהכרח יקיף את כל המציאות כולה, ללא חלק אבוד או אפוס מן המציאות. כלומר, האמונה בבריאת העולם מובילה לאמונה בעולם הבא.
שאלה: מדוע רבי יעקב לא אומר 'התקן עצמך בפרוזדור כדי שהטרקלין ייכנס לפרוזדור'?
תשובה: בגלל שזה לא דרכם של כל בני האדם. מעטים הם הזוכים שעולמם רואים בחייהם, אבל כולם יכולים לזכות לחיי העולם הבא על ידי הכניסה לטרקלין.
נציין שזה משתנה לפי התקופות. רבי יעקב חי אחרי תקופת הנבואה. בכל ספר התנ"ך, שנכתב בתקופת הנבואה, לא מופיע הביטוי 'העולם הבא'. יחד עם זאת, יש בתנ"ך רמזים המוכיחים שאבותינו אכן האמינו שיש המשך לחייהם אחרי מותם ושיש עתיד לכללות המציאות בספירות אחרות. אולם אצלם זה לא היה במרכז ההכרה - כי כאשר השכינה שורה בעולם הזה והנבואה קיימת, היעד של גילוי ה' היה מובן לכולם, כולל גם אלה שלא הצליחו להיות נביאים. לעומת זאת, אצל האדם הדתי אחרי תקופת הנבואה, כמו רבי יעקב, העולם הבא תופס את המקום המרכזי ביותר - כי מיום שבית המקדש חרב והשכינה גלתה, נהיה יותר קשה לתפוס שיכול להיות ערך לעולם הזה, ולכן המאמצים של האדם הדתי אחרי תקופת הנבואה היו לפחות להגיע לחיי העולם הבא.
מספרים שרבי נחמן מברסלב נכנס פעם לבית המדרש ושמע את התלמידים מדברים על עולם הזה והעולם הבא. הוא נכנס לשיחה שלהם ואמר: "אומרים שיש העולם הזה ויש העולם הבא. העולם הבא פשוט שיש - כי חז"ל אמרו לנו את זה. אבל צריך אמונה גדולה כדי להאמין שהעולם הזה נמצא באיזשהו מקום - כי פה זה הגהינם".
בימינו קרה דבר מאוד מעניין: זכינו לכך שרוב היהודים הפסיקו להאמין בעולם הבא (לפי סקר גוטמן המפורסם שחוקר את המצב של הדתיות והאמונות הדתיות בקרב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל). האמונה בעולם הבא שהייתה כל כך מרכזית בעם ישראל לפני דורות לא רבים, הפכה להיות נחלת מיעוט, וזה לא בגלל שהיא לא נכונה, אלא בגלל שההרגשה התנכ"ית, שיש מה לחפש בעולם הזה, חזרה אלינו.