הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-ט"ז) - "הווי זהיר בתלמוד..."
סיכום שיעור 54 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה ט"ז:
"רבי יהודה אומר: הווי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון".
רבי יהודה הוא רבי יהודה בר עילאי (לא רבי יהודה הנשיא שחי שני דורות אחריו). הוא מתלמידי רבי עקיבא.
"תלמוד" - פירוש המילה "תלמוד" במשנה הוא הוצאת דבר מתוך דבר והבנת עומק העניין בבינתו של אדם - כלומר, זה מה שהאדם משתדל להבין. בגלל זה גם הספר נקרא "תלמוד": תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי.
המהר"ל מפראג שואל מדוע לא נאמר 'שגגת משנה' (הרי יש גם שגגת משנה) או 'שגגת מקרא' (אם, למשל, אדם לא קרא נכון את הפסוק). המהר"ל עונה ששגגה נחשבת כזדון רק כשזה תלוי בשכלו של אדם. כשאדם לומד מקרא או משנה הוא לא זקוק לשימוש מרובה ומעמיק בשכלו, משום שהדברים האלו הם בעיקר מסורת, קבלה. לעומת זאת, כאשר האדם עוסק בתלמוד דווקא שם הוא צריך להשתמש בשכלו (במובן של חשיבה תורנית), ולא בכוח קבלתו, ולכן בתחום הזה שגגה אינה מקרית ועולה זדון.
אם אדם משתמש בשכלו ומגיע למסקנה מוטעית בשכלו, זה הרבה יותר חמור ממי שהגיעה למסקנה מוטעית בלי שהיה צריך להשתמש בשכלו. יש חומרה יתרה בזה שאדם לא שם לב ולא מדייק כשהוא מתעסק בשכלו. בעיקר זה חל על פוסקי הלכה. הגמרא אומרת: "תלמידי חכמים, שגגות נעשות להם כזדונות" (בבא מציעה ל"ג, ב') - לעומת בעלי תשובה שעושים טעויות מתוך בורות.
באופן דומה, אם אדם הלך במקום שיש בו מכשולים ושבר שם דברים כי הוא הלך בחשכה מוחלטת, זה נחשב לשגגה ולא לזדון. לעומת זאת, אם זה קרה כשהוא הלך עם נר ביד, שגגה זו נחשבת לזדון - כי הוא היה צריך לשים לב.
שאלה: האם לתלמיד ישיבה מותר לשגות בתלמוד?
תשובה: ודאי, כי ללימוד של תלמיד ישיבה שום השלכה מעשית. מצד שני, באיזשהו שלב הוא יעזוב את הישיבה ואולי ישתמש בתלמודו כדי להורות לכלל ישראל. אם אדם בהתחלה שוגג בתלמודו, מי ערב לכך שהוא לא ימשיך לשגוג בתלמודו גם בהשמך?! לכן יכול להיות מצב קטסטרופלי שיש אדם גאון בתורה שאומר גם טעויות.
זה יכול לקרות מכמה סיבות: למשל, בגלל התרשלות, או בגלל שאדם מלכתחילה בונה לעצמו הסתכלות מסוימת על הדברים באופן כזה שגם כשהוא נפגש עם תכנים מסוימים הוא לא מעלה בדעתו שהם מערערים את תפיסות היסוד שלו. אדם צריך להיזהר מאוד לא ללכת אחרי מחשבות ונטיות לבו בלימוד התורה - וזה מאוד לא פשוט.
הרב טייכטל הי"ד מספר בספרו "אם הבנים שמחה": 'אני הייתי אחד מגדולי רבני הונגריה. אני וחבריי היינו עסוקים יום יום בהכנת השיעור למחרת בבוקר בישיבה. לכן לא היה לנו זמן לעסוק בסוגיות שהן מחוץ לשיעור, כגון השאלה האם הציונות זה כשר או טרף. אנחנו הנחנו שמן הסתם זה טרף כמו שכולם אומרים. לא התעסקנו בשאלה כיצד מבררים את הדבר. רק אחר כך כשהגיעו צרות להונגריה ואני נשארתי לבד, בלי בני קהילתי שיצאו כבר למקומות מרוחקים, התחלתי להתעסק בשאלה, ואז ראיתי שהציונים צודקים. חבל שלא שמתי לב לכך בזמן, כי כך היינו מצילים את יהדות הונגריה'.
התפקיד והאחריות של תלמיד חכם הם לברר את דעת התורה. בדבר כזה אסור לתלמיד חכם לטעות - לטעות כזו יש חומרה יתרה בגלל שהוא פוגע לא רק בעצמו אלא בכל כלל ישראל שתלוי בהוראות היוצאות מפיו הקדוש. לכן רבי יהודה אומר: "הווי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון".