הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-ט"ו) - "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך..."
סיכום שיעור 53 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה ט"ו:
"רבי אלעזר בן שמוע אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים".
רבי אלעזר בן שמוע ורבן שמעון בין גמליאל השני היו רבותיו של רבי יהודה הנשיא. רבי אלעזר בן שמוע הוא מהדור אחרי רבי מאיר ורבי יהודה.
לכאורה, המשנה אינה ברורה. הרי תלמידים זה לא חברים. יש כבוד שראוי לתלמיד ויש כבוד שראוי לחבר. יש כבוד שראוי לרב ויש כבוד שראוי לשמיים. אלא שכנראה יש משהו בתלמיד שהוא קצת כמו חבר. ויש בחברו של אדם משהו שהוא קצת כמו רבו. ויש משהו ברבו שהוא קצת כמו שמיים.
רבי חנינא אמר: "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי - יותר מרבותי, ומתלמידי - יותר מכולן" (תענית, דף ז', עמוד א'). יוצא שבמובן מסוים התלמידים הם "הרב של הרב". לכן ראוי לתת כבוד לתלמידיך לפחות כמו לחבריך או לך. יכולת לחשוב שצריך לכבד את תלמידך רק מצד זה שהוא מקבל את התורה ממך, אבל זה לא נכון - הרי הוא גם נותן לך, כי דרכו יש המשכה של החכמה. החוכמה של התורה היא לא של הרב - היא דבר ה' הבא מסיני ולכן החכמה הזאת יותר גדולה מהרב. הרב הוא כמו אישה בהריון - הוא נושא בקרבו יותר מכדי יכולתו - ותלמיד הוא כמו המיילדת, הוא מוציא לפועל את מה שיש לרב. ככל שהתלמיד יותר פעיל, כך יותר חכמה עוברת דרך הרב. בזה חכמי ישראל נבדלים מהפילוסופים. סוקראטס, אבי הפילוסופים, אמר על עצמו שהוא מעין מיילדת של התלמידים שלו: הוא מוציא אל הפועל את מה שגנוז בנפשם. זה סוג של גאווה. מה שאין כן בישראל. כשהתורה מספרת על המיילדות העבריות במצרים, המילה "מילדות" כתובה בלי ו' ("מילדת") - וזה אותן האותיות כמו המילה "תלמיד". כשאדם מלמד תורה והוא חושב שזה דברי עצמו, הוא נופל לתוך הפילוסופיה. אם הוא מבין שזה דבר ה', אז מה שיעבור דרכו יהיה גדול מתפיסתו, ולכן יכול להיות מצב שהתלמיד יגלה דברים שהיו גנוזים בדברי רבו ואפילו רבו לא שם לב לכך.
הרב הנזיר (הרב דוד הכהן) היה תלמידו של הרב קוק וערך את ספרו "אורות הקודש" של הרב קוק. הוא היה מביא את הגיליונות של הספר שהוא ערך לפני הרב קוק והרב קוק היה אומר לו: "עכשיו אני מגלה את עצמי". כלומר, 'אני מגלה על ידך את מה שאני אמרתי'.
במדרש "אבות דרבי נתן" מסופר על רבי אליעזר הגדול שרבו, רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו פעם: "פתח ודרוש". ענה לו רבי אליעזר: "איני יכול לפתוח". ממשיך המדרש: "דחק עליו, ודחקוהו התלמידים. עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם". כל מה שרבי אליעזר אמר היה כלול בתורת רבי יוחנן בן זכאי אלא שרבן יוחנן בן זכאי לא הבין את זה קודם. הוא למד מתלמידו שזה מה שהוא עצמו אמר.
המדרש המפורסם במסכת מנחות מספר שהקב"ה הכניס את משה רבנו לספסל האחורי בבית מדרשו של רבי עקיבא. משה רבנו לא הבין כלום בשיעור של רבי עקיבא ואז חלשה דעתו - כי הוא, מן הסתם, אמר לעצמו: 'אני לא מבין כלום - אז מה אני שווה?!'. ואז תלמיד אחד בשיעור שאל את רבי עקיבא: "מניין לך?", ורבי עקיבא ענה לו: "זה הלכה למשה מסיני" - ואז נחה דעתו של משה. לכאורה, לפי ההיגיון המערבי, משה רבנו היה אמור להגיד את ההיפך הגמור ולצעוק מהספסל האחורי: 'אני לא אמרתי את זה!'. אלא הקב"ה הראה למשה ברוח הקודש שדברי רבי עקיבא הם המשך של מה שגנוז בתוך דברי משה, כענף היוצא מן השורש. זו הדרך של הגמרא להגיד שלמשה היה חשוב שכל מה שיוצא ממנו יהיה נאמן לו.
"וכבוד חברך כמורא רבך" - כי גם החבר שלך הוא רבך. החברות בין אנשים באה כדי שהם יעזרו אחד לשני. לכן הקיום של אדם תלוי במידת מה בחברו. מבחינה זו יש עליונות לחברו של אדם על האדם עצמו. ולכן "כבוד חברך - כמורא רבך" .
"ומורא רבך כמורא שמיים" - כי זו ההכרה שהתורה היא לא של הרב אלא של הקב"ה. אם מורא רבך הוא כמורא שמיים, זה אומר שאתה לא מתייחס אל הרב מצד עצמו אלא מצד מה שהוא מייצג, ואז אין סכנה שתתייחס לרב כ'אל קטן' לעומת 'האל הגדול' שבשמיים - שזה סוג של עבודה זרה. הפירוש הזה הוא ההיפך ממה שאפשר היה להבין מהמשנה במבט ראשון.
שאלה: מה בכלל העניין לכבד?
תשובה: מצד אחד, הכבוד זה דבר תפל, שטות. יש הרבה דברי חז"ל בגנות רדיפת הכבוד. לכאורה, כשאדם מכבד אנשים הוא מכשיל אותם בכבוד. מצד שני, יש מצווה לכבד כל מיני אנשים - לכבד כל אדם, לכבד את ההורים, את הרב וכד'. ההסבר הוא שכבוד זה לא בא מצד התועלת אלא מצד הערך העצמי, מצד נקודה עצמית מעבר למה שמתגלה. לכן בתנ"ך המילה כבוד מציינת את הנשמה - למשל, בדברי דוד: "עוּרָה כְבוֹדִי" (תהלים נ"ז, ט').