הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-י') - "אל תהי דן יחידי..."
סיכום שיעור 51 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה י':
"הוא [רבי ישמעאל בן רבי יוסי] היה אומר: אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר 'קבלו דעתי', שהן רשאין ולא אתה".
זאת שוב הדרכה לדיינים.
"אל תהי דן יחידי" - כיוון שזה מובא במסכת אבות, זו אמורה להיות הדרכה ולא הלכה, כי מסכת אבות לא מדברת על הלכות. לכאורה, לפי המשנה הזאת, מותר לאדם לדון יחידי אבל ממליצים לו לא לעשות את זה. הדבר הזה אינו פשוט בכלל: לגבי השאלה האם מותר לדיין לדון יחידי או שצריך לדון בשלושה יש מחלוקת תנאים המובאת במסכת סנהדרין. המשנה הזו נאמרה לפי הדעה שמותר לדון יחידי.
"שאין דן יחידי אלא אחד" - 'אחד' זה הקב"ה. אין לדון יחידי, כי רק ה' הוא 'אחד' ואדם אינו 'אחד' - כי בנפש כל אדם יש הרבה מרכיבים. יש לאדם שכל, רגש, דמיון, זיכרון, גוף, ובתוך כל אחד מן המרכיבים הללו יש כמה צדדים שמושכים אדם לכיוונים שונים: השכל מורה לכיוונים שונים, יש רגשות סותרים, יש דמיונות סותרים, יש עייפות וערנות וכד'. לכן אדם לא יכול לדון דבר מכל צדדיו. רק הקב"ה הוא באמת 'אחד' - אחדותו מקיפה את כל צדדי המציאות, ומכוחו אדם רואה את הכל. לכן: "אל תדון יחידי" - כי אתה לא אחד, "שאין דן יחידי אלא אחד".
זה נאמר על כל הדינים, אם כי יש דעה שאומרת שיחיד מומחה כן דן יחידי. למשל, רב נחמן שהיה מומחה לרבים היה דן יחידי. זה בגלל העוצמה האדירה שלו. אפשר לומר שכיוון שהוא מומחה לרבים, יש לו סייעתא דשמייא מצד הרבים או מכך שהוא היה ממונה על ידי ראש הגולה שהיה חותנו. (כיוון שהוא היה מייצג את ראש הגולה, לא היה חשש של גזל עקב פסקיו של רב נחמן, כי לראש הגולה יש כוח להפקיע ממון). יש מקרים מיוחדים בהם מותר לדיין לדון יחידי אבל בדרך כלל גם במקרים כאלה הדיין מצרף אליו אחר כך שני דיינים נוספים, מסביר להם את פסק הדין והם חותמים.
"ואל תאמר 'קבלו דעתי', שהן רשאין ולא אתה".
אפשר להבין שזה נאמר על הדיינים האחרים בבית הדין: דיין לא יכול להגיד לשאר הדיינים בבית הדין 'קבלו דעתי' (למשל כי הוא חכם מהם), כי מי שקובע בבית דין זה רוב הדיינים.
יש גם פירוש אחר: כשדיין דן אדם, אין לו שלטון על דעתו של אותו אדם. אין שום מצווה לנידון לחשוב שהדיין צודק, אבל יש מצווה לנידון לעשות מה שהדיין אומר - כי הסמכות היא בידי הדיין, בשביל זה מינו אותו דיין. כלומר, הדיין לא יכול להגיד לנידונים 'קבלו את דעתי' אלא רק 'עשו את מה שאני אומר'.
יש שאלה כללית לגבי סמכות בית הדין. הרמב"ן דן בזה בפירושו על הפסוק "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים י"ז, י"א). למה התורה אמרה לא לסטות מדעת הסנהדרין? הרמב"ן נותן שתי תשובות. התשובה הראשונה היא שהקב"ה מנחה את הדיינים, ובמיוחד את הסנהדרין היושב בבית המקדש, שלא יעשו טעות. התשובה השניה היא שחשוב שתהיה סמכות מרכזית למשפט האומה, גם אם דיינים יכולים לטעות (כי הם סה"כ בני אדם). לפי הרמב"ן, אנחנו מוכנים לסבול מקרים של עיוות דין, ואפילו שלעתים רחוקות ייהרג אדם שאינו אשם, ולא יתערער המוסד המרכזי של המשפט באומה כי זה גורם לנזק יותר גדול. גם הרמב"ם ב"מורה נבוכים" אומר שהתורה דואגת ראשית כל לטובת הכלל גם אם יש נזק ליחיד - ואחר כך מנסים לטפל ביחיד. אבל השיקול המרכזי זה קודם כל טובת הכלל.
שאלה: האם אפשר, חס ושלום, לא להסכים עם הקדוש ברוך הוא?
תשובה: לא, זה אי אפשר - כי הוא אחד, וכיוון שהוא אחד, הוא כולל את כל הדעות בו, ונקרא "תמים דעים". אבל כשאני פוגש אדם המייצג את הקב"ה, הוא רק מייצג, הוא לא הקב"ה. לכן מותר לי לחשוב שהוא טועה - רק אני צריך לעשות את מה שהוא אומר כי בידו הסמכות.
שאלה: איך זה מסתדר עם הנאמר בספרי שצריך לעשות מה שבית הדין פוסק, "אפילו אומר לך ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין"?
תשובה: זה בדיוק העניין: אפילו אם אדם חושב שמה שהוא רואה כימין בית הדין רואה כשמאל ומה שהוא רואה כשמאל בית הדין רואה כימין, הוא צריך לעשות מה שבית הדין אומר - כי התורה נתנה לבית דין את הסמכות. אבל אדם לא צריך לחשוב על ימין שהוא שמאל.
התלמוד הירושלמי אומר: 'יכול אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין ותשמע להם?! תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל' - היפך המשפט מספרי. ההלכה היא לא כספרי אלא דווקא כירושלמי. גם רבי חיים מוולוז'ין כותב (בשם רבו, הגר"א) שאסור לתלמיד לקבל את דברי רבו אם יש לו קושיות עליהם.
שאלה: האם מותר לא להסכים עם חז"ל?
תשובה: נאמר ככה: יכול אדם לומר: 'חבל לי שפסקו כדעת רבי יוסי ולא כדעת רבי עקיבא'.
שאלה: האם זה לא גורם לזלזול בחכמים?
תשובה: לא, זה לא גורם לזלזול. אנחנו יודעים שהם ענקי עולם ואנחנו לא מגיעים לקרסוליהם, ואף על פי כן אנחנו חושבים שהיה ראוי לומר כך ולא אחרת.
פעם מישהו שאל את הרב צבי יהודה קוק האם מותר לחלוק על חז"ל, והרב צבי יהודה ענה שמי שמעריך ומכבד את חז"ל יכול לחלוק עליהם, אבל אם זה מתוך זלזול אז אסור.
תלמיד אחד שאל פעם את הרב צבי יהודה: "הרב, למה אבן עזרא חולק בחריפות על חז"ל?". ענה לו הרב: "אהה, רבנו אברהם אבן עזרא!". אמר התלמיד: "כן, כן, כן - אבל למה אבן עזרא חולק על חז"ל?". אז הרב צבי יהודה אמר לו: "אתה יודע שכשרבנו אברהם אבן עזרא ביקר בצרפת אז רבינו תם שלח לו שיר ובשיר נאמר: 'אני לאברהם עבד נקנה אכרע ואשתחווה לאפיו'". (כלומר, עמוד ההוראה באשכנז, רבינו תם, אומר שהוא משתחווה ושהוא עבד ורבי אברהם אבן עזרא). התלמיד המשיך: "כן, הבנתי, אבל למה הוא חולק על חז"ל בדברים קשים?". אמר לו הרב צבי יהודה: "תגיד, יש לך יראה מרבינו אברהם אבן עזרא?". התלמיד ענה: "לא" - ואז הרב צבי יהודה זרק אותו מהבית. זאת אומרת שאם אדם שרק מתחיל ללמוד תורה אומר הביקורת על רבי אברהם אבן עזרא מתוך חוסר יראה מפניו כחכם, אז הוא לא יודע על מה מדובר.
למשל, היה חכם גדול שקראו לו רבי עקיבא בן יוסף, ובאוניברסיטה קוראים לו סתם 'עקיבא', כאילו הוא חבר שלהם. הם חושבים שעל ידי כך הם יותר קרובים אליו. אבל זה בדיוק ההיפך - כי ברגע שאינך יודע מהו היחס הנכון לרבי עקיבא אז אתה רחוק ממנו. לעומת זאת, אם אתה קורא לו 'רבי עקיבא', אז אתה מתחיל קצת להבין במי מדובר, ואז אתה יכול גם להבין מה הוא אמר, ואם תהיה זכאי, תוכל אף להשמיע ביקורת כלפיו.
אנחנו לא סותמים פיות, חס ושלום, אבל צריך לדעת באיזו מסגרת מדברים.
אין מצווה מהתורה לחשוב שחכמים תמיד צודקים. אז מה זה אמונת חכמים? קיבלתי מרבותיי שאמונת חכמים זה להאמין שהחכמים הם חכמים. כלומר, אל תחשוב על דברי חכם שהוא אמר אותם סתם. עד שתוכל להגיד שהחכם לא צודק, תצטרך להעמיק הרבה בדבריו.
כשהייתי ילד, למדנו את רש"י ואמרתי למורה שלי: 'רש"י לא צדק כי הוא לא ידע גאוגרפיה'. ענה לי המורה: 'כשתהיה גדול כמו רש"י תוכל להגיד שהוא לא ידע גאוגרפיה'. למדתי מזה דברים חשובים:
א. שצריך לשאוף להיות גדול כמו רש"י.
ב. שאפשר גם להגיד שרש"י לא ידע גאוגרפיה - רק התנאי הוא להיות במדרגה שלו.
יכול להיות שיש לרש"י טעות בגאוגרפיה אבל אל תסיק את המסקנה הזו כל כך מהר, כי יתכן מאוד שרש"י לא טועה בגאוגרפיה.
שאלה: האם יש נפקא מינא שמותר לך לחלוק על בית דין בדעתך?
תשובה: כן, וודאי. למשל, יש דין של זקן ממרא - תלמיד חכם שחולק על הסנהדרין והוא חייב מיתה. הוא חייב מיתה רק אם הוא הורה הלכה למעשה לעשות לא כבית הדין. אבל מותר לו לתת שיעור בפני אלפי אנשים ולומר: 'לדעתי, הסנהדרין טעתה', ואם ישאלו אותו: 'ומה צריך לעשות?', לענות: 'תעשו מה שהם אומרים, מה אפשר לעשות...". יותר מזה, הוא יכול לחלק חומר, החוברות שלו, בתוך הסנהדרין, להרים טלפון לכל אחד מחברי הסנהדרין וכד' - זה מותר. הבעיה מתחילה רק ברגע שהוא מורה הלכה נגד החלטת הסנהדרין - זה אסור לו, כי זה מביא למחלוקת בישראל.
נוסף לכך, יש גבולות להוראת בית דין. בתלמוד במסכת הוריות יש דיונים שלמים מתי מותר לאדם לחלוק על בית דין ומתי אסור לו. הגמרא מדברת שם על תלמיד שעצמו ראוי להוראה, כי אם לא כן, איך הוא יודע שבית הדין טעה?! זה שנדמה לו שהם טעו זה עוד לא הוכחה. אבל אם הוא ראוי לשבת בסנהדרין, גם אם אינו יושב שם, אז הוא באמת יכול לחלוק על הסנהדרין - ולא רק שהוא יכול אלא חייב לא לעשות כדבריהם. בתלמוד יש דיון האם מותר לו להורות לאחרים ככה. זה נושא לימודי.
שאלה: איך רבן גמליאל כפה את דעתו על רבי יהושע במחלוקת המפורסמת על קידוש החודש?
תשובה: הגמרא (ראש השנה כ"ה, א') מסבירה שבמקרה הספציפי הזה באופן מיוחד יש פסוק שמתיר לרבן גמליאל להכריח את רבי יהושע: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם", וחז"ל דורשים: "אל תקרי 'אותם' אלא 'אתם' [...] הוא [אותו הפרק בספר ויקרא] אומר: 'אתם... אתם... אתם...' ג' פעמים: 'אתם' - ואפילו שוגגין, 'אתם' - אפילו מזידין, 'אתם' - אפילו מוטעין".