הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-ט') - "החושך עצמו מן הדין..."
סיכום שיעור 51 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה ט':
"רבי ישמעאל בנו אומר: החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא. והגס לבו בהוראה - שוטה רשע וגס רוח".
לרבי יוסי היו חמישה בנים, כולם מגדולי התנאים: רבי חלפתא, רבי ישמעאל, רבי ורדימוס, רבי יהודה ורבי שמעון.
שאלה: האם זה רבי ישמעאל של ספרות ההיכלות?
תשובה: זה לא יכול להיות: לרבי ישמעאל של ספרות ההיכלות קראו רבי ישמעאל בן אלישע. חוץ מזה שרבי ישמעאל בהיכלות היה כהן גדול ורבי יוסי לא היה כהן.
"החושך עצמו מן הדין" - והרי חייבים לדון, לא?! אם לא יהיה דין, העולם ייפול, יישחת. כפי שלמדנו בפרק ראשון של מסכת אבות, אחד משלושה דברים שהעולם קיים עליהם זה דין: "על שלושה דברים העולם קיים: על הדין, על האמת, ועל השלום".
אלא שזה לא לגמרי פשוט. למדנו הלכה שכאשר באים שני בעלי דינים לפני הדיין, הדבר הראשון שהוא צריך להציע זה פשרה. רק אם הם מתעקשים, הוא צריך לעמוד על הדין, אבל לכתחילה צריך להציע פשרה. לכן יש פה מידה טובה של 'החושך עצמו מן הדין': אדם שרוצה להימלט מלדון צריך להציע במקום זה פשרה.
"פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא" - אם אדם ידון, בסוף ישנאו אותו, תהיה איבה. הוא גם עלול לטעות ולגרום למישהו לשלם שלא מן הדין ולשני לקחת שלא מן הדין - כלומר, דין עלול להביא לגזל. בעל דין עלול להישבע ולשקר - אז דין עלול להביא לשבועת שוא. לכן צריך להשתדל לא לדון.
כלומר, אם אדם אומר שהוא רוצה לעשות דין בגלל שהוא קרא בסוף הפרק הראשון של מסכת אבות ש"על שלושה דברים העולם קיים: על הדין, על האמת, ועל השלום", עונים לו שהוא מקפיד על זה יותר מדי ועלול להביא לכך ששלושת העמודים האלה יפלו - בגלל שלא יהיה שלום מפני שתהיה איבה, לא יהיה דין מפני שיהיה גזל, ולא תהיה אמת כי תהיה שבועת שווא.
בפשרה אין איבה, גזל ושבועת שוא - לכן זו המלצה. מצד שני, פשרה היא לא דין - היא 'לא פה ולא שם'. אז איך זה מסתדר? התשובה היא שייתכן שהפשרה איננה הדין באופן נקודתי, אבל אם עושים את החשבון של כלל הדינים בחברה, יוצא שהפשרה יותר מכוונת לאמת. גם בגלל שעלולים להיות דינים מעוותים וגם בגלל שלא תמיד הזוכה בדין צודק לפי האמת.
דוגמה פשוטה: אדם בא לבית הדין ואומר: 'אני תובע את פלוני, כי הוא גנב ממני לחם. יש לי שני עדים". בודקים את העדים והם מעידים שפלוני אכן גנב לחם. שואלים את הנתבע: 'אתה לקחת ממנו לחם?' - כן, לקחתי. - 'ידעת שזה היה שלו?' - 'כן, ידעתי שזה שלו'. - 'אתה יודע שגזל אסור מהתורה?' - 'אני יודע'. אז הדיין חייב לחייב את הנתבע לשלם לתובע על הלחם שהוא גזל. מה שהדיין לא יכול לכלול בפסק דין שלו זו העובדה שהנתבע לא אכל שלושה ימים, ושיש לו ילדים קטנים בבית שגם הם רעבים, ושהתובע שונא אותו ועמד לזרוק את הלחם הזה לתוך הביוב, והנתבע במר נפשו ברגע האחרון התנפל על האיש כדי לקחת את הלחם ולהאכיל את ילדיו. את כל זה הדיין לא יכול לדון. לכן לא תמיד הדין הוא גם צדק. לכן באופן כללי עדיפה פשרה, אבל כשבאמת אין ברירה, עושים דין.
רבי ישמעאל לא אומר שהנטייה של האדם היא לעשות דין. הוא אומר יש אנשים שיש להם נטייה טבעית אל הדין ולכן צריך לאזן אותם לכיוון השני. אבל ברור שאם אותו רבי ישמעאל היה רואה אדם שאיננו רוצה לדון אז הוא היה מלמד אותו משנה הפוכה.
המשנה שלנו פונה לדיינים ומזהירה אותם. באופן כללי, מסכת אבות נכתבה בעיקר עבור הדיינים, ולכן היא נמצאת בסדר נזיקין - כך כותב הרמב"ם.
"גס ליבו בהוראה - שוטה רשע וגס רוח" - 'גס ליבו' זה ביטוי תלמודי, פירושו 'מי שרגיל ל..'. כלומר, זה כבר לא מרגש אותו. "גס ליבו בהוראה" - כששואלים אותו שאלה הלכתית (הוראה זו פסיקת הלכה), הוא שולף תשובה בלי להמתין על מנת להראות את חוכמתו. הוא חושב שאין לדבר עומק, ולכן אין לו חכמה והוא שוטה. לעומת זאת, כששואלים חכם אמיתי שאלה בהלכה, הוא לא ממהר להשיב – הוא מבין שיש הרבה דברים להתבונן בהם כדי לתת תשובה, ולכן אף על פי שנראה ממבט ראשון שמיד יש להשיב כך וכך, זה לא בהכרח הדין, וצריך לחשוב ולברר. גם בפרק חמישי של מסכת אבות כתוב שגולם נבהל להשיב וחכם שאינו נבהל להשיב – כלומר, מתבונן וחושב לפני שמשיב.
מי שליבו גס בהוראה הוא רשע כי לא אכפת לו מזה שהוא עלול להכשיל ולהחטיא את מי ששומע את פסיקתו הלא נכונה. הוא רשע כי לא אכפת לו להחטיא אותו. הוא גם גס רוח כי הוא מראה לכולם את גאוותו שהוא רוצה לפסוק.
כל הדברים האלה הם המשך של דברי רבי יוסי שדיבר על הכבוד של התורה. חלק מכבודה של התורה הוא שליבו של אדם לא יהיה גס בהוראה.
החושך עצמו מן הדין וגם שהוא נזהר לא להיות 'גס ליבו בהוראה'.
חוץ מזה שאסור שליבו של אדם יהיה גס בהוראה, הוא חייב לענות תשובות ברורות לשאלות הלכתיות, כמו שנאמר: "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך" (קידושין ל', א'). אם אדם שואל שאלה בהלכה, אסור לענות לו בגמגום כי אז הוא לא ידע מה הדין. גם אם המשיב מגמגם בתוך עצמו - כי יש באמת צד לכאן צד לשם, ויש אלף שיטות, ועד שהגיעו להכרעה זה לקח הרבה זמן - השואל צריך לקבל תשובה ברורה: 'כן' או 'לא'. לכן כששואלים גדולי הרבנים שאלות בהלכה, הם לפעמים עונים בקצרה: "כן. לא. אסור. מותר". כמובן, זה כל החכמה שלהם זה – פשוט השואל לא יודע את כל מה שיש מאחורי התשובה.
שאלה: האם זה טוב ששואלים שאלות ברדיו?
תשובה: אני אגיד לך את הסוד, כל מי שרוצה לשמש ברבנות צריך ללמוד סעיף אחד בשולחן ערוך ביורה דעה - 'נותן טעם בר נותן טעם' - ואז בדרך כלל הוא יודע לענות על שמונים אחוז מהשאלות ששואלים אותו, כמו השאלות: "אני בישלתי אטריות בשיר פרווה, האם אני יכול לאכול אותן עם בשר?", או: "זה סיר בשרי אבל לא היה שם שום דבר, האם מותר לאכול את זה עם גבינה?". זה, פחות או יותר, שמונים אחוז מהשאלות. לכן אין מה לדאוג לגבי השאלות ברדיו מהצד של "גס ליבו בהוראה" - פשוט צריך ללמוד מאוד טוב את הסימן הזה, ואז אפשר לתת תשובות נכונות. פעם היו במביאים לרב עוף ושואלים האם הוא כשר וטרף. היום אי אפשר להביא את העוף ברדיו וגם כולם קונים עוף מוכשר ומלוח. אז מהשאלות הנפוצות האחרות נשארו רק הלכות נידה, אבל את זה לא שואלים ברדיו. שאלות באמונה זה משהו אחר, אבל מי שואל שאלות באמונה ברדיו?! היום אף אחד לא מתעניין בזה, חושבים שהרב זה בשביל לענות על שאלות של נ"ט בר נ"ט...