הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-ו') - "הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד..."
סיכום שיעורים 49, 50 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה ו':
"רבי ישמעאל בנו [של רבי יוחנן בן ברוקא] אומר: הלומד על מנת ללמד - מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות - מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".
יש לשים לב ש'הלומד על מנת ללמוד' זה בכלל לא אופציה. אין דבר כזה שאדם לומד על מנת לא ללמד - זה אגואיזם רוחני. הלומד על מנת ללמוד הופך את התורה להישג פרטי שלו, ואדם שהתורה היא הישג פרטי בשבילו לא שייך לתורה - כי התורה איננה שלו. התלמוד אומר: "כל המונע הלכה [הכוונה היא לדבר תורה] מפי תלמיד - כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' (דברים ל"ג, ד') - מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית" (סנהדרין צ"א, ב'). לכן ברור שהלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד - כיוון שהוא מחובר אל התורה מצד מטרתה, שהיא להינתן לאחרים. התורה איננה החכמה - היא דיבור, ודיבור פונה אל מישהו. לכן עניינה של התורה הוא להיות מופנית ממישהו אל מישהו דרך מישהו, כמו שנאמר: " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". כלומר, ה' לא סתם דיבר אל משה - הוא דיבר אל משה לאמר, למסור לאחרים. אדם שרוצה להבין על מה התורה מדברת צריך להיות דומה לנותן התורה שעניינו באמת לתת את התורה - הקב"ה לא שמר את התורה לעצמו. לכן אם אדם בעצמו לא נותן את התורה, הוא לא יבין את התורה.
יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין בעל השאילתות (רב אחאי גאון) לגבי מצוות תלמוד תורה. הרמב"ם אומר שיש שתי מצוות: מצווה ללמוד ומצווה ללמד - ללמוד וללמד את התורה כל יום. בעל השאילתות אומר שבכלל המצווה היא רק ללמד, וכשכתוב שיש מצווה ללמוד תורה זה כדי שיוכל ללמדה. רוב הפוסקים לא פסקו כך. אבל זה שאדם יחשוב שהוא לומד בשביל הכיף האישי שלו ולא על מנת ללמד - זה בכלל לא עולה על הדעת. נסביר מדוע.
האר"י ז"ל אמר לרבי חיים ויטאל שיש דברים שהוא לא יכול ללמד אותו, והוא מאוד הצטער על כך שאין מי שיכול ללמוד אותם. האר"י ז"ל אמר: "אני כמו פרה שמונעת את עצמה מלהניק, כדי לא לחנוק את העגל". הוא גם אמר לתלמידיו: "לא הבנתם דבר מכל מה שלימדתי". שאלו אותו התלמידים: "ומה עם רבי חיים ויטאל?", ואז הוא ענה בספאניולית (לאדינו): "ארגו קוונטו" ('קצת משהו') - כלומר, גם רבי חיים ויטאל הבין ממש קצת.
"ללמוד על מנת ללמד" - אין פירושו "ללמוד ללמד", לא מדובר על לימודים לצורך תעודת הוראה. אדם צריך ללמוד איך שלומדים - על מנת ללמד ברגע שיהיה אפשר ללמד.
"הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד" - שמא יאמר אדם: 'אבל אם ארצה ללמד, מתי אספיק ללמוד?' - אדרבה, בגלל שאדם רוצה ללמד, אז הוא גם לומד. אם אדם חושב שהוא צריך ללמוד רק לעצמו, אז הוא שום דבר לא לחוץ אצלו: אם לא ילמד את הדבר היום, אז ילמד אותו מחר, ואם לא מחר, אז מוחרתיים - הרי ממילא הוא לא מתכוון ללמד את זה. מה שאין כן אם המטרה היא ללמד - אז האדם צריך להספיק ללמוד את הכל, ללמוד את כל התורה כולה כבר בגיל צעיר, כדי שיוכל ללמדה. לפי מסכת אבות, אדם צריך להספיק ללמוד את כל התורה כולה עד גיל 18, כי כתוב (אבות, פרק ה'): "בן חמש שנים - למקרא, בן עשר - למשנה, בן שלש עשרה - למצוות, בן חמש עשרה - לתלמוד, בן שמונה עשרה - לחופה". לפי חלק מהדאות בתלמוד, אדם צריך קודם ללמוד תורה ואחר כך להתחתן. אם כך, אדם צריך עד גיל 18 ללמוד את כל התורה כולה - אחר כך הוא ילמד את בניו תורה.
שאלה: האם המצב האידיאלי הוא שכל עם ישראל ילמד אחד את השני תורה?
תשובה: עיקר המצווה היא שאדם ילמד את בנו: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים י"א, י"ט). בדיעבד גם תלמידים נקראים בנים, אבל זו תקנה מאוחרת. התלמוד אומר שבימי קדם כל אדם היה לומד מאביו, ואם אביו לא לימדו תורה, אז לא היה לו ממי ללמוד. אח"כ תיקנו שיהיו בתי ספר וכו'. זה האופן שבו הדברים עוברים.
העמדה של נברא ובורא זה עמדה של מקבל. אם אדם מקבל, אז הוא הפוך מהבורא, כי הבורא הוא נותן. "בעל הסולם" דיבר רבות על הפכיות עצורה בין הנברא לבין הבורא, כי הבורא בבחינת האדם הוא מי שנותן לו הוויה, והנברא זה מי שמקבל הוויה, ואז יוצא שיש ניתוק מוחלט בין הא-לוהות לבין האדם - ניתוק מוסרי. מה שאין כן כאשר האדם מקבל על מנת לתת - אז קבלתו הופכת להיות נתינה, ובזה הוא דבק בבורא. זה דומה להבדל בין כלי לבין צינור. כלי יכול לקבל רק כפי יכולת קיבולו, לעומת צינור שדרכו אפשר להעביר את כל מי האוקיינוס. יוצא שברגע שהאדם נותן את מה שהוא קיבל, אז זרם החיים שעובר דרכו הוא זרם אינסוף. זה נכון לגבי כל דבר: אדם שלמד - מלמד, אדם שהרוויח כסף - נותנו לצדקה, אדם שקיבל חיים - מביא ילדים.
יש טענה מאוד מוזרה שנשמעת היום: "תן לי לחיות, ואחרי זה אני אתחתן". יש בזה בעיה - מה זאת אומרת: "תן לי לחיות"? כשתתחתן תתחיל לחיות! כי מה שקיבלת אתה נותן - זה החיים!
"והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות" - כי המטרה של הלמידה היא העשייה. כמו שכתב רבי אליהו די וידאש בספרו "ראשית חכמה": "עיקר התורה שהיא תהיה למעשה", וכן כתב הרמב"ם בהקדמה לפירושו על פרק חלק: "עיקר עניינה של התורה שתעשה".
"לשמור ולעשות" - בכל מקום בתורה בו כתוב "הישמר" או "שמור" הכוונה היא למצוות לא תעשה, ובכל מקום בו כתוב "ועשית" - הכוונה היא למצוות עשה. מצוות לא תעשה קיימות על מנת לשמור את האדם מקלקול, מתוכן שלילי, והן לא ממלאות אותו בתוכן חיובי. עיקר מטרתה של התורה איננה מצוות לא תעשה, כי אם מצוות עשה - לעשות, למלא אדם בתוכן חיובי. לכן לא נאמר 'הלומד על מנת לשמור ולעשות', אלא "מספיקין בידו לשמור ולעשות".
המהר"ל מסביר בספרו "תפארת ישראל", בעקבות הרמב"ן, שמצוות 'לא תעשה' מיוסדות על יסוד היראה - היראה שמא לא יהיו כלים ראויים לקבל את תוכן החיים. מה שאין כן מצוות עשה, שעניינן אהבה, הדבקות בה'.
"ולעשות" - המעשה הוא לאו דווקא מעשה פיזי, אלא גם מעשה של השתנות ההכרה. הרבה פעמים אנשים אומרים: "הסוגייה המופשטת הזאת היא לא מעשית", ואז אני רגיל לומר: "אין דבר יותר מעשי מאשר מה שחושבים". מה לחשוב - זאת הסוגייה המעשית ביותר. הרי יש הבדל אם מעשה נעשה במזיד או בשוגג, כעבירה או נעשה כמצווה. המרכיב העיקרי בקביעה מה אופיו של המעשה זה דווקא הכוונה של האדם. יוצא לפי זה שמה שאדם חושב זה עיקר המעשה.
יש לזה נפקא מינה אדירה. המבט שלי על המציאות זה שינוי המציאות שלי, ואז ממילא אני אחר. הבעש"ט אמר שאיפה שנמצאים מחשבתו ורצונו של האדם, שם הוא כל האדם. אז אם אדם חושב עקום, הוא כבר לא אותו אדם. להתרכז רק במעשים ולהתעלם ממחשבות זה כמו להגיד: 'זה כלל לא חשוב אם אני אוהב את אשתי או לא. העיקר שיש ילדים'. על זה אמר הנביא: "וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה" (ישעיהו כ"ט, י"ג) - על זה היה החורבן.
"ללמוד וללמד לשמור ולעשות" - מי ביקש ממנו ללמוד וללמד?! אם הוא רוצה לשמור ולעשות, אז צריך להיות כתוב 'הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו לשמור ולעשות'. למה צריך גם שיספיק ללמוד וללמד?! התשובה היא שאם הוא למד באמת, אז הוא גם לימד. הוא לא יכול ללמוד בלי ללמד, אחרת זה לא תורה - כי, כפי שאמרנו קודם, התורה היא דיבור ולא חכמה, ועניינה של התורה הוא להיות מופנית ממישהו אל מישהו דרך מישהו. "לעשות" זה לא לעשות במובן המצומצם רק כדי "לצאת ידי חובה" - כי אז זה חוזר להיות סוג של אגואיזם - אלא לעשות את מה שהתורה אמרה לעשות, דהיינו לזכות את הרבים. לכן לימוד תורה אמיתי וודאי כולל "ללמוד וללמד לשמור ולעשות".
שאלה: אז למה כתוב "הלומד על מנת ללמד"? הרי מספיק לכתוב "הלומד על מנת לעשות".
תשובה: יש ערך בלימוד על מנת ללמד גם אם אין לאדם כוח לעשות. למשל בזמן הגלות למדנו את הלכות המקדש על מנת ללמד, כי אף אחד לא היה יכול לעשות. כשייבנה המקדש, זה יהיה על מנת לעשות.
שאלה: האם לימוד כזה נקרא 'לימוד תורה לשמה'?
תשובה: הרב קוק מסביר ב"אורות התורה" ש"לשמה" זה לשם מטרתה של התורה. מטרתה של התורה היא להתגדל ולהופיע בעולם. למשל, אדם לומד תורה היום בצורה שונה ממה שהוא למד אתמול, ומחר הוא ילמד בעוד צורה אחרת. לימוד תורה של אדם זה מפגש בין התוכן של התורה לבין האישיות שלו, ששונה מהאישיות של אדם אחר. יוצא שכל אחד ואחד שלומד את התורה מגדיל את התורה בעצם לימודו. זה נקרא לשמה. מטרת התורה היא להופיע, ואין לך הופעה יותר גדולה מאשר עצם העשייה.
שאלה: האם כשאני לומד את התורה המטרה שלי היא לפגוש את התורה כמו שהיא או כמו שהיא נפגשת איתי?
תשובה: אין לך ברירה. אף פעם לא תפגוש אותה רק כמו שהיא. ההשתוקקות היא לפגוש את התורה כמו שהיא, ללמוד את תורת ה' - כתוב: "בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהילים א', ב'). אדם רוצה ללמוד את "תורת ה'", אך בפועל הוא לומד את "תורתו", זה פחות. אע"פ שאדם יודע שלמעשה הוא לא יכול לרוות את הצימאון ללמוד את תורת ה', הוא מוכרח ללמוד את תורתו.
שאלה: "ללמוד על מנת לעשות" - לעשות מה?
תשובה: זוהי שאלה גדולה. "לעשות" - הכוונה לעשות את התוכנית שהתורה דיברה עליה, שהיא " וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג'), מצד כוונתה הכללית של התורה, לא מצד קיום המצוות הפרטיות. קיום המצוות הפרטיות גם חשוב אבל לא על זה נאמר "על מנת לעשות".
שאלה: האם ניתן לראות בבסיס הרצון האנושי לפרשנות התורה גאווה? מה הבדל בין ללמד תורה לבין לפרש את התורה? האם זו מידת הצניעות?
תשובה: הרצון לפרשנות התורה איננו גאווה כי אם מצווה.