הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-ד') - "מאד מאד הוי שפל רוח..."
סיכום שיעור 49 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה ד':
"רבי לויטס איש יבנה אומר: מאד מאד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה".
המשפט הזה במקורו לא נמצא אצל רבי לויטס איש יבנה, אלא הוא עתיק יותר אבל הובא על ידי רבי לויטס איש יבנה. יש עוד דוגמא כזאת במסכת אבות - שמואל הקטן אומר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ", שזה משפט שלקוח מספר משלי. אז מה זה אומר ששמואל הקטן היה אומר אותו? הכוונה היא ששמואל הקטן היה מה שהוא אומר, הוא ביטא באישיות שלו את הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח". כמו כן, רבי לויטס איש יבנה ביטא את המאמר "מאד מאד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רימה", אבל לא הוא המציא את המשפט הזה - המשפט הזה כבר מצוי בספר בן סירא. אמנם, 'בן סירא' הוא ספר חיצוני שלא שייך לתנ"ך, אף כי הוא כתוב בסגנון 'תנ"כי' קצת, אבל הוא קדם לרבי לויטס איש יבנה בכמה מאות שנים. בספר בן סירא נוסח המשפט הוא: "מאד מאד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רימה ובן אדם תולעה", ויש שם המשך לפסוק.
מה החידוש של רבי לויטס איש יבנה? הרי ידוע שמידת הענווה היא מידה טובה. ולמה להגיד "שתקוות אנוש רימה" כשיש לאדם עוד תקוות לחיי העולם הבא והנפש בסופו של דבר שבה אל מקורה וחיה חיי נצח? ולמה הדברים הללו מובאים דווקא פה?
למדנו במשנה הקודמת ש"שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". בעקות זה אדם עלול לחשוב: 'אם אין אדם שאין לו שעה, אז גם לי יש שעה, וגם אני בכלל האנשים שלא צריך לזלזל בהם'. לכן המשנה שלנו בעצם אומרת: 'לא, לא! מה שאמרו "אל תהי מפליג לכל דבר ואל תהי בז לכל אדם", זה נאמר כלפי כל אדם חוץ ממך. אתה לגבי עצמך מאוד מאוד הווי שפל רוח!'. דברי רבי לויטס איש יבנה הובאו דווקא פה כאיזון לדברי המשנה הקודמת של בן עזאי וכמין תיקון הסכנה של גאווה שיכולה להתעורר בעקבות אותם הדברים.
לכאורה, למה אדם לא צריך להתגאות במעשיו הטובים?! הרי הוא מימש את הבחירה החופשית. הוא היה יכול לממש אותה בכיוון הרע, והוא מימש אותה בכיוון הטוב - אז אם כך, יש לו, לכאורה, מה להחזיק טובה לעצמו. אפילו יש בגמרא כמה חכמים שהיו אומרים על עצמם: 'תבוא לי טובה על שעשיתי כך וכך'.
אלא צריך להבין את זה על יסוד משנה אחרת שלמדנו: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת". גם שם אפשר להגיד: 'נכון, לכך נוצרתי - אבל אני עשיתי את זה. יש אדם אחר שנוצר ללמוד תורה הרבה, והוא לא מימש'. התשובה היא שזה לא נכון, כי לא כל אדם צריך ללמוד תורה הרבה. יש אדם שצריך ללמוד הרבה ויש אדם שצריך ללמוד תורה מעט. אם אדם למד תורה הרבה, זה סימן שלכך הוא נוצר ואין לו מה להחזיק טובה לעצמו, גם אם השקיע הרבה בלימוד.
"מאוד מאוד הווי שפל רוח" - יש פה לכאורה סתירה לדברי הרמב"ם. הרמב"ם כתב ב"שמונה פרקים" שכל מידה שהאדם מאמץ צריכה להיות המידה האמצעית. למשל, מידת הנדיבות היא מידה טובה, אבל הפזרנות מקצה אחד והקמצנות מהקצה השני הן מידות רעות. האדם צריך להיות במידה ממוצעת: לפזר קצת את ממונו, אבל לא באופן כזה שבסוף לא יישאר לו כלום, וזוהי מידת הנדיבות. כמו כן לגבי מידת הגבורה: האדם צריך להיות גיבור ולא פחדן, אבל הוא לא צריך להיות מטורף ולמסור את עצמו לסכנות סתם כך - הוא צריך להיות באמצע. הגבורה היא גם מידה ממוצעת. וכך לגבי כל המידות, ובכלל זה גם מידת הענווה. לפי הרמב"ם, מידת הענווה האמיתית היא מידה ממוצעת בין שפלות הרוח, שהיא מידה לא טובה, לבין הגאווה, שהיא גם כן מידה לא טובה. לכן יש שאלה איך דברי הרמב"ם מסתדרים עם דברי רבי לויטס איש יבנה.
דברי הרמב"ם ב"שמונה פרקים" גם סותרים, לכאורה, את דבריו ב"משנה תורה" בהלכות דעות, שם הוא כתב שלגבי הענווה יש לנהוג במידה קיצונית ולא במידה ממוצעת, שלא כמו בכל שאר המידות, כי "וזה מה שאמרו רבותינו: 'מאוד מאוד הווי שפל רוח'".
נוסף לכך, בפירושו למשנה הזו במסכת אבות הרמב"ם מביא - בשם אחד מספרי המוסר - סיפור על חסיד אחד שהיה צריך לנסוע באונייה. כיוון שלא היה לו ממון, שמו אותו בתחתית האונייה במקום השפל ביותר, לצד הזבל. הוא היה לבוש בבגדים קרועים והיה נראה ממש כלום, סמרטוט. הגיע למקומו באונייה אחד מן העבדים העובדים בספינה ובא לעשות צרכיו. ראה אותו, כ"כ שפל, שלא שם ליבו עליו ועשה עליו את צרכיו. ולפי הסיפור, אותו חסיד הרגיש אושר נפלא שהוא זכה לשפלות הרוח, כי לא התעורר בליבו שום דבר נגד העבד השפל הזה. לכאורה, הדוגמה הקיצונית הזאת שרמב"ם מביא בפירושו על מסכת אבות לא מסתדרת עם מה שהוא כתב ב"שמונה פרקים" (ההקדמה לאותו פירוש) - שכל מידה שאדם מאמץ צריכה להיות מידה אמצעית.
על מנת לפתור את הסתירה יש להבדיל בין שני סוגי הענווה: הענווה של האדם כלפי הקב"ה, והענווה של אדם כלפי כל אדם - יש ענווה פנימית ויש ענווה התנהגותית.
בענווה התנהגותית בהחלט צודקים דברי הרמב"ם הראשונים: אין לאדם לבזות את עצמו. אדם צריך לשמור על כבודו בגלל שיש צלם א-לוהים בתוכו. אם מישהו יורק עליך, אז תעיר לו, אולי בנימוס, שזה לא יפה - כדי להעמיד את המבזה במקומו. מבחינה זו ההתנהגות צריכה לשקף מידה ממוצעת.
לעומת זאת, דברי המשנה שלנו - "מאוד מאוד הווי שפל רוח" - מתייחסים להכרה הפנימית. אין לאדם להחזיק אפילו מולקולה של טובה לעצמו - אין לו שום דבר מעצמו, הכל הוא מה שהקב"ה שם בו. לכן אין לו מה להתגאות אלא הוא צריך להיות שפל רוח טוטאלי.
הסיפור הזה על אותו חסיד בספינה מתאר דרך לקנות את המידה. כשאדם קונה מידה שאין לו, הוא צריך לעשות לפעמים מעשים קיצוניים שאינם טובים מצד עצמם אבל נדרשים לו לפי שעה כדי לקנות את המידה. זה דומה לתרופות. תרופות זה לא דבר בריא, אבל לפעמים האדם כבר לא בריא, אז הוא זקוק לתרופה כדי להשיב את בריאותו. אם יש לאדם מידת גאווה, לפעמים רצוי שיזום מצבי השפלה לעצמו, אבל לא כדרך של קבע.
הדבר מפורש בדברי הנביא ירמיהו במגילת איכה: "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו. <...> יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה" (איכה ג' - כ"ז, ל'). כלומר, אם אדם נותן לך מכה, תגיש לו את הלחי. לכאורה, זה דומה לדברי הנצרות: "מי שהיכה אותך - תן לו את הלחי השנייה", אבל יש הבדל חשוב: לעומת הנצרות שאומרת לכל אדם לתת את הלחי השנייה, הנביא מדבר רק על גבר "כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו". כאשר לאדם יש גאווה טבעית - ואצל הנערים יש יותר נטייה לגאווה - האדם צריך לעבוד על עצמו, ואז טוב ש"יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי". זה קורה פעם-פעמיים בחיים. שאר הפעמים - שיחזיר מכה, או שאפילו יקדים מכה, שלא יחשבו שיש בכלל יש הווה אמינא להכות אותו - אבל לא בהתחלה. לפעמים יש לאדם צורך לעבור "סדנה בשפלות", אבל השפלות הפנימית - כלומר, ההכרה הפנימית "שמאוד מאוד הווי שפל רוח" - צריכה להישאר לאדם לכל החיים, כי באמת אין לו שום מקור של חיות זולתו יתברך, ולכן אין לו מה להתגאות.
שאלה: האם כל מידה צריכה תיקון?
תשובה: כל מידה צריכה תיקון, אבל פה עשינו הבחנה בין המידה הפנימית לבין המידה החיצונית - יש הבדל ביניהן. זה לא קיים בכל מידה. יש הבדל בין מידה פנימית למידה חיצונית.
למשל, ראינו את זה לגבי משנה אחרת - "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות". משמעות המילה 'רבנות' אצל חז"ל היא לאו דווקא הרבנות במובן המודרני אלא שררה, כל דבר שלטון שהוא, כולל גם רבנות. רבי חיים מוולוז'ין שואל: אם צדיקים ישמעו להנחיה הזאת, "שנא את הרבנות", אז מי יתפוס את השלטון? המושחתים, אלו שלא אכפת להם מהמשנה. זה לא טוב, אומר רבי חיים מוולוז'ין, ולכן אדם צריך לשנוא את הרבנות שהוא משמש בה. כלומר, אדם צריך לתפוס רבנות (שלטון, שררה) וכל מה שיכבדוהו מפני זה יהיה לתועבה בעיניו. בתפקיד הזה הוא צריך לעמוד על שלו לא בגלל הקפדה על כבודו אלא בגלל המשרה שהוא ממלא. הוא צריך שיכבדוהו אבל בהכרה הפנימית הוא צריך לסבול מזה נורא - מה שנקרא "יהיה לתועבה בעיניו".
"שתקוות אֱנוֹשׁ רימה" - 'אֱנוֹשׁ' זה שכחה, אבדון, קשור ל'אָנוּשׁ', מה שאין לו תקווה. המשנה אומרת שלחלק האנוש שיש באדם (כלומר, לגוף) אין תקווה. לגוף אין זכות משלו - רק הנשמה מרוממת את הגוף.
יש לזה פירוש של בעלי המוסר. אדם אומר לעצמו שכשהוא יעמוד לפני בית דין של מעלה וישאלו אותו מה יש לו להגיד להגנתו, הוא יגיד שהוא כלום, רימה ותולעה ולא שווה בכלל שידונו בו. זה נקרא "תקוות אנוש רימה", כי בית הדין של מעלה ישאל אותו: 'אם אתה באמת לא שווה כלום, למה הקפדת על כבודך כל כך? הרי כשביזו אותך אתה לא הסכמת?'. לכן כדאי שתהיה שפל רוח בעולם הזה כדי שתוכל להשתמש בטיעון "שתקוות אנוש רימה" מול בית דין של מעלה.