הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ג'-כ"א) - "כל שחכמתו מרובה ממעשיו..."
סיכום שיעור 46 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
משנה כ"א:
"הוא [רבי אלעזר בן עזריה] היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? - לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר (ירמיה י"ז) 'והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב'.
אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? - לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (שם) 'והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי'".
המשנה הזאת תואמת את מה שלמדנו מתחילת מסכת אבות ואומרת באופן ברור שלחכמה המנותקת ממעשים אין לה ערך נצחי. יש לה ערך - אך לא נצחי. חכמה אמיתית מבוססת על מעשים.
הפילוסופים אומרים אחרת. למשל, אריסטו אומר כי העיקר בחיים זה חיי העיון, עיסוק בדברים מופשטים - זוהי מעלתו של אדם באשר הוא אדם, ולכן בזה הוא צריך להתעסק. הפילוסופים כתבו בנוסף, שראוי שיהיו לאדם מעשים טובים, והמטרה של המעשים הטובים היא לבסס את השכל. לדוגמא, לפי הפילוסופים טוב שהאדם יהיה רגוע, כי אם הוא כעסן, הוא לא יוכל ללמוד, ולכן כדאי לאדם להיות רגוע. או, למשל, אם האדם גאוותן, אז הוא לא ילמד, כי לגבי כל נושא חדש ללימוד הוא יגיד בגאוותו שהוא כבר יודע אותו. לאדם עם מידות רעות יש קושי להשכיל את החכמה.
העיכובים לחכמה שיש בקלקול המידות לא מונעים מאדם חוכמה באופן מהותי - הם רק עיכובים. למשל, יכול להיות אדם מאוד חכם שהוא כעסן או גאוותן, שמשיג אמיתות למרות כעסו או גאוותו. לכן הקשר בין המידות לבין החכמה אינו קשר הכרחי, אבסולוטי. מה שאין כן לפי תורת משה, שם נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם" (דברים ד', ו'). כלומר, אם אין שמירה ועשייה, אין חכמה ובינה. זה הולך ביחד: אם יש לאדם קלקול במעשה או קלקול במידות, אז כל חכמה שיעסוק בה, לא תכוון בסופו של דבר לאמת. היא תהיה מוטעת. זוהי הנחת היסוד של התורה, בניגוד להנחת היסוד של הפילוסופים. לפיכך, צריך קודם להשיג מידות ואח"כ ללמוד תורה.
אמנם תיקון המידות עלול להמשך כל החיים, אך יש מידות בסיסיות שלפחות אותן צריך לתקן בהתחלה. למשל, יש הלכה שלא מכניסים תלמיד לא הגון לבית המדרש. אם יש לו עדיין מידות רעות גסות, הוא לא יכול ללמוד בבית המדרש, וע"י כך שלא יכניסוהו לבית המדרש, הוא יבין שיש מידות שצריך לתקן אותן ויתקן אותן. יש הלכה חשובה ביותר ביהדות, שעד גיל 13, או עד גיל 12 לבנות, האדם פטור ממצוות. בשביל מה יש 13 שנה של בזבוז, שבהן האדם לא מקיים מצוות?! התשובה היא שבשנים הללו אדם בונה את מידותיו. אם למשל הוא חי בסביבה לא טובה, כשירצה לתקן את מידותיו, הוא יצטרך לעבוד קודם כל על תיקון האישיות, ואח"כ על לימוד התורה. אך אם ילמד תורה כשאישיותו מקולקלת, זה יהיה מסוכן ביותר. כפי שאמרו רבותינו: "זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה" (יומא ע"ג, ב'). אם לימוד תורה בא במקום תיקון אישיות, אדם יכול להפוך למפלצת.
באחת המשניות הקודמות במסכת אבות מדובר על הקשר בין חוכמה ליראת חטא - "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת" - ובמשנה הזאת מדובר על הקשר בין חוכמה למעשים. ההבדל בין יראת חטא למעשים הוא שיראת חטא זה משהו פנימי בנפש, ומעשים זה משהו טכני יחסית. כלומר, רבי אלעזר בן עזריה רוצה לבנות מעשים עוד לפני המידות - כי לפעמים אין לאדם מידות טובות והוא רוכש אותם דרך מעשיו, ואם יש לו מידות טובות, הוא יגיע גם לחכמה.
נדון עכשיו בשאלה האם יש ערך לחכמה בתור חכמה, כמו שהפילוסופים אומרים.
נושא זה מתקשר לדברי רש"י הראשונים לתורה: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' (שמות י"ב, ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית?!". דברי רש"י אלה מעוררים שאלות עצומות. לפי דברי רבי יצחק, נראה, לכאורה, שכל מה שמעניין אותו זה מצוות, והוא עוד, כביכול, אומר לקב"ה מאיפה הוא היה צריך להתחיל את התורה שלו! אם היו אומרים לאיזשהו פילוסוף יווני, למשל אריסטו: "קח את כל התורה, קרא אותה מתחילתה ועד סופה, ותגיד איזה חלק עניין אותך יותר מכל החלקים", הוא היה עונה: "פרשת בראשית!". לעומת זאת, היהודי אומר: "מה טעם פתח בבראשית?!" - 'מה אני צריך את כל המטאפיזיקה הזאת?!'. אצל היווני חכמתו מרובה ממעשיו, ואילו אצל היהודי מעשיו מרובים מחכמתו. נברר את הנקודה הזאת.
נחזור לשאלה "איך יכול להיות שיש יהודי שיודע יותר טוב מהקב"ה איפה התורה צריכה להתחיל?" - הרי אם התורה באה מלמעלה למטה, אז הקב"ה יגיד מאיפה היא צריכה להתחיל! אלא שהתורה לא ניתנה לכל מי שמעוניין לקרוא בה, אלא דווקא ליהודים, וליהודים יש שאלות כאלה. אם היהודי היה רוצה שהתורה תתחיל מ"החודש הזה לכם", זה סימן שמשם התורה הייתה צריכה להתחיל. כיוון שהתורה ניתנה ליהודים, זה לגיטימי שרבי יצחק יגיד לדעתו מאיפה התורה הייתה צריכה להתחיל.
אופן נוסף לקרוא את רש"י, הוא להגיד כי בעצם לא היה צריך להתחיל מבראשית - היה צריך לדבר על בראשית, אבל אח"כ. יש תמיהה גדולה על הפירוש הזה, משום שכשמישהו מתחיל סוף סוף מההתחלה, למה להקשות עליו למה התחיל מההתחלה?! זהו הספר היחיד בעולם, שמתחיל את הכל מההתחלה. פירוש זה הוא בכיוון של הרמב"ן, משום שכך הוא הבין את שאלתו של רבי יצחק. (מה זה אומר 'לדבר על בראשית אח"כ'? למשל, התורה אומרת לנו שהעולם נברא גם בעשרת הדברות: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א, י"ז)).
נוסף לכך, נרמז בעצם השאלה של רבי יצחק שידיעה רוחנית, ידיעה מטאפיזית (כלומר, מְעֵבֶר לטבע) שאין לה השלכה מעשית, איננה מעניינת אותנו - עד כדי כך, שהוא שואל: "מה טעם פתח בבראשית?!", ועד כדי כך שרש"י מחפש בתור תשובה השלכה פוליטית: מה לענות לגויים וכו'.
שאלה: מדוע הכוזרי פותח דבריו בעניין אבותינו, ולא כמו התורה במעשה בראשית?
תשובה: בגלל שהכוזרי חושב כמו רבי יצחק שלא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", ואפילו שההתחלה מבראשית היא רק כדי לענות לטענות של הגויים. לכן התחיל ממה שהתחיל.
השאלה היא למה באמת ידיעות מטאפיזיות ללא השלכה מעשית לא מעניינות אותנו. התשובה היא שהן כנראה לא אמיתיות. דבר שאי-אפשר לבחון את ההשלכה המעשית שלו, נשאר ספקולציה ריקה. יש כלל גדול: "למה היא הנפקא מינה?" - כלומר, לפי ההשלכה המעשית של החילוק שאתה מחלק, תוכל להכריע בחילוק.
לפעמים יש חקירות - דיונים תורניים פלפוליים - שהלמדנים בישיבה לא מצליחים למצוא להן השלכה מעשית, ואז הם אומרים שהנפקא מינה היא לקידוש אשה: אם אדם מקדש אשה, והוא מתנה תנאי "הרי את מקודשת לי" על מנת שצד א' של החילוק הוא הנכון, האם היא מקודשת או לא?! עם כל הכבוד, הנפקא מינה הזאת נראית הבל ורעות רוח, כי על מנת לעשות מחקירה תנאי לקידושי אשה, צריך לדעת לפני כן שחקירה היא אמיתית, כלומר שיש לה השלכה מעשית, ולכן אי-אפשר להשתמש בקידושין עצמן להוכחת מעשיותה. (אם אדם, למשל, אומר: "הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי שטר של 20 שקל בכיס", זה תנאי מעשי: אפשר לפתח את הכיס שלו ולבדוק את האם יש לו שטר כזה בכיס - אם יש, האשה מקודשת, ואם לא, אז לא).
זה שחקירות ללא השלכה, ללא נפקא מינה, הן לא חקירות אמיתיות קשור למשנתנו. מעשיו של האדם צריכים להיות מרובים מחוכמתו בגלל שכל חכמה של האדם, מתחילה מן החושים. אין אצל האדם שכל נבדל, כלומר מחשבה שמנותקת ממה שעולם המעשה מלמד אותה.
הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט רצה לדעת האם יש מה שנקרא "מחשבה אפריורית" - כלומר, האם יש משפטים שכליים שהם נכונים באופן מוחלט, בלי קשר לחוש. למשל, אדם אומר: "2+2=4". האם הידיעה הזו היא ידיעה מוחלטת או לא? אדם חי בעולם של חושים את הידיעה הזאת הוא קיבל מהחושים שלו: הוא ספר 2 סוכריות, ואח"כ לקח עוד 2 סוכריות, ואח"כ ספר את כולן ויצא לו 4 סוכריות. השאלה היא האם מחוץ לעולם החושים 2 ועוד 2 שווה 4. קאנט ענה שאדם לא יכול לדעת את זה, כי כל ההכרות שלו התחילו מן החושים. מסקנתו של עמנואל קאנט היא שבאמת כל הכרה שכלית של האדם היא סובייקטיבית. אין לך מחשבה שלא התחילה מן החוש.
האמת היא שהמהר"ל מפראג אמר את זה כ-200 שנה לפני עמנואל קאנט. הוא אמר זאת בכמה אופנים - למשל, הנה אחד האופנים המעניינים:
במסכת חולין (קל"ט, ב') יש דיון לגבי אדם שיש לו קן על ראשו. לדוגמא, אחרי שהאדם נרדם, באו ציפורים, ראו שיש לו הרבה שיער, החליטו שזה מקום נחמד לקנן, התנחלו עליו, ולא עוד אלא שהטילה ביצה... השאלה היא לגבי מצוות שילוח הקן: האם יש מצוות שילוח הקן בקן שנמצא בראשו של אדם? הגמרא אומרת: 'וודאי', כי כתוב: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ..." (דברים כ"ב, ו'), וראשו של אדם נקרא 'ארץ', כי כתוב: "וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל ב' ט"ו, ל"ב). כלומר, גם מה שנמצא על ראשו של אדם נקרא 'אדמה', ולכן קוראים לזה 'על הארץ', ולכן צריך לשלח את הקן על ראשו של אדם.
המהר"ל מסביר שאפילו המחשבה המופשטת של האדם הנמצאת בחלק הנכבד של גופו, דהיינו במוח, גם היא מחוברת לאדמה בסופו של דבר. לפיכך אין לאדם מחשבה מופשטת מוחלטת. לכן המעשים הם הבסיס לחוכמתו של האדם. אם חוכמתו של אדם מרובה ממעשיו, חכמה זאת אינה מתקיימת כי היא לא אובייקטיבית.
שאלה: האם ידיעת ה' זו ידיעה חושית?
תשובה: ידיעת ה' היא לא ידיעה חושית. אבל אין בסיס לידיעה הזאת אם היא לא מאורגנת בעשייה חושית. זה מה שאומר כאן רבי אלעזר בן עזריה. הוא לא אמר שמי שיש לו רק מעשים הוא בסדר - הוא אומר: "בחוכמתו ומעשיו". רק צריך שכלי הקיבול של החוכמה יהיה יותר מעשי מאשר ההיפך.
שאלה: מה שהרב אמר שלכל דבר בתורה יש השלכה המעשית, עד איפה זה? זה גם בגמרא וגם במשנה?
תשובה: כן. לא תמיד ההשלכה המעשית מושגת מיד. למשל יש עיונים רוחניים ביותר בתורת הקבלה שלא ברור לנו מהי ההשלכה המעשית שלהם - אלא שההשלכה המעשית שלהם היא לא בדור שלנו אלא בדור אחר. נדע כשתתחדש הנבואה.
לכל דבר בתורה יש השלכה מעשית, אך לא כל דבר בתורה הוא מעשי באופן ישיר. למשל, הלכה היא מעשית באופן ישיר. עיונים רוחניים פנימיים אינם מעשיים באופן ישיר, אך גם להם יש השלכה מעשית. לפעמים אדם רוצה להשיג את האמת ומתעסק בעיונים מופשטים שההשלכה המעשית שלהם תתברר רק אחרי שנים.