הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ג'-כ') - "אם אין תורה - אין דרך ארץ..."
סיכום שיעור 45 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
משנה (ג' ,כ'):
"רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה - אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ - אין תורה. אם אין חכמה - אין יראה, אם אין יראה - אין חכמה. אם אין דעת - אין בינה, אם אין בינה - אין דעת. אם אין קמח - אין תורה, אם אין תורה - אין קמח".
שמונת המשפטים האלה הם, לכאורה, אבסורדיים. כתוב: "אם אין תורה - אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ - אין תורה" - זה אומר שאי-אפשר להשיג דרך ארץ בלי תורה, ואי-אפשר להשיג תורה בלי דרך ארץ - כלומר, אי-אפשר להשיג לא את זה ולא את זה. כנ"ל במשפטים הבאים.
אחת האפשרויות לפרש את המשנה הזאת בצורה הגיונית היא להגיד שהחלק הראשון של כל משפט אינו כמו החלק השני שלו - לדוגמה, שבכל המשפטים הללו החלק הראשון מדבר קודם על מטרה ואז על האמצעים, והחלק השני מדבר קודם על האמצעים ואז על המטרה. לפיכך אפשר לפרש את המשפט "אם אין תורה - אין דרך ארץ" באופן הבא: 'אם אין מטרה להגיע אל התורה, אז בשביל מה הדרך ארץ?!'
פירוש נוסף למשנתנו הוא שבכל משפט 'אם אין A - אין B, אם אין B - אין A', בשני החלקים של המשפט מדובר על מדרגות שונות של B: בחלק הראשון על מדרגה יותר גבוהה ובחלק השני על מדרגה יותר נמוכה.
אלה הם שני פירושים שונים וחשוב לא לערבב ביניהם.
נתחיל עם הפירוש הראשון.
רבותינו כבר אמרו: "דרך ארץ קדמה לתורה". זה אומר שמבחינת הסדר המעשי אין שום אפשרות להגיע לתורה לפני שאדם הפנים דרך ארץ. זה נכון גם מבחינה היסטורית כללית, וגם מבחינה אישית פרטית. מבחינה היסטורית כללית, רואים שהתורה הופיעה בהיסטוריה רק לאחר שהאנושות אימצה לעצמה ערכים מסוימים של תרבות, מה שנקרא 'דרך ארץ': גם במוסר, גם בטכנולוגיה, גם במדע. אותו דבר גם בתחום האישי: אדם אינו יכול לעסוק בתורה אם אין לו איזשהו מינימום של מידות טובות, איזושהי מוסריות בסיסית.
יחד עם זאת יש שאלה: בשביל מה כל זה ולאן כל זה מגיע? ברור שאם כל העולם היה נשאר רק במדרגת דרך ארץ, הוא לא היה יכול לדעת את מטרת הקיום שלו, ועולם שאינו יודע את מטרת הקיום, אין לו בשביל מה להתקיים. לכן, אם אין תורה אין דרך ארץ. לא כדאי להתחיל את כל המהלך של הדרך ארץ אם בסוף לא מגיעים אל התורה.
שאלה: האם לא למדנו דרך ארץ מהתורה?
תשובה: לא. נכון שלפעמים לומדים מהתורה גם דרך ארץ, אבל זהו לא עיקרה. הגמרא אומרת: "מילתא דאתיא בקל וחומר, ומילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא?!" (קידושין ד', א') - יש דברים שהיינו יכולים לראות בקל וחומר מהשכל האנושי, ואף על פי כן הם נכתבו בתורה. ככל הנראה, הדברים שלימדו אותנו דרך ארץ, או דברים שהיינו יכולים ללמוד בקל וחומר, לא נכתבו בתורה כדי שנדע אותם, אלא הם הוזכרו במסגרת הכוללת של התורה, במגמה הכוללת שלה. התורה רוצה ללמד שיש להסתמך על נקודה מסוימת של דרך ארץ, או על ערך אנושי כלשהו, כדי להבהיר את הנקודה שהתורה רוצה בסופו של דבר לחשוף.
שאלה: האם דרך ארץ זה נימוס, או מוסר, או עבודה, או אישות?
תשובה: הביטוי 'דרך ארץ' כולל בתוכו את כל ההתנהגות האנושית התרבותית. בין אם זה מוסר, בין אם זה נימוס, וכו'.
שאלה: מהיכן אנו לומדים דרך ארץ?
תשובה: מתחילת מסכת אבות ועד למשנה זאת אנו עוסקים בנושא זה, ולמרות זאת נחזור עליו.
דרך ארץ נלמדת מההצטברות של הניסיון המוסרי במשך הדורות, ע"י חדירת הנשמה אל תוך הטבע. הטבע הוא הסתמי - זה מה שמחוסר אישיות. אנחנו לא לומדים מוסר מהטבע. אפשר להקשות על האמירה הזאת מדברי התלמוד (עירובין ק', ב'): "אמר רבי יוחנן: אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול...". הדברים האלה אכן מצויים בהם אבל בצורה מאד גולמית - זה בראשית "סולם המוסר". (למשל, אם נרצה ללמוד צניעות מתרנגול, זה לא יעבוד...).
יש לאדם שני מישורים של קיום. יש מישור אחד של קיום שהוא מאוחד עם הטבע - קוראים לו נפש. המישור השני הוא נסתר, עליון - הוא הנשמה, או בשמו הרציונלי, היעוד של האדם. זה מה שהקב"ה מצפה ממנו בלי קשר לטבע. כל המסרים הערכיים, כל הערכים שהאדם מקבל, הם תמיד למעלה מהטבע והם נמצאים בנשמה. כאשר האדם הופיע על פני כדור הארץ, הוא לא היה עם הנשמה שלו. גם תינוק מתנהג בצורה קצת בהמית, אך עם הזמן חודרת בתוכו ההכרה הנשמתית. הנשמה שלו מופיעה לאט, ורק אז הוא מתעורר לערכים אידאליים. התופעה הזאת קורה באנושות הכללית כמו בנשמה פרטית: לאט לאט הברבריות המקורית של האדם הפרימיטיבי הולכת ונעלמת. הנשמה חודרת לתוך העולם וגורמת לכך שערכים, שהיו נסתרים מאד, הולכים ונהיים יותר ויותר גלויים. משם למדנו מוסר.
לפני 4000 שנה מסמר מסיבת הערב היה הקרבת תינוק למולך. למשל, אצל האצטקים, כאשר לא היה גשם, היו קושרים נערה עם חבלים למסגרת של עץ והיו יורים בה חצים, מתוך אמונה שאדם שזב על פני האדמה מפרה את האדמה ומביא גשם. היום כבר לא עושים את זה בחברה האנושית.
המגמה הכוללת של האנושות היא עליית הרמה המוסרית. הכוונה היא דווקא למגמה כוללת, ולא לקטע זה או אחר בתוך המגמה. לפעמים אנחנו רואים נסיגות - הרי כל העולם בנוי מעליות וירידות, ובתוך מגמת העלייה יש גם סידרי ירידה. עצם זה שאנו מכנים את ההתנהגות של מספר אנשים בדורנו כירידה מוסרית אומר שיש לנו עמדת שיפוט שעל פיה אנו שופטים את הירידות האלו. עמדת השיפוט הזאת נוצרת מזה שאנחנו אומרים: 'לפי הערכים שאנחנו יודעים שהם ערכים, ההתנהגות של פלוני אינה ראויה'. הערכים האלו הם תוצר של התפתחות מסוימת של האנושות. עם התפתחות ההיסטוריה האנושות מחליטה מה נקרא ערך מוסרי ומה לא. (כך גם בהלכה: מה שמכריע בסופו של דבר במחלוקות הלכתיות, זה ההיסטוריה). זה שמורדים בערכים האלו לא אומר שאין התקדמות מוסרית בעולם.
הנאצים (ימש"ו) הם דוגמא לניסיון למרוד במוסר ולהחזיר את הגלגל אחורה. טענתם הייתה שהתרבות האירופאית בנויה משני צדדים: הצד היווני - של החכמה, והצד של היהדות - שלפי דעתם, החלישה את גרמניה בכך שהביאה אליה את המוסר. זו היתה ההצדקה של הנאצים לרצח של היהודים. עצם המרידה הזאת מוכיחה שהערכים האלו כבר הופנמו, והמלחמה נגד הנאצים נתפסה ע"י שאר העולם בתור מלחמת הרע בטוב. אחרי שגרמניה ובעלי הברית שלה כבשו במלחמת העולם השניה כמעט את כל האירופה, ובריטניה נשארה יחידה במלחמה נגד גרמניה, ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, במקום לעשות שלום עם גרמניה (מה שהיה מתבקש מבחינה פוליטית), אמר: "אנחנו נמשיך במלחמה, גם אם אנחנו לבד במערכה, כי א-לוהים לא יתן לרע לנצח את העולם". כלומר, היתה כאן שפיטה ערכית של מה שקורה, ולא רק פוליטית ולאומית.
זה נכון שברגע שמישהו מדבר על ערכים, זה סימן שיש לו בעיה עם הערכים האלו, ולכן הוא מדבר עליהם. למשל, במהפכה הצרפתית דיברו על שוויון, חרות ואחווה. זה אומר שיש בעיה עם הערכים האלו ויש צורך לתקנם. אבל לפחות מדברים על הערכים.
שאלה: איך אנו יודעים שהתנהגות מוסרית באה מהארה נשמתית, ולא מטבע?
תשובה: משום שהתנהגות מוסרית מנוגדת לטבע. למשל, אדם מסוגל למסור את נפשו בשביל אחרים, בניגוד לטבעו. הטבע - זה קיום, לרצות למות - זה לא טבעי. רואים שבתוך הטבע יש שורשים של ההתנהגות המוסרית שבסופו של דבר מופיעה באדם. אומנם הטבע הוא מחוסר אישיות, מה שאין כן המוסר שמבטא אישיות, זהות. אני מישהו כשאני מוסרי, לא משהו. משהו לא יכול להגיד 'אני'. בטבע רואים רק 'מה', לא 'מי'.
שאלה: האם הדגש על דרך ארץ בא דווקא מהיהודים?
תשובה: לאו דווקא. יש הרבה חכמים ופילוסופים, שבכלל לא שמעו על יהדות, וכתבו ספרי מוסר. אבל מי שלימד את העולם שהמגמה הכללית של האנושות זה המוסר - זה אנחנו.
נעבור עכשיו לפירוש השני לפיו מדובר בשתי מדרגות של דרך ארץ:
"אם אין דרך ארץ" - אם אין דרך ארץ כלל-אנושית, אז "אין תורה" - אי-אפשר להשיג את התורה. "אם אין תורה - אין דרך ארץ" - אם אין תורה, אז אין דרך ארץ של התורה. התורה חידשה דרכי דרך ארץ נעלות יותר מדרך ארץ בסיסית, ומי שיש לו דרך ארץ בסיסית, לומד אותן מהתורה.
להלן דוגמה של דרך ארץ נעלה של התורה. נחשוב על המקרה שבו אדם מבקש מחברו הלוואה ואומר לו:
- אני במצוקה כלכלית, תעזור לי, תן הלוואה של 100,000 דולר.
עונה לו החבר:
- סבבה.
- תוך כמה זמן להחזיר לך?
- 15 שנה.
- וכמה ריבית?
- חצי אחוז.
במונחים של דרך ארץ כלל-אנושית זה נראה כמו צדקות גדולה - אך לפי התורה המלווה לא קם לתחיית המתים, כי הוא הלווה בריבית! כלומר, התורה באה כאן בדרישות מוסריות ענקיות, ביחס למה שמקובל בדרך ארץ הרגילה.
עכשיו, כשיש דרך ארץ מהתורה, אנחנו לא צריכים ללמוד את הדרכים הנוספות של דרך ארץ מחתול.
"אם אין חכמה - אין יראה. אם אין יראה - אין חכמה".
אפשר לפרש את החלק הזה, וגם את שאר החלקים של המשנה, לפי הפירוש השני ולהגיד שיש דרך ארץ א' ודרך ארץ ב', חכמה א' וחכמה ב', יראה א' ויראה ב'.
נתמקד פה בפירוש הראשון, לפיו המטרה היא החכמה, והיראה היא הדרך להגיע לאותה מטרה. כלומר, אם אין מטרה להגיע אל החכמה, היראה לא היתה נבראת בכלל. בגלל דרשות המוסר אנחנו מורגלים לתת למידות מעמד עליון, אבל פה במשנה כתוב שאם אין חכמה, אז אין יראה.
מצד שני, אם לא היתה יראה, לא היתה בכלל אפשרות להגיע לחכמה. לכן היראה היא הקודמת - כי אדם ללא דעת וחכמה, זה לא אדם, זה גולם. אדם יכול לומר שמכיוון שהמטרה היא החכמה, הוא יכול לדלג על שלב המידות. אבל ברור שהאדם האמיתי זהו אדם שהוציא את שלמותו לפועל, והשלמות הזאת כוללת את שלמות החכמה.
החכמה היא לא התורה. הרי כתוב כאן במשנה: "אם אין תורה - אין דרך ארץ... אם אין יראה - אין חכמה, אם אין חכמה - אין יראה". משמע שחכמה ותורה זה דברים שונים.
ביראה יש רתיעה. כשאדם ירא, הוא חש את המרחק. אומנם אנחנו רוצים את קרבתו של הא-לוהים: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב" (תהילים ע"ג, כ"ח). החכמה היא על בסיס היראה. כלומר, אם אתה חכם, זה אומר שהפנמת את היראה מזמן, כי אי-אפשר להגיע לחכמה בלי יראה.
בעל השכלה ללא יראה אינו חכם אלא אינטלקטואל. הוא בהכרח טועה, כי הוא אינו יכול לכוון לאמת. הרי התורה אומרת:
"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד', ו').
"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם" - זה המעשה המוסרי.
"הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם" - אם יחסר לאדם איזשהו תיקון מוסרי, תהיה לו גם הכחשה שכלית. ספר הזוהר אומר: "שכינתא לא שריא באתר פגינא" - "אין השכינה שורה במקום פגום", השכינה לא שורה על אדם עם מידות מקולקלות.
בסוף הספר "מורה נבוכים" הרמב"ם מביא את דברי הנביא ירמיהו:
"כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יה'" (ירמיהו ט', כ"ב-כ"ג).
"אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ" - הרמב"ם מסביר שחכם זה בעל מידות טובות, אדם מוסרי. לכן, לפי רמב"ם, הפסוק אומר שאדם מוסרי לא צריך להתהלל במידות שלו. באופן דומה, הגיבור לא צריך להתהלל בגבורתו וכו' - כי זו לא המטרה! המטרה היא "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי". הנביא לא דן האם מותר להתהלל בכלל או לא - הוא דן במה ראוי להתהלל אם כבר מתהללים. לגבי השאלה האם מותר להתהלל: היו חכמים שאמרו (למשל במסכת שבת, קי"ט): 'תיתי לי, שעשיתי כך וכך' ('יינתן לי שעשיתי מצווה מסוימת') - כלומר, הם התהללו במעשיהם הטובים.
בקהלת כתוב: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת י"ב, י"ג). לכאורה, איפה כאן ה"הַשְׂכֵּל"?! קהלת אמר שהמטרה היא היראה, וירמיהו אמר שהמטרה היא הדעת. האם זוהי מחלוקת בין ירמיהו לקהלת?! סביר להניח שהנביאים לא נחלקו זה עם זה, אלא שכשקהלת דיבר על "את הא-לוהים ירא" הוא התכוון ליראת הרוממות (המדרגה היותר גבוהה של יראה), שהיא החכמה באמת. כי החכמה שמדובר עליה, איננה החכמה שמנותקת מדעת א-לוהים ומיראת שמים, כי חכמה בלי יראת שמים זה לא חכמה.
כתוב: "וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (איוב כ"ח, כ"ח). יש דיון בספר "מוסר אביך" של הרב קוק לגבי הפסוק הזה. הרי משמעות הפסוק היא שרק יראת ה' היא חכמה. אבל גם מתמטיקה זה חכמה, וגם פסיקת הלכה זה חכמה, וכל החכמות שבעולם, בין בקודש בין בחול, כולן חוכמות ודורשות מאמץ אינטלקטואלי. אז למה לומר שרק יראת ה' זו חכמה?! הרב קוק עונה על השאלה הזאת שבכל התחומים כולם, בין בקודש בין בחול, החכמה באה באופן מקרי.
למשל, פוסק הלכה צריך להתאמץ כדי לפסוק הלכה - כי הוא לא יודע מהי ההלכה. מצד שני, אחרי שחכמים ישבו על הפסיקה שבועות או חודשים וההלכה נפסקה, אדם שיודע להרצות יכול בהרצאה קצרה להסביר איך החכמים הגיעו למסקנות שלהם ומה היו המקורות שלהם. כמו כן, גם בחוכמות ומדעים אחרים: היתה בעיה, לקח מאמץ רב לפתור אותה, ואז אפשר להסביר את הפתרון בהרצאה קצרה. כלומר, אחרי שהפתרון נמצא, החכמה לא נצרכת. רק ביראת ה' האדם זקוק לעבור בנפשו את כל הבירור שעברו החכמים שמסרו לו את הידיעות האלה - אחרת הוא לא יבין. במובן הזה רק ביראת ה' יש חכמה.
לצערנו, בימינו בחברה הדתית מקובל לחשוב שיראת שמיים וחוכמה אינן קשורות. יש כאלו שאומרים שמכיוון שהעיקר זה יראת שמים, אז אסור לאדם לדעת חכמה, ויש כאלו שאומרים שמכיוון שהעיקר זה החכמה, אז לא צריך את היראה. שתי הגישות הללו ממש לא נכונות וטיפשות.
לפעמים אנשים מעמידים את הברירה: האם להיות חכם או ירא שמים? האמת היא שאי-אפשר להיות ירא שמים בלי חוכמה, ואי-אפשר להיות חכם בלי יראת שמים, כמו שאמרו רבותינו: "אין הבור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד".
שאלה: איך זה מסתדר עם סיפורי חסידים?
תשובה: סיפורי חסידים הם סיפורים נפלאים שמספרים אותם על חסידים - שהם החסידים של מישהו. כלומר, כשיש חכם, אז מי שנדבק אליו, גם אם הוא לא חכם, נקרא חסיד. כל הרושם של היראה הוא שצריך לירא את החכם, ולא סתם לירא מישהו. כלומר, יש כבר חכם בעולם, שראוי לירא אותו ושהיראה תהיה מופנית כלפי חוכמתו - אם לא כן, היראה מובילה לשטויות וזה מה שרבי נחמן מברסלב אומר במשלו על החכם והתם. לפי רבי נחמן, אסור ללמוד דברים אפיקורסיים, אבל צדיק כמו משה כן צריך ללמוד אותם, כי על ידי כך הוא מעלה את כל נשמותיהם של האנשים שנפלו לשם. יוצא שגם לפי רבי נחמן המטרה היא החוכמה.
במסכת כתובות (שנכתבה הרבה לפני רבי נחמן) מסופר על חכם אחד שאמר שעמי ארצות אינם קמים לתחיית המתים, לפי הכתוב: "כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" (ישעיהו כ"ו, י"ט) - כלומר, כל המשתמש באור תורה טל תחיה מחיהו, ומי שאינו משתמש באור תורה - אין טל תחיה מחיהו. אז ענה לו תלמידו: "רבי מצאתי להן תקנה מן התורה: 'ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום' (דברים ד', ד'). וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב 'כי ה' א-להיך אש אוכלה' (דברים ד', כ"ד) ?! אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה".
כלומר, צריך שיהיה במרכז מישהו שהוא חכם, ואז צריך לכוון כלפיו את היראה. גם הבעש"ט היה יכול להרשות לעצמו להעלות את כולם, מפני חוכמתו. הוא היה אומר: 'אני חכם בשבילכם. כיוון שאני יודע את המגמה, אני יכול להדריך גם את בעלי הנפשות הפשוטות שאינן עוסקות בתורה ולהעלות אותם דרכי'.
"אם אין דעת - אין בינה, אם אין בינה - אין דעת".
יש כאלו שגורסים הפוך, אך הגרסה הזאת נראית יותר הגיונית, מכיוון שאנחנו כבר אמרנו שמה שמובא בהתחלה של הבבא הראשונה זו המטרה, והמטרה היא הדעת ולא הבינה - כי הבינה היא יכולת הניתוח, ולמה שזו תהיה המטרה?! אם אדם הגיע לאמת, למטרה, אז למה הוא צריך לנתח?! כל השימוש שאנחנו עושים בבינה הוא בגלל שאין לנו דעת - אבל המטרה היא הדעת: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה'..." (ירמיהו ט', כ"ג).
הגאון מווילנה בפירושו לתיקוני הזוהר אומר שלעתיד לבוא אנחנו נלמד הלכה למשה מסיני, ואז ייגמרו כל הפלפולים. כלומר, אנחנו עושים פלפולים בגלל הגלות, אבל לעתיד לבוא הכל יהיה ברור.
יש ביטוי אצל חכמים: "אם קבלה - נקבל, ואם לדין - יש תשובה". זה אומר שאם מישהו מביא משהו תמוה "בקבלה" - כלומר, אם הוא קיבל את זה במסורת - אז "נקבל", אבל אם "לדין" - כלומר, אם הוא למד זאת לפי הדין (שכל), אז "יש תשובה" - כלומר, אנחנו יכולים להשיב על דבריו. במילים אחרות, יש עדיפות לדברים שבאים במסורת על פני פלפול. גם הרמב"ם אומר בפירושו על מסכת עדויות שמי שיבוא אלינו עם מסורת ברורה שכך ההלכה - בלי קשר אם הוא חכם או טיפש - מקבלים את דבריו. כל מסכת עדויות היא כזאת: העיד פלוני שכך ההלכה - הלכה כמוהו. אחרי זה יש קושיות - אבל המטרה זו הדעת.
חז"ל אמרו: "נשים דעתן קלה" - משמע, שלגברים יש כישרון של דעת. מצד שני, על הפסוק "וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" (בראשית ב', כ"ב), חז"ל אמרו: "נתן בינה יתרה באשה". משמע, לנשים יש יתרון של בינה.
לפיכך, המסקנה מהמשפט "אם אין בינה - אין דעת, אם אין דעת - אין בינה" היא שחייבים להתחתן כדי להשלים אחד את השני: הוא מביא את הדעת, היא מביאה את הבינה, ואז יש חוכמה בעולם.
הדעת זו החוכמה מתהלכת בקרבו של האדם והיא חלק אינטגרלי של זהותו, הידיעה האמיתית המופנמת. ביחס ליראה זה נקרא חוכמה (כפי שהוסבר קודם, ביראת ה' יש חכמה), וביחס לבינה זה נקרא דעת. בעל התניא אומר שדעת פירושה שאדם יכול לעמוד על דעתו בתוקף, כי יש לו דעת והוא יודע שזה כך. מה שאין כן אצל נשים, שיש אצלן נטייה להיות מושפעות יותר מאחרים. (לכן גם האופנה משתנה אצל נשים יותר מאשר אצל גברים).
הבינה היתרה של הנשים היא כל כך גבוהה שהיא לא נזקקת לניתוח אנליטי מפורש. הרבה פעמים אשה מגיעה לתוצאה הרבה יותר מהר מגבר, כיוון שהיא לא זקוקה לניתוח אנליטי. אומנם זה נראה פחות מבני, אבל זה יותר מבין. במובן הזה, יש לנשים בינה יתרה. כלומר, זה אינטואיציה חודרת יותר ולכן היא חוסכת שלבים.
"אם אין קמח - אין תורה, אם אין תורה - אין קמח".
כאן יש חידוש עצום. לפי הפירוש הראשון, הקמח הוא המטרה! לפני זה, המטרה הייתה התורה, ("אם אין תורה - אין דרך ארץ"), וכעת התורה היא הדרך!
בספר מסילת ישרים מסופר על ארבעה מדרגות של אדם: ישר, צדיק, חסיד וקדוש. 'קמח' זו קדושה במובן הבא: איש קדוש מקדש כל ענייני חולין. לפיכך, המטרה היא החול - המקום שבו הקודש חל - והתורה היא אמצעי לחול. מכאן אפשר להבין את ארבעת המדרגות הנ"ל: הישרים מבינים שהמטרה היא התורה, הצדיקים - שהמטרה היא החכמה, החסידים - שהמטרה היא הדעת, והקדושים - שהמטרה היא הקמח. כפי שנאמר בתפילה: "בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל, וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ, וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְרוֹמָם, וּבְקֶרֶב קְדושִׁים תִּתְקַדָּשׁ".
ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים - ראשי תיבות 'יצחק'. הספר מסילת ישרים הוא בשביל ישרים. הישר זה מי שקורא את הספר, רוצה להיות טוב, אבל הוא עוד לא טוב. ניתן להקביל את שאר המדרגות לפרקים בספר: הצדיק זה מי שכבר עבר זהירות, זריזות, נקיות; החסיד זה מי שעבר פרישות, חסידות וטהרה; הקדוש זה מי שהגיע לענווה, יראת חטא, וקדושה. לפי התוכן של הספר, אפשר להבחין ששלושת השלישיות הללו מתאימות לשלושת הבבות שקראנו לפני זה.