הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ג'-ט"ז) - "שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה..."
סיכום שיעור משנת תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
מסכת אבות, פרק ג', משנה ט"ז:
"רבי עקיבה אומר: שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה. הוא היה אומר: מסורת סייג לתורה, נדרים סייג לפרישות; סייג לחכמה, שתיקה".
רבי עקיבא הוא בר-הפלוגתא וגם החברותא של רבי ישמעאל. תמיד צפוי שאחרי שכתוב "רבי ישמעאל אומר" יהיה כתוב "רבי עקיבא אומר", וכך גם כאן. יש הבדל אחד גדול ביניהם. רבי ישמעאל נוטה יותר לפרשנות על דרך הפשט, ורבי עקיבא מתחשב בדרש בפסיקת ההלכה. זה כמו פשטנים ופלפלנים - בכל פעם שמופיע פשטן, צריך להיות פלפלן לעומתו שמשלים את הציור של התורה, ולהיפך. למשל, רבה ורב יוסף: רב יוסף היה סיני ורבה היה עוקר הרים, ואי אפשר לתורה שתינתן בלי שיהיו חכמים משני הסוגים.
אפשר לראות לאורך כל התורה כולה את ההמשכיות של הדואליות של רבי ישמעאל ורבי עקיבא. למשל, לגבי המקומות שבהם התורה חוזרת על עצמה - כגון: "הכרת תיכרת הנפש ההיא" - רבי עקיבא אומר: "הכרת - לעולם הזה, תיכרת - לעולם הבא". רבי ישמעאל אומר: "דברה תורה בלשון בני אדם". דוגמה אחרת: "ובת איש כהן כי תחל לזנות, את אביה היא מחללת, באש תישרף". מדובר בבת כהן שהיא נערה מאורשה. בד"כ, נערה מאורשה דינה בסקילה, אבל כשנערה מאורשה היא בת כהן, התורה שינתה את מיתתה מסקילה לשריפה. מה אם היא נשואה, לא מאורשה? בד"כ, הנשואה שזינתה דינה לחנק, אבל לגבי אם בת כהן נשואה שזינתה רבי עקיבא אומר שדינה לשריפה. הוא לומד את זה מהאות ו', כי כתוב: "ובת איש כהן..." - לפי רבי עקיבא, האות וא"ו באה לרבות את הנשואה. "אמר לו רבי ישמעאל: בגלל שהוסיף לה ו' תצא זאת לשריפה?" כלומר, יש לרבי ישמעאל רתיעה מדרשות שבנויות על ייתור של אות או שינוי בלשון וכדומה. רבי ישמעאל לא חולק על הדין בגלל זה, הוא דווקא מסכים עם הדין, אבל הוא לומד את זה ממילה אחרת. רבי עקיבא הוא אחד מאלה שדייקו הרבה בכתרי אותיות, כפי שכתוב: "רבי עקיבא דורש כתרי אותיות". כתרי אותיות הם השורש של הדברים. כדי לחדור לשורש הדברים צריך כוח של פילפול.
במשנתנו רבי ישמעאל מדריך על עניינים שבין אדם לחברו ורבי עקיבא בא ללמד אותנו כיצד לחזק את התורה.
"רבי עקיבא אומר: שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה".
מדוע שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה?
הערווה זה דבר חמור. זה גדר בין אדם לאדם. כלומר, צריך להישמר, איפה שלא צריך שיהיה מגע אז אין מגע. השחוק אומר שאין גדרים בעולם, הכל אפשרי, ולכן זה מרגיל את האדם לערווה. אדם שכולו מלא בצחוק וקלות ראש עדיין לא חשוד שיעבור על הערווה, אבל זה מרגיל אותו לאפשרות כזאת. בסופו של דבר האיסור נחלש בעיניו ומתפתחת אצלו ההכרה שהכל מותר, הכל אפשרי. זאת משום שאיסורי עריות המקור שלהן אינו בשכל - איסורי עריות הם מן המפורסמות ולא מן המושכלות, כלשון הרמב"ם.
שאלה: מה זה מפורסמות ומה זה מושכלות?
תשובה: מושכלות הם דברים שהשכל מחייב, מפורסמות הם דברים שלא השכל מחייב אותם אלא הנורמה המקובלת.
שאלה: למה יש נורמה כזאת?
תשובה: זה שיש נורמה כזאת מן הסתם מגלה משהו. לא במקרה מפורסמות מסוימות או מוסכמות התקבלו בחברה, אבל אין לנו דרך בשכל להסביר באופן מוחלט למה זה כך.
זה שאיסורי עריות הם מן המפורסמות ולא מן המושכלות אפשר לראות, למשל, בכך שהתורה אסרה לאדם את דודתו ולא אסרה את אחייניתו. איסור דודתו אינו פרט של מצווה אחת כללית של איסור עריות - זוהי מצווה בפני עצמה, ובאמת קשה להבין למה דודתו זה לא בסדר, ואחייניתו זה בסדר - לכאורה, זה אותו סוג קירבה. (מעניין שכת ים המלח, כנראה האיסיים, הייתה אוסרת את האחיינית. מצאו בכתבי ים המלח שהם היו אוסרים את בת אחותו. בדיוק הפוך מחז"ל שאמרו שמצווה לשאת את בת אחותו).
יש פירוש אחר לאמירת רבי עקיבא ששחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה.
יש צחוק של ליצנות. בתהילים ובמיוחד בספר משלי יש דברים קשים מאד נגד לצים והליצנות . ספר משלי הוא כל כולו נגד הליצנות. לעומת זה מצאנו אצל חז"ל שבח גדול ל"מילתא דבדיחותא", דבר של בדיחה, עד כדי כך שכתוב בגמרא (מסכת שבת, דף ל', עמוד ב') שהאמורא רבה היה פותח את השיעור ב"מילי דבדיחותא", התלמידים היו צוחקים ("ובדחי רבנן"), ואז רבה היה מתלבש באימה ונותן את השיעור.
הגמרא גם אומרת שכשחכמים היו עייפים מלימודם היו אומרים בדיחות ואז כולם היו צוחקים: "רבנן, כד הוו חלשי בגרסייהו, הוו קא אמרי מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן". למה זה טוב? אם זה בגלל שהרבנים למדו והתעייפו, מה עושה אדם עייף? הולך לישון וחוזר עם כוחות מחודשים וממשיך ללמוד. בשביל מה לבזבז את הזמן על בדיחות?! (וגם שהחז"ל לא כתבו לנו מה היו הבדיחות... :-) ).
גם בספר הזוהר כתוב שרב הימנונא סבא, שהיה מרבותיו של רבי שמעון בר יוחאי בקבלה, היה מקדים "מילי דשטותא" (דברי שטות) ל"מילי דחכמתא" (דברי חוכמה).
גם במדרש בראשית רבא כתוב: "עשרה דברים נקראו יקרים..." - עשרה דברים שכתוב בתנ"ך שהם יקרים, וסכלות אחד מהם, שנאמר: "יקר מחוכמה ומכבוד סכלות מעט". "סכלות מעט" – קצת שטויות.
גם בירושלמי מסופר על אחד החכמים שהיה רוקד, זורק הדסים שהיו לו ביד ועושה כל מיני תעלולים לפני חתן וכלה. כאשר הוא מת והובילו אותו לקבורה, ליד מיטתו היה עמוד של אש. הגמרא אומרת שרק חכמים מאד מיוחדים, אחד או שניים בדור, זוכים שבהלוויה שלהם יש עמוד של אש. (במאה העשרים ראו עמוד של אש בהלוויה של הרב שלמה אלישיב, בעל הלשם שכתב את "לשם שבו ואחלמה". הראשון שראה את עמוד האש בהלוויתו של בעל הלשם היה הרב קוק. הוא אמר בהלוויה: "רבינו, לו היינו זוכים, היינו כולנו רואים את עמוד האש המתהלך לידך". מספרים שבזמן הקבורה עצמה כולם ראו. הדבר הזה סופר בחוברת קטנה שנקראת "ארי במסתרים", ושם נכתב שבזמן ההלוויה של בעל הלשם 'אחד מחכמי ירושלים' אמר: "לו זכינו היינו רואים את עמוד האש המתהלך לידך". מתוך הבזיון כלפי הרב קוק בעל החוברת לא הזכיר את שמו). לגבי אותו חכם בירושלמי שהיה משחק לפני חתן וכלה וזכה לעמוד של אש בהלוויתו, הגמרא מביאה שלוש דעות למה הוא זכה לזה . הדעה השלישית אומרת שזה היה בזכות השטויות שהוא היה עושה: "אהני ליה שטותיה לסבא".
כל זה אומר שכנראה יש איזה ערך לשחוק ולשטות וצריך הבין מהו ומאיפה הוא בא.
בעל "פני יהושע" כותב ש'מילתא דבדיחותא' זה פילפול שאינו לאמיתה של תורה. הם היו עושים פילפולים מחוכמים, אבל ידעו שזה לא אמיתי. על מנת להבין למה הם עשו את זה, צריך להבין מה המשמעות של להיות עייף מהלימוד. לכאורה, הגמרא היתה צריכה להגיד שהחכמים היו עייפים מכוח גופם, ולא "עייפים מלימודם" - הרי אדם עייף לא בגלל הלימוד אלא בגלל שהגוף שלו לא יכול לשאת את הלימוד, כשאין לו כוח. אלא, הכוונה היא שיש גבול לכוח של הלימוד - הלימוד מברר את החוכמה ולחוכמה יש גבול, כי החוכמה פועלת לפי כללים. בחוכמה משתמשים בעקרונות, ועל פי העקרונות האלה מגיעים לאמת. אבל העקרונות האלה, עם כל גודלם, הם מצומצמים מעצם העובדה שהם עקרונות, שלפי החוק הדברים צריכים להיות ככה ולא אחרת. לכן הכוונה של דברי הגמרא ש"כשהם היו עייפים מלימודם" היא שהגיעו לקצה גבול החוכמה, ואז הם היו צריכים להתחדש, להרחיב את הכלים של החוכמה - ע"י השטות.
למשל, החוכמה חוקרת כיצד חפצים נופלים - לדוגמה, איך תפוח נופל (הוא תמיד נופל לא רחוק מן העץ :-) ). הדבר הזה נחקר, וניוטון ניסח חוק המתאר את נפילת התפוח. אבל יש צימצום מסוים בכך שהתפוח נופל דווקא על פי חוקי הגרביטציה. מה היה יכול להיות העולם אם לא היה חוק הגרביטציה?! התפוח במקום ליפול היה מתחלק לשנים, או חלק עולה למעלה וחלק יורד למטה, או היה עושה כל דבר אחר שאפשר להעלות על הדעת, כמו בסרטים המצוירים של וולט דיסני. התרחישים האלה מצחיקים הסיבה שהם מצחיקים היא כי זה לא לפי החוק. מי שמסוגל לצחוק על זה יכול לחזור אל שורשי החוקים ולשאול את עצמו למה זה כך - זה סוג של חוש הומור. לכן החכמים היו עסוקים במילתא דבדיחותא - הם רצו להרחיב את הכלים כשהם כבר מיצו באופן מלא את כל החוכמה שבחוקים.
זה גם מסביר למה חכמים, כשהיו עייפים מהחוכמה, היו אומרים מלתא דשטותא - כי השטות קדמה לחוכמה. לפני שנקבעו החוקים במציאות, לא היו חוקים. העולם לפני החוקים היה מצחיק (בניגוד לדעת הגששים שהעולם מצחיק, מה שלפני העולם זה הצחוק :-) ).
המילה "צחוק" באה מלשון "צא חוק" - מה שיוצא מן החוק, מה שמעבר לכללים. מכאן אנחנו מגיעים למסקנה עמוקה מאד שכשבעלי הסוד רוצים להגיע לסודות עליונים הם זקוקים לצחוק. (המקובלים של הדור הקודם, אנשים רציניים ביותר שהיו עוסקים בסודות התורה (מעשה בראשית ומעשה מרכבה), היו בזמן לימודם פתאום מתפרצים בצחוק, היו לומדים באוירה של צחוק). פשוט כאשר אדם מגיע למשהו שהוא מעבר ליכולת ההבעה שלו אז הוא צוחק כדי שלא יטעה את עצמו שמה שהוא אומר זה מה שהוא רצה לומר. הוא צוחק בגלל שהוא יודע שהתוכן שאתו הוא בא במגע גבוה מיכולת ההבעה שלו, ואז הוא אומר: 'אני אמרתי, אבל זה בצחוק, כי זה למעלה מזה'.
זה ההבדל בין מילתא דבדיחותא לבין הליצנות. הליצנות היא ביטול כל ערך כלפי מטה, היא אומרת שאין שום דבר חשוב בעולם. לעומת זאת, המילתא דבדיחותא של החכמים באה להגיד שיש הרבה דברים חשובים בעולם, והם מתחילים ממה שנמצא למעלה מן החשוב ושנראה בעינינו כצחוק.
יוצא לפי זה ש"שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה" - כי ערווה זה הכינוי למה שנסתר. שחוק וקלות ראש הם מהתכונות הנדרשות כדי להגיע לערווה - כלומר, לדברים הנסתרים.
זה הפירוש השני של משנתנו. הפירוש הראשון היה בעניינים של דרך ארץ ומוסר. שחוק וקלות ראש הם דבר מסוכן, דבר רע. הם מרגילים את האדם לערווה, וערווה משפילה את האדם, ולכן צריך שלא יהיה שחוק ולא קלות ראש. אבל יש שחוק וקלות ראש במובן החיובי, הפנימי של מילה, וזו היכולת להתחדש, לחדש את המחשבה כדי להגיע לסתרי תורה.
לכן הגמרא אומרת: "אין דורשים בעריות בשלושה". אסור לרב לתת שיעור בנושא עריות בפני שלושה תלמידים, רק בפני שני תלמידים. הגמרא אומרת שזה בגלל שאז התלמידים לא ישמעו טוב מה שהרב שלהם אומר (כי שניים ידברו ביניהם והשלישי לא יקשיב), ואז הם עלולים להתיר את הערווה. יש נטייה טבעית בנפש האדם להתיר את הערווה, ולכן זה אסור - כך כותב הרמב"ם בפירושו למשנה זאת.
מצד שני, הגמרא אומרת שהעריות שאסור לדרוש בהן בשלושה הן סתרי עריות, הסוד של סדר העולם. לא כל אחד יכול לעסוק בסתרי העולם, כי סתרי העולם זה מה שלפני החוק. אנחנו נתונים בעולם של חוקים. אם מישהו כל הזמן שואל את עצמו מה יש לפני החוק, על השורש של החוק, הוא עלול להתיר את איסור שבחוק.
שאלה: הייתי בטוח שמעשה בראשית הוא הקביעה של החוקים עצמם. האם מעשה בראשית זה לפני קביעת החוקים וסתרי עריות זה אחרי קביעת החוקים?
תשובה: המהר"ל ב"גבורות ה'" מסביר שיש שלוש מדרגות בסוד: המדרגה היותר עליונה היא מעשה מרכבה, המדרגה האמצעית היא מעשה בראשית והמדרגה הנמוכה - עריות. המהר"ל מסביר שמעשה מרכבה זה הא-לוהות הנבדלת לחלוטין. אין לנו השגה בה. מעשה בראשית זה איך העולם יצא מהכוח אל הפועל. עריות זה הסדר של העולם. זה לא החוק עצמו, אלא מה שלפני החוק, אבל זה יחסי הנבראים זה לזה, התאוריה של היחסים בין הנבראים.
אחרי ההערה הזאת יש צורך בסייגים. בעברית מודרנית 'סייג' הוא גדר, מה שבא לצמצם. למשל אומרים: "אני מסייג את דברי" - כלומר, אני אמרתי משהו אבל אני מסייג. אבל בעברית של המשנה 'סייג' זה משהו אחר - סייג במובן של גדר שתומכת, משהו שמחזק, משמר, מה שנותן כוח.
"מסורת סייג לתורה" -
"מסורת" זו ה"מסורה", דקדוקי הלשונות - הם סייג לתורה. (בחלק מהמהדורות של מקראות גדולות יש הערות דקדוקיות שנקראות "מסורה גדולה" ו"מסורה קטנה", יש ספר "מנחת שי" של רבי ידידיה שלמה נורצי, ויש ספרים שנכתבים מידי פעם על דקדוק מסורת המקרא - איפה יש חטף פתח ואיפה יש פתח, איפה יש דרגא תביר ואיפה יש מאריך טרחא, אם צריך להיות מלעיל או מלרע, ואם צריך להיות מלא או חסר. זה נקרא מסורות). המסורת היא סוג מסוים של חוכמה שיש לה כללים משלה, והיא סייג לתורה - כלומר, היא גורמת לנוסח של התורה שלא ישתכח.
באופן כללי אדם צריך להיזהר כשהוא מוסר דברי תורה, שהוא ימסור אותם בצורתם הנכונה. חז"ל אמרו ש"חייב אדם לומר בלשון רבו" - אם הרב לימד במילים מסוימות, התלמיד צריך לחזור על המילים שלו כשהוא מלמד את מה שהרב לימד, כי המילים נושאות יותר ממה שתלמיד השיג. לכן, יבוא מי שיבוא אחרי הרב, הדור שאחריו, וידייק בדבריו דברים שהתלמיד לא בהכרח שם לב אליהם, אבל מסר אותם כי אלה דברי רבו. יכול להיות שהרב אמר משהו והתלמיד לא הבין הכל, אבל אם הוא מסר את זה לדור הבא, והדור הבא יוכל לעשות דיוקים מדברי הרב שנמסרו כלשונם.
אפילו משה רבנו מסר דברים שהוא לא הבין עד הסוף - הרי מי שמסר לו היה הקב"ה וברור שמשה אינו יכול להבין עד הסוף את כל מה שהוא מעביר. חז"ל ביטאו את הרעיון הזה במדרש האומר שמשה היה זקוק לרבי עקיבא כדי להבין דברי תורה מסוימים. המדרש במסכת מנחות מספר שכשמשה עלה למרום הוא ראה את הקב"ה קושר כתרים לאותיות. אמר לו משה: "מה זה?" אמר לו: "זה לא בשבילך, יבוא אחרייך מישהו ושמו עקיבא בן יוסף ויסביר את זה". שאל משה: "אפשר לראות?" אמר לו ה': "היכנס". נכנס משה לשיעור של רבי עקיבא ושמע אותו אומר דברים עמוקים מאד שמשה לא הבין אותם ואז חלשה דעתו. אחד התלמידים שאל את רבי עקיבא: "רבינו, מנין לך?" רבי עקיבא ענה לו: "הלכה למשה מסיני", ואז נחה דעתו של משה.
כל הסיפור הזה משונה. למה משה רבינו לא קם ואמר: "מה פתאום! לא אמרתי את זה"? אלא הכוונה היא שהיה ברור למשה שהוא אומר את השורש, והדורות הבאים יוציאו את הענפים מהשורש הזה. אבל כשהוא שמע את רבי עקיבא, הוא שאל את עצמו האם הענף הזה נאמן לשורש, האם זה באמת ההמשך של דברי משה או שזו תורה חדשה. כאשר שמע את רבי עקיבא אומר שזו הלכה למשה מסיני, הוא הבין שאף על פי שרבי עקיבא מדייק דיוקים שהוא עצמו לא הגיע אליהם, זה עדיין נובע מתוך תורתו ואז נחה דעתו.
שאלה: מה הכוונה שהרב קוק כותב ב"אורות התורה" שהכל ניתן לידי משה רבינו בסיני?
תשובה: לא רק הרב קוק אומר את זה, התורה אומרת: "בכל ביתי נאמן הוא" - שכל האורה של התורה שבע"פ ידועה לאדון הנביאים. איך? אומר הזוהר: דרך הכלל ולא בדרך הפרט. מסביר השל"ה: זה שרבי עקיבא יודע דברים שמשה לא יודע, זה לא בגלל מעלתו של רבי עקיבא על משה, אלא דווקא בגלל קטנותו. כשהאור חזק מדי יש דברים שאתה לא רואה. אתה צריך להקטין את האור ופתאום אתה רואה כל מיני פרטים שלפני כן אי אפשר היה לראות.
שאלה: אז מה הגדלות של משה? שהוא לא רואה פרטים?
תשובה: מפני גדלותו הוא לא רואה פרטים. יש לפחות שלושה סוגים של גדלות: יש הגדלות של הגדלות, יש הגדלות של הקטנות ויש הגדלות הכוללת.
שאלה: מהי הגדלות הכוללת?
תשובה: של הקב"ה. אצל משה יש הגדלות של הגדלות, אבל הוא לא רואה את הקטנות. לרבי עקיבא יש הגדלות של הקטנות.
שאלה: למה הקב"ה עשה שהאור יסנוור?
תשובה: על זה הוא צריך להביא כפרה. במדרש חז"ל הקב"ה אומר: "הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח", שהיה צורך להמעיט את הירח מפני גודל האור של השמש. יש ללוינס מאמר על זה. כדאי לקרוא.
שאלה: רבי עקיבא אומר "הלכה למשה מסיני", ז"א שגם הוא לא יודע?
תשובה: כשרבי עקיבא אומר "הלכה למשה מסיני", הוא מתכוון להגיד: "מה שאני אמרתי יוצא מתוך דברי משה, אף על פי שמשה עצמו אולי לא הבין את זה".
שאלה: אפשר להגיד שאדם עם תפיסה רחבה לא יכול לתפוס דברים עם פרטים כמו מתמטיקה, פיזיקה?
תשובה: יש אנשים בעלי תפיסה רחבה וקשה להם עם פרטים, ויש אנשים שדווקא תופסים פרטים וקשה להם עם תפיסה רחבה. יש גם אנשים נדירים שיכולים לעשות חיבור בין שני הערכאות.
שאלה: למה הקב"ה הקטין את האור?
תשובה: מסיבות מוסריות.
שאלה: כדי לברוא את העולם?
תשובה: כדי לתת מקום לזולת.
שאלה: הקב"ה בעצמו קבע את החוקים הללו שכדי לברוא זולת צריך להקטין את האור. אפשר היה להחליט אחרת.
תשובה: אז זה לא היה עולם של זולת. אבל לא נרחיב זאת כעת.
"מעשרות סייג לעושר" -
אדם הוא עשיר, העושר יישמר ע"י שייתן מעשר, למרות שלכאורה נראה שמעשר מקטין את עושרו של האדם. אם יש לאדם כך וכך כסף והוא נותן מעשר, יש לו לכאורה פחות כסף, אבל למעשה זה דווקא ההיפך - המעשרות גורמים לזה שהעושר מיוחס לבורא. תמיד העשירי הוא קודש, אז אם אדם מכיר בכך שאחד מעשרה שייך למי שנתן לו את העושר, זה הופך אותו לצינור לקבלת העושר הזה. אז ממילא מעשרות סייג לעושר.
"נדרים סייג לפרישות" -
על ידי הנדר האדם יכול לשמור על מידת הפרישות שלו. למשל, אדם נודר נזירות כי הוא רוצה לחיות בפרישות. חז"ל מסבירים מתי זה קורה: "כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין". המחזה של סוטה בקלקולה הוא מחזה מזעזע, יש בו אפילו מימד מסוים של שפלות. כשהאדם רואה דבר כזה, נכנסת בו שפלות, והוא זקוק להתרוממות ממה שקרה לו, ולכן הוא נוזר עצמו מן היין.
שאלה: רק כהן יכול לראות את זה.
תשובה: זה יכול להיות כהן שנמצא שם, או אנשים שאינם כוהנים שנמצאים שם. סתם בן ישראל בא להקריב את השלמים שלו, ובדיוק ברגע הזה כשהוא נמצא שם עם הכבש יש סוטה בקלקולה. תאר לעצמך שזה קרה בדיוק בזמן העלייה לרגל. מאות אלפים רואים את הדבר הזה (בעקבות כך כל מחירי היין ירדו פתאום :-) ).
"סייג לחוכמה שתיקה".
מי שמדבר זה הגוף. החוכמה היא למעלה מן הגוף. כשאדם מדבר זה משהו מוחצן, ואז זה בא על חשבון מה שמופנם, ולכן "סייג לחוכמה שתיקה".
שאלה: כשהגוף מדבר זה מפחית מהחוכמה?
תשובה: בהחלט, כי אז התודעה שלי מתאחדת עם הגוף. למשל, מישהו דוחף אותי באוטובוס, ואני אומר לו: "אל תיגע בי". המשמעות היא: "אל תיגע בגוף שלי", הגוף לא אני. לפעמים האדם מעורה, ההכרה שלו מזדהה באופן מוחלט עם גופו וזה קורה מרוב דיבור.
שאלה: ואם הגוף מדבר דברי חוכמה?
תשובה: "אומר דברי חוכמה" זה משהו אחר. כתוב במסכת אבות: "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". מסביר הרב קוק: אין שום דבר טוב שיוצא מזה ששותקים. לכאורה, משפט הפוך. כלומר: השתיקה לא עושה שום טוב לגוף, אלא אדרבה צריך להגיד דברי חוכמה.
שאלה: הרמב"ם אומר שצריך למעט בדיבור גם בדברי תורה.
תשובה: נכון. לפי הגמרא אפילו אסור להגיד דברי תורה ברחוב. יש מחלוקת בגמרא בזה. יש סיפור על רבי חייא ורבי שנחלקו בזה. רבי חייא דרש שצריך לדבר ברחוב דברי תורה, ורבי אמר שלא לדבר ברחוב דברי תורה, ואז רבי הקפיד על רבי חייא ונזף בו. בימינו עדיף לומר דברי תורה ברחוב, כי אם לא אומרים דברי תורה ברחוב אומרים דברי שטויות ברחוב. אבל נכון שרבותינו הקפידו בדבר הזה. הם הכירו בזה שהחוכמה היא דבר יקר. דבר יקר לא מציבים אותו לראווה, קל וחומר לגבי סתרי תורה. אחד מראשוני המקובלים המפורסמים בשמם היה רבינו יצחק סגי נהור, בנו של הראב"ד. יש לו מכתב ובו הוא מביע את זעזועו על כך שאנשים התחילו להפיץ סתרי תורה ברבים. מה זה ברבים? היו בין עשרה לחמישה עשר אנשים בזמנו שעסקו בסתרי תורה, והוא אומר: "התחילו ברבים לדבר על הדברים האלה, ובזמן רבותי שלימדוני את הדבר הזה, אף אחד לא דיבר על זה. אדם יכול היה לחיות כל חייו בלי שתדע בכלל שהוא עוסק בדברים האלה". והדבר שהכי זיעזע אותו היה שהוא שמע שניים שדיברו על זה ברחוב.
שאלה: יש סיפור בזוהר "הוו אזלי באורחה".
תשובה: זה באורחה, לא ברחוב. בזוהר כתוב שרבי פלוני ורבי אלמוני "הוו אזלי באורחה". הם היו הולכים בדרך. מה זה בדרך? בין שתי ערים. שם היו אומרים סתרי תורה, בטבע, איפה שאף אחד לא שמע אותם. אבל ברחוב?! הם לא חשבו על דברים כאלה בכלל. להבדיל גם התלמידים של אריסטו נקראים "מהלכים", "פריפטטים". הם היו מהלכים בגינה שמאחורי הבית של אריסטו ועוסקים במטאפיזיקה. יש איזושהי קירבה בנושא הזה. רבי אברהם אזולאי, בעל "חסד לאברהם", מסביר שכאשר האדם אומר סתרי תורה, ההפרש בין יכולת הקיבול שלו לבין מה שהוא עוסק בו כל כך גדול שזה מוציא אותו ממקומו, ולכן הוא הולך.
שאלה: מתי אפשר לדבר?
תשובה: לדבר אפשר כשזה דבר ה', לכן לא סתם מדברים. רואים שאחד מהסימנים לרוח הקודש זה היכולת לצמצם בניסוח. למשל הרמב"ם אומר בסוף חלק חמישי של "שמונה פרקים" שכאשר אתה רואה איך הצליחו החכמים להגיד במילים מעטות מה שכתבו אחרים עליהם ספרים רבים ולא השלימו, אז אתה יודע שהם דיברו בכוח א-לוהי. אז באמת כמה שאפשר פחות לדבר. אבל בדור שלנו עדיף לדבר, כי אנחנו צריכים ביאור.
כל הדברים האלה של רבי עקיבא אינם על דרך החיוב. הוא אומר מה לא. כלומר, צריך שלא יהיו שחוק וקלות ראש, צריך לעשות מסורת ולמסור דברים בצורתם המדויקת, לתת מעשרות, לעשות נדרים, לשתוק. אבל מה התוכן החיובי שיוצא מזה? מה יוצא בסוף? מה שיוצא בסוף הן המשניות הבאות, הדברים העמוקים שאמר רבי עקיבא בעקבות כל זה.