הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ב'-א') - "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם?"
סיכום שיחה בערוץ 7
שיכתוב ועריכה: ניסן יואלי
"רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם? כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם."
הביטוי "דרך ישרה שיבור לו האדם", מעורר שאלה, כי בעוד מספר משניות (משנה ט) אנחנו נפגוש את דבריו של רבן יוחנן בן זכאי, שאמר לתלמידיו: "צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם?", ומה ההבדל ביניהם? נראה שיש כאן שני כיוונים. הדרך הישרה, היא בראשית חיפושיו של האדם. על האדם לברר לו עדיין, מה טוב ומה רע. הוא צריך לחפש איזו היא דרך ישרה. אחרי שהאדם מצא לו לעצמו את הדרך הישרה, מגיע הזמן לברר בתוך הדרך הישרה מהי הדרך הטובה בשבילו, שהוא צריך להידבק בה. ובזה יכולה להיות מחלוקת בין תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. מה שאין כן רבי, שמדריך את האדם בכללו, קודם כל האדם יחפש איזוהי דרך ישרה.
"דרך ישרה", לפי הגדרת המהר"ל (ספר "דרך חיים" על פרקי אבות, עמוד ח), זו דרך שאין בה סטייה ימינה ושמאלה, היא אמצעית בין שתי דרכים. אומר לנו רבי מה הן שתי הדרכים: תפארת לעושיה ותפארת מן האדם. כלומר שהדרך הזאת מוצאת חן בעיני הקב"ה ומוצאת חן בעיני בני האדם גם כן. על משקל מה שאמרו חכמים: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו" (אבות ג, י).
אבל יש כאן רמז נוסף, לשתי מוטיבציות שונות של האדם להיות מוסרי. כי כאשר אנחנו שואלים את עצמנו, מדוע האדם צריך להיות טוב? מלבד ההסברים האינטרסנטים, שאינם מתחום המוסר כגון: שכדאי לו לאדם, שיש לו רווח מזה שהוא מוסרי, אנחנו גם מוצאים שתי מִשְנוֹת מוסריות שונות אצל הטובים שבבני האדם. משנה מוסרית אחת אומרת: שטוב לו לאדם, ראוי לו לאדם להיות מוסרי, נאמן לטוב ולא לרע, משום שבזה הוא אדם. האדם שלם - בזה שהוא מוסרי. אדם עם מידות רעות, עדיין איננו אדם במובן המלא של המילה. זאת היא המוטיבציה הראשונה, שבמידה מסויימת איננה קשורה לעובדה שהאדם מאמין בקב"ה, או אינו מאמין בו. מה שאין כן מוטיבציה אחרת, שמצאנו אצל בעלי המוסר, בין בישראל בין בעמים: שהמוסר הוא - הידמות לבורא, על דרך מה שאמרו במכילתא (פרשת בשלח מסכת דשירה פרשה ג) "מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון". שתי הדרכים האלו כלולים בדבריו של רבי, שמדבר על "תפארת לעושיה" - כלומר לקב"ה, שהאדם מוסרי כדי להידבק במידותיו של הקב"ה. ו"תפארת לו מן האדם", שהאדם הוא מוסרי כדי להיות אדם שלם.
באמת אין מחלוקת מעשית בין שתי הדרכים האלה. ואדרבא נראה לומר, שאם האדם יאמץ לעצמו כמוטיבציה למוסריותו רק את אחד משני הדרכים, הרי שהוא מחסיר משהו מעצמו. אם האדם יאמר: אני מוסרי רק כדי להידבק בבורא, ולא איכפת לי מן החברה האנושית, הרי שהוא חיסר קומה מסויימת בנפשו. אבל אם האדם יחפוץ להיות מוסרי רק כדי להשלים את אנושיותו, הרי הוא נשאר בתחום הצר של הנברא, של הנפש האנושית, ואינו מרוויח גם את המפגש עם האין-סופיות הא-להית. לכן "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה", כלומר לקב"ה, "ותפארת לו מן האדם".