הרב אורי שרקי

פרקי אבות (א'-ח') - "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים..."

סיכום שיחה בערוץ 7

שיכתוב ועריכה: ניסן יואלי




"יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר: אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים. וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין."

פשוטה היותר פשוט של המשנה, שזו אזהרה לדיין, שאינו צריך לעשות עצמו כ"עורכי הדיינים" אלא הוא צריך לראות את דברי בעלי הדין בצורה האובייקטיבית ביותר שיכולה להיות. כמו כן זו אזהרה לכל אדם לא להשיא עיצות לחברו, מה לטעון בדין באופן שיהיה זה נגד היושר, כדרכם של עורכי דיינים, שעניינם ללמד את האדם, כיצד במידה מסוימת לשקר, או להעלים את האמת.

יש מקום לדייק. אל תעש עצמך, כלומר אל תהיה כלפי עצמך כעורכי הדיינים. שתשתדל למעט את חטאתך. לומר שבעצם כל מה שאני עושה הוא לא כך נורא. שהרי אחר שכבר לימדנו יהושע בן פרחיה ש"צריך לדון את כל האדם לכף זכות", ייתכן שאדם ישתמש במידה הטובה הזו, באופן רע. זאת אומרת שבמקום למצוא את צד הזכות שבמעשיו, ינסה לזכות את מה שאי אפשר ללמד עליו זכות. וזה נאמר: "אל תעש עצמך" - על עצמך - אל תהיה כעורכי הדיינים.

בכלל יש הדרכה כללית של מידת הדין, והיא ש"אין מרחמין בדין" (כתובות פד, א). כאשר האדם עסוק במשפט, אין מקום לוויתורים. יש מקום לוויתורים לפני המשפט. יש מקום לתיקונים אחרי המשפט. למשל ידוע שכאשר יש צורך לשפוך יותר מידי דמים, כיוון שמתרבים הרוצחים, אזי הסנהדרין מפסיקה לדון דיני נפשות. כיצד היא עושה? היא יוצאת מלשכת הגזית. אבל אם נזדמן לסנהדרין היושבת במקומה - היושבת בלשכת הגזית, לדון מיתה בכל יום, הרי היא הורגת בכל יום. משום הכלל ש"אין מרחמים בדין". אלא שגם כאשר הדין נעשה, יש לדאוג לתיקון תופעות הלוואי של הדין. נאמר בתלמוד במסכת סנהדרין (ו, ב) על דברי הכתוב: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב ח, טו), שואל שם התלמוד, כיצד יתכן שדוד עשה גם צדקה וגם משפט? הרי אם יש משפט - זאת אומרת מידת הדין, אין צדקה - אי אפשר לרחם, ואם צדקה למה דין? ושם נאמרו מספר תשובות: אחת מהן, שדוד היה נוהג להציע פשרה לבעלי הדין, וזה גם משפט וגם צדקה. ויש מי שאומר שדוד, כשהיה מחייב את העני בדין - היה מחייב אותו ממון, אמנם היה מחייב אותו במשך המשפט, אך אחרי המשפט, דוד היה נותן לו בצדקה את הסכום שהוא חויב. אם כן עשה גם צדקה וגם משפט. והתשובה היותר נשגבה והיותר מעמיקה היא שדוד היה עושה צדקה בעצם העובדה שהיה עושה משפט. כשהיה עושה משפט הרי שהוציא את הגזלה מידי הגנב, אם כן נעשה צדקה עם הגנב שהציל אותו מן הגזלה. אם כן המשפט הוא בעצמו הצדקה. אבל זו מדרגת הכרה, שלא כל אחד מישראל זוכה לה, להכיר טובה לדיין שחייבו בדין אבל לעתיד לבוא גם נזכה לה.

זה בעצם מה שנאמר כאן: "כשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים", כי עליך לעשות משפט. "וכשנפטרים מלפניך", כשכבר נגמר המשפט, עליך לנהוג איתם במידת צדקה, "יהיו בעיניך כזכאין, כשקבלו עליהם את הדין", ובזה מתקיים היעוד הגדול שנאמר באברהם אבינו: "לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט).