הרב אורי שרקי
פרקי אבות (א'-ד',ה') - "ואל תרבה שיחה עם האשה..."
סיכום שיחה בערוץ 7
שיכתוב ועריכה: ניסן יואלי
מסכת אבות, פרק א', משניות ד',ה':
"יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם: (ה) יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם"
דבריו של יוסי בן יוחנן במשנתנו הם השלמה לדבריו של יוסי בן יועזר. שהרי יוסי בן יועזר הדריך אותנו, כיצד ללמוד תורה מן החכמים. "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם", כל אלה הן הדרכות השייכות לבית המדרש. יש צורך להשלים את עולמו של האדם מישראל על ידי הדרכות הנוגעות אל בני האדם בכלל. כי אם האדם יבוא לידי מגע עם תלמידי חכמים בלבד, יחסרו לו יסודות מסויימים בנפש. עליו להכיר את כל הצדדים של האומה. גם תלמידי חכמים, גם עמי ארצות. על כן אומר יוסי בן יוחנן כהשלמה לדברי יוסי בן יועזר: "יהי ביתך פתוח לרוחה". לא רק בית ועד לחכמים אלא כולם יבואו. "ויהיו עניים בני ביתך" שיהיו רגילים העניים לחשוב את ביתך, כביתם. "ואל תרבה שיחה עם האשה".
כאן התם שואל: וכי מה הקשר בין "אל תרבה שיחה עם האשה" לבין "יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך"? דבריו של רבינו מנחם המאירי בעניין זה ראויים לציון. "אל תרבה שיחה עם האשה" - בעניין האורחים. כי הרי כדי שיהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו העניים בני ביתך, אל תרבה על כך, שיחה עם האשה. משום שישנה נטייה טבעית לאשה, שיהיו עיניה צרות באורחים. אבל ברור שהדברים כאן, רחבים יותר, מאשר רק התייחסות לשאלה של האורחים. כי הרי אמרו אחר כך: "באשתו אמרו, קל וחמר אשת חברו. מכאן אמרו חכמים, כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה, גורם רעה עצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנם". אם כן עלינו להבין כאן את המושג שיחה במובן יותר רחב.
הדיבור האנושי מתחלק אצל חכמים לשני סוגים: שיחה ודיבור. הביטוי "דיבור" מיוחס לדיבורים רציניים, על דברים ערכיים או על דברים נצרכים. מה שאין כן המושג "שיחה" שייך לדברים של מה בכך, להבלים - לשטויות. אמרו חכמים: "אל תרבה שיחה עם האשה". אז במה נרבה? יש להרבות בדיבורים. שנושא השיחה - נושא ההידיינות בין בעל לאשתו, יהיו בדברים חשובים: בערכים, בבניין הבית ובכל הצרכים של החיים, ולא רק בענייני שיחה. אלא שכאן חכמים גם דייקו, לא אמרו: 'אל תשוחח עם האשה', אלא אמרו חכמים: 'אל תרבה שיחה עם האשה', מכאן שקצת שיחה צריכה להיות. משום שהמערכת הזוגית הבריאה של החיים בנויה גם מקצת שטויות. יש צורך בין בני זוג, שגם קצת בדיחות הדעת תהיה ביניהם. לכן אף על פי שאין להרבות בשיחה, אבל יש גם צורך במעט שיחה. כמו שלמשל אמרו: "בארבעים ושמנה דרכים התורה נקנית...", חלק מהם: "במעוט דרך ארץ, במעוט שנה, במעוט שיחה". מכאן היה מדייק רבינו הרב צבי יהודה שצריך קצת שיחה, צריך קצת שנה, צריך קצת דרך ארץ, המעט הזה הם מהדרכים שהתורה נקנית בהם. אלא שאם האדם מרבה בשיחה עם האשה, סימן שהוא סובר שכל היחס שלו אל אשתו, הוא כאל אובייקט משעשע. זהו יחס של זלזול, של בוז כלפי בת הזוג שלו. ולכן אמרו חכמים - אין להרבות בשיחה עם האשה, כי אז כל החיים הפנימיים יכולים להיהרס. האדם גורם רע לעצמו, כל היחס בין אדם לעצמו בטל, ובוטל מדברי תורה - זה כל היחס בין האדם למקום, וסופו יורש גיהנם - זה כל היחס בינו לבין חברו שגם נהרס, כי עולמו שבינו לבין חברו, הופך להיות גיהנם. ולכן עליו להרבות בדברי תורה ולא בדברי שיחה.