הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ג'-י"ב) - "כל שרוח הבריות נוחה הימנו..."
סיכום שיעור משנת תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
מסכת אבות, פרק ג', משנה י"ב':
"הוא [רבי חנינא בן דוסא] היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו."
זהו המאמר השלישי בין שלושת המאמרים של רבי חנינא בן דוסא. שלושת המאמרים הללו הם על מי שיראת חטאו קודמת, מי שמעשיו מרובים מחכמתו, ומי שרוח הבריות נוחה הימנו. מדובר פה על שלושה ממדים של עבודת המוסר בישראל. מי שיראת חטאו קודמת - בין אדם למקום, מי שמעשיו מרובים מחוכמתו - בין אדם לעצמו, ומי שרוח הבריות נוחה הימנו - בין אדם לחברו. מה הקשר בין רוח הבריות לרוח המקום? למה מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו? מה הקשר?
יש קשר בין המבנה של החברה לבין רצון ה'. במילים אחרות, השיפוט של האדם זה נאמנותו לקב"ה. והראיה: הציווי הראשון שניתן לאדם כשהוא נברא היה ציווי בין אדם למקום. "מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" - הוא ציווי בין אדם למקום. זה לא כולל שום ציווי בין אדם לחברו. אחר כך האדם גורש מגן עדן ואין לו קשר ישיר עם הבורא. אי אפשר לשפוט אותו על היחס שלו אל הבורא, כי אין לו יחס כזה, ואז המבחן הוא בין אדם לחברו. אחרי הגירוש מגן עדן אדם פוגש את הקב"ה דרך חברו. לכן רבי עקיבא אומר: " 'ואהבת לרעך כמוך' - זה כלל גדול בתורה". אבל לעתיד לבוא האדם ידע את הקב"ה לא מחברו אלא מעצמו. לכן המבחן של האדם לעתיד לבוא יהיה מערכת היחסים בין האדם לבין עצמו, כי דרך עצמו הוא פוגש את בוראו.
שאלה: למה אי אפשר היום?
תשובה: כי אנחנו לא מכירים את עצמנו. אנחנו זקוקים אחד לשני. אדם לא יכול ללמוד מכוח עצמו. אדם לומד תורה מחברו, מרבו וכו'. כלומר, הוא לומד מאחר, הוא לא לומד מעצמו. ירמיהו הנביא אומר שלעתיד לבוא "ולא ילמדו עוד איש את רעהו" - יפסיקו ללמד אחד את השני - "כי כולם כבר ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ואז לא נצטרך לא למורים ולא אחד לשני כדי ללמוד תורה. זה לא שאדם יסוג מן הצורך בחברו אלא להיפך: הוא וחברו יהיו עניין אחד, תושג האחדות.
יוצא לפי זה שההיסטוריה מתחלקת לשלוש תקופות: בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו, וזה היסוד למחלוקת שמובאת באחד המדרשים לגבי מהו הפסוק העיקרי בתורה. יש מי שאומר: "ואהבת לרעך כמוך", יש מי שאומר: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", ויש מי שאומר: "זה ספר תולדות אדם". מי שאומר "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" מתכוון לבין אדם למקום. מי שאומר "ואהבת לרעך כמוך" מתכוון לבין אדם לחברו, ומי שאומר "זה ספר תולדות אדם" כוונתו היא שאדם מוליד את האדם, כלומר את עצמו, ומכאן שמתכוון לבין אדם לעצמו.
שאלה: מה יותר עליון בין אדם לעצמו או בין אדם למקום?
תשובה: לכאורה, בין אדם לעצמו, לעתיד לבוא. בגלל שיש התאחדות של כל המדרגות. הנביא ירמיהו אומר: "ולא ילמדו..." - כלומר, זו התקדמות.
שאלה: ההתקדמות זו בין אדם לחברו ולא בין אדם למקום?
תשובה: כתוב בירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'". כלומר, בין אדם למקום יש כפייה. יש דיכוטומיה בין אדם לבין המקום, יש סבל, יש פגיעה באמונת הייחוד. "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם ה', נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת ה'...". ז"א, שהנתק שיש בין דעת א-לוהים לדעת עצמי ימחה באחרית הימים, ואז יתברר שהאמונה והחיים הם עניין אחד. אבל בינתיים זה לא כך, כידוע.
שאלה: מדוע המתנות הטובות באות ע"י ייסורים?
תשובה: כדי שהן לא תהיינה מתנות חינם, ואז הן יהיו באמת מתנות טובות. דבר שהוא בא בחינם, זה לא רק שאני לא מעריך, זה לא אני. אם לא הייתי צריך להתייסר אז אין חיבור בין זה לבין עצמי. הייסורים הופכים את זה לחלק מעצמי. אז הן מתנות טובות, הן הופכות להיות נצחיות.