הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ג'-י"א) - "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו..."
סיכום שיעור משנת תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
מסכת אבות, פרק ג', משנה י"א:
"רבי חנינה בן דוסא אומר..."
יש כאן שלוש משניות עוקבות של רבי חנינה בן דוסא. כל משנה עוסקת בנושא אחר וצריך להבין את הסיבה לכך.
האתגר המוסרי של היהדות הוא בשלושה מימדים - בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו - כאחד. כלומר, אם אדם פונה רק למימד אחד או שניים מתוך השלושה הוא לא יוצא ידי חובת המוסר וגם העבודה שלו באותם הכיוונים שהוא כן פונה אליהם לקויה.
בראשית ההיסטוריה הדגש העיקרי היה בין אדם למקום, במהלך ההיסטוריה בין אדם לחברו ובאחרית ההיסטוריה בין אדם לעצמו.
רבי חנינה בן דוסא, מגדולי החסידים של האומה, נותן לנו שלוש הדרכות כדי להיות שלמים בשלושת הדברים האלה.
"רבי חנינה בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חוכמתו מתקיימת, וכל שחוכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חוכמתו מתקיימת".
זה בין אדם למקום. מדובר על יראת חטא, וחטא הוא בין אדם למקום.
"הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובים מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת, וכל שחוכמתו מרובה ממעשיו, אין חוכמתו מתקיימת".
זה בין אדם לעצמו.
"הוא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו".
זה בין אדם לחברו.
"הוא היה אומר" פירושו הוא היה מדגיש את הדברים הללו. המשנה באה להסביר לנו שאותו חכם שהדגיש את הערך של התקינות בין אדם לחברו, הוא החכם שמדגיש את הערך של התקינות שבין אדם למקום ובין אדם לעצמו. זה בא לומר לנו שזו בעצם משנה אחת.
נראה כעת כל בבא ובבא.
"רבי חנינה בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת".
מה הקשר בין שני הדברים? יש פה יראת חטא - דבר השייך לתחום המוסר, וחוכמה - דבר השייך לתחום ידיעת האמת. כמו שהיו אומרים הפילוסופים, זה מן המפורסמות וזה מן המושכלות. מה הקשר בין זה לזה?
שאלה: ביהדות זה אותו הדבר.
תשובה: נכון, אבל צריך להסביר למה. אתה אומר את מה שאומר הרב קוק ב"אורות הקודש" (חלק ג', עמוד יט' בדיפוי השני, פרק אחדות המוסר והחוכמה):
"הפילוסופיא האסכולית חושבת את המוסר ואת השכל לשני אורגנים מיוחדים, מובדלים זה מזה, שהם מחוברים זה עם זה רק חיבור מוכני".
הפילוסופיה האסכולית זו הפילוסופיה הדתית של ימי הביניים, כמו למשל הפילוסופיה הסכולסטית אצל הפילוסוף המופיע בספר הכוזרי. הפילוסוף ההוא אומר למלך כוזר: "מה שאני מציע לך לעשות בחיים זה לעסוק בחוכמה". כלומר, לפי הפילוסוף, מטרת החיים של כל אדם היא להפוך לפילוסוף ולדעת את האמת. בנוסף לכך הפילוסוף אומר למלך כוזר: "אבל לשם כך כדאי לך להיות מוסרי - כי אם יהיו לך מידות רעות אז לא תוכל להשכיל". למשל, אם לאדם יש גאווה, היא לא נותנת לו ללמוד כי הוא חושב שהוא כבר יודע הכל, ואם הוא רודף בצע, אז לא יהיה לו זמן לעסוק בחוכמה כי הוא יעסוק רק בכסף, ואם אדם כועס, הכעס מונע ממנו את השלווה והוא לא יכול להתרכז ולהשיג חוכמה וכו'. לכן, לפי הפילוסופים של ימי הביניים, טוב להיות עם מידות טובות, כי יש הכנה לחוכמה מכוח המידות הטובות. אבל החיבור בין המוסר לבין החוכמה הוא חיבור מוכני - כלומר, אחד מכין את השני.
שאלה: האם זה לא משמעות האמירה "דרך ארץ קדמה לתורה"?
תשובה: השאלה היא איך מבינים את זה. לפי המחשבה של ימי הביניים, האחד מכין את השני באופן טכני, אבל לא שיש אחדות מהותית בין שניהם. כלומר, החוכמה איננה המוסר. יש לזה השלכה, כמו שמסביר הרב קוק:
"המידות הרעות מעכבות את ההשגה הבהירה, אבל עיכוב זה הוא רק עיכוב תנאי. לפעמים יוכל המשכיל להתגבר על התוכן הרשעתי שלו, אף על פי שלא יכבשנו, מכל מקום יעלה בשכלו להשיג אמתיות נשגבות, אלא שיעלה לו הדבר בקושי יותר".
כלומר, לפי הפילוסופים, אם לאדם יש מידת גאווה זה לא אומר שבאופן מוחלט הוא לא יוכל להגיע לאמת - הוא יוכל, רק שזה יסבך אותו יותר. למשל, הוא יצטרך ללמוד דברים בסתר כי הוא מתבייש להגיד שהוא לא יודע, או לשלם למי שלימד אותו כדי שישתוק ולא יגלה שהוא לימד אותו כו'. לפי הפילוסופים, זה יעלה לו בקושי יותר אבל זה לא בלתי אפשרי.
"ומזה התוכן, המפריד את העולמים היסודיים של החיים והמציאות זה מזה, מתהווה אחר כך פרץ גדול בכל תוכני המוסר והשכל, וגם בכל השקפות העולם יחד. לא כן אומרת התורה, אור ישראל מופיע בגבורה עליונה וישרה, מכרת את האחדות המלאה והמתאימה, השכל והמוסר אינם אורגנים שונים, שרק על ידי אמצעיים צריכים הם להיות מחוברים זה עם זה, נשמה אחת, עצם אחד הוא, ושמרתם ועשיתם [זה המוסר], כי הוא חכמתכם ובינתם [זאת החוכמה]. ואותה האחדות של החוכמה והמוסר מורה, שכל החשכה מוסרית היא בעצמה החשכה שכלית".
כלומר, לעומת הפילוסופים, לפי התורה, אם יש לאדם מידות רעות, הוא לעולם לא ידע את האמת. גם אם יתאמץ.
"לא תוכל להיות מושלמת בשום התגברות שכלית שבעולם. באותה הפינה שהרשעה מונחת שמה, שם האיוולת שוכנת, ובאותם החיים שפגימה רוחנית שוכנת, אין הזיו הא-לוהי מתגלה כל עיקר, שכינתא לא שריא באתר פגים".
זה משפט מספר הזוהר: "אין השכינה שורה במקום פגום".
"על כן התשובה מכל חטא הוא תמיד תנאי עיקרי בתכונת חכמת ישראל".
בכל הספרים שעוסקים בדברים פנימיים ביהדות תמיד יש כמה דפים העוסקים במה להיות מבחינה מוסרית. לכן רבי חנינה בן דוסא אומר:
"כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת".
המהר"ל מפראג בספרו "נתיב התורה" נותן תשובה לשאלה מדוע יש צורך בהקדמת היראה לחוכמה.
נתאר לעצמנו אדם שלא למד, מחוסר כל חוכמה. הוא נראה כמו נקודה. ככל שהוא מוסיף יותר חוכמה, הוא מתרחב ונראה יותר כמו מעגל - קודם הוא היה קטן ועכשיו הוא גדול. אם הוא ילמד עוד הרבה יותר חוכמה הוא יהיה ממש גדול. ואם ילמד הרבה מאוד חוכמה, הוא יהיה ענק, כמו מערכת השמש אלא שמול האינסוף זה שום דבר. יותר מזה, הגודל שלו מהווה כמין מגן שמונע משפע האינסוף לבוא עליו. כל זמן שהאדם הוא נקודה, הוא לא מפריע לשום זרם לעבור - אבל הוא קטן. ברגע שאדם גדל, הוא מפתח איזו מין בועה קיומית מסביב לעצמו שמונעת ממנו להיפגש עם מה שמחוץ לו.
שאלה: זה לא גאווה?
תשובה: החוכמה היא גאווה במהותה. לכן רבי יהודה הלוי אמר: "והעולם אשר נתן בלבי, מנעני לבקש אחריתי", או במילים אחרות: "בלב שלי יש עולם, והעולם הזה מסתיר ממני את העולם, את הנצח".
יש הוגי דעות נוצרים שאומרים שכדי לפתור את הבעיה צריך לא להיות חכם, כי החוכמה היא סוג של חוצפה מול הא-לוהים. ההיבט הזה קיים גם במיתוס על פרומתאוס במיתולוגיה היוונית: פרומתאוס הביא את האש לבני האדם וע"י זה איפשר את הטכנולוגיה האנושית, את כל התרבות - כלומר, איפשר לבני האדם להשתוות לאלים - אבל את האש הוא השיג על ידי גניבה מאלים, על ידי מרידה בהם (ועל כך הוא נענש).
לכן אצל חלק מהנוצרים יש איזושהי הרגשת אשמה על כך שברגע שהם משכילים יותר זה מסתיר מהם את פני הבורא - עד כדי כך שהם אומרים שהשכל מונע את האמונה (כך אמר, למשל, פסקל). לפי הנוצרים, מי שרוצה להאמין צריך לוותר על שכלו. לפי האמירות הנוראיות האלה של הנוצרים, יוצא שהקב"ה כביכול הכשיל את האדם מלכתחילה: נתן לו את החוכמה, והחוכמה הזאת מונעת מהאדם את הקשר עם הקב"ה.
לפי התורה, הפתרון הוא אחר. המהר"ל מפראג אומר שהתשובה נמצאת בדיוק בהקדמת יראת שמיים לחוכמה. יראה זה סוג של ענווה, זה לא פחד. המשמעות של יראה היא פתיחות - הפתיחות לאינסוף.
צריך להבחין בין יראת חטא ליראת העונש. יראת חטא היא הצד העליון של יראת הרוממות, דהיינו, של האהבה. הרמח"ל מבאר בספר מסילת ישרים שיראת חטא היא היראה של האוהב שמא יצער את אהובו ע"י חטאו נגדו. לכן מדובר במדרגה גבוהה מאד, מדרגתו של רבי חנינא בן דוסא.
יראת חטא זה היחס שלי לאינסוף, השייכות.
למשל, יש אנשים שכותבים דוקטורטים על "עקיבא בן יוסף", כאילו הוא חבר שלהם. הם רק גמרו תואר שני וכבר מרשים לעצמם לדבר על "עקיבא". מצד שני, יהודי פשוט, שאין לו אפילו בגרות, אומר "רבי עקיבא". הוא ירא. מי מהם יותר קרוב לרבי עקיבא? זה שהראשון קורא לו "עקיבא" זה סימן שהוא רחוק מלהבין על מי מדובר. לעומת זה כשהשני שקורא לו "רבי עקיבא" זה ביטוי למרחק, אבל זו התחלת הידיעה על מי מדובר, לכן יש לו קירבה, שייכות לעניין. לכן היחס אל האינסוף נקרא יראה.
שאלה: אנחנו לא נוכל אף פעם להגיע לאינסוף.
תשובה: הרעיון שאדם יכול בכוחות עצמו להגיע לאינסוף שייך למיסטיקה ולא ליהדות – ביהדות אין מיסטיקה. (השטות של מיסטיקה גורמת למשברי אמונה בדרך כלל בגיל 15 - כשאדם מרגיש שהוא יכול להתקרב לקב"ה, ויום אחד הוא נופל, ואז מתנפצים לו השמיים...). במקום מיסטיקה יש ביהדות מושג הפוך - תורת הקבלה. אנחנו לא נוכל להגיע לאינסוף, אבל האינסוף יכול להגיע אלינו. זאת המשמעות של נתינת המצוות: הקב"ה נותן מצווה לאדם - ולא אדם ממציא אותה.
ז"א, שאם יש לאדם יראת חטא - לא במובן של התגוננות, פחד ובהלה (לעומת מה שאנשים שלא למדו תורה חושבים יראה זה לא פחד), אלא להיפך, יראה במובן של שייכות, של פתיחות אל שפע האינסוף שבא דרכו - אז ככל שהוא מוסיף יותר חוכמה הוא מגדיל את היחס עם הקב"ה, הוא בא לקבל את השפע.
שאלה: כמה שפע אדם יכול להכיל?
תשובה: אדם יכול להכיל עד אינסוף אם הוא צינור. כלומר, לכל כלי קיבול יש גבול כמה אפשר להכניס בו, אבל צינור יכול להעביר אינסוף.
שאלה: אם אדם הוא צינור, לאן הוא מעביר את הדברים?
תשובה: הוא מעביר אותם הלאה. למשל אדם קיבל כסף - נותן אותו. אדם למד חוכמה - מלמדה. אדם קיבל חיים - מביא ילדים לעולם. שפע החיים עובר דרכו. קיבל מצווה - מקיימה. משיב אותה למקורה. ז"א, שאם יש יראת חטא שקודמת לחוכמה, אז ככל שאדם מוסיף יותר חוכמה, הוא מוסיף יותר יחס אל האינסוף, ואז החוכמה תתקיים.
שאלה: האם יותר נכון לומר שהמרחק בין אדם לבין הקב"ה הוא אפס, כי הקב"ה הוא אינסוף?
תשובה: כן, בתנאי שאדם הוא נקודה בלבד. ברגע שהוא למד חוכמה, הוא כבר יצר מרחק. לכן צריך קודם כל שתהיה יראת חטא, ואז ממילא השפע יכול לעבור.
שאלה: אם יש מרחק אינסופי ביני לבין האינסוף, אז מה יש בינינו? מה האינסוף צריך לעבור כדי להגיע אלי?
תשובה: המרחק שהאינסוף צריך לעבור זה ה"אני" שלך. בהתחלה החוכמה שיש לאדם היא קודם כל המודעות לעצמו. והמודעות לעצמו היא היפך יראת החטא.
שאלה: איך אפשר להיות ירא חטא בלי להקדים איזושהי חוכמה?
תשובה: יש משנה בהמשך: "אם אין חוכמה אין יראה. אם אין יראה אין חוכמה". צריך קצת חוכמה בשביל קצת יראה, כדי שתהיה קצת יותר חוכמה וקצת יותר יראה וכו'. אבל ההתחלה היא "אתה חונן לאדם דעת". "חונן" מלשון "חנינה", זה בערך "חינם". קיבלת מענק בסיסי. נתנו לך בהתחלה קצת דעת. אחר כך אתה מוסיף דעת.
שאלה: אם אין לאדם חוכמה איך הוא מתגבר על מידותיו הרעות?
תשובה: הוא צריך ללמוד אצל מי שיש לו חוכמה. כמו שאומר הרמב"ם ב"שמונה פרקים", מי שיש לו מידות רעות ילך אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וידריכו אותו (בפרק הרביעי ב"שמונה פרקים רמב"ם מסביר איך). בשביל זה צריך ללמוד – כמו נאמר במסכת אבות, "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד". אדם צריך לעסוק בתיקון המוסרי שלו עד ליום האחרון של חייו.
שאלה: יש אנשים חכמים שאינם לגמרי מוסריים – מה אתם?
תשובה: היהדות אומרת שכל האנשים שיש להם קצת שחיתות ואף על פי כן הם חכמים גדולים, אינם משיגי האמת באמת, אלא משיגים מימד מסוים.