הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ג'-ו') - "כל המקבל עליו עול תורה..."
סיכום שיעור משנת תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
מסכת אבות, פרק ג', משנה ו':
"רבי נחוניא בין הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ".
אנחנו עוסקים תמיד בשאלת הקיום של האדם, ועד כמה ניתן לומר שהקיום של האדם הוא קיום ממשי ועד כמה הוא קיום חולף. הפיוט "ונתנה תוקף" (ששרים אותו בראש השנה ויום הכיפורים) אומר שהאדם הוא כחרס הנשבר, כצל עובר, כענן כלה. יש תחושה של אפסיות האדם - "הבל הבלים, הכול הבל" - שסה"כ האדם מגיע לעולם ואחרי מאה ועשרים שנה נעלם מן העולם, וגם בזמן שהוא בעולם הזה, מה הוא כבר?! הוא שום דבר והוא חוטא... מצד שני, אנחנו הרי מדברים על זה שיש מטרה. "ובחרת בחיים" - כלומר, צריך לקנות את הקיום. אפשר להחיות את הנפש: "חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת". אפשר לומר שהאדם מתנדנד בין קיום אמיתי לבין קיום דמיוני.
יש כמה דברים שמאפשרים לאדם להיאחז בעולם הזה.
האחד זה הטבע. הרי האדם הוא בריה טבעית, חלק מהתהליך הטבעי, עם עוצמה שיש לו, גדולה או קטנה, מצד הטבע. זה לא הולך רחוק אבל זה בכל זאת משהו.
יש תחום אחר - התרבות, מה שבני אדם בנו. זה לא ניתן לנו כחלק מהטבע, אבל התרבות האנושית התעלתה מעל הטבע, בין היתר בזכות הטכנולוגיה, ובזכות עוד כמה דברים: המבנה של החברה, הפוליטיקה וכדומה. כל זה יצר יצירה בעלת משמעות יותר גדולה מזו של הטבע, וכך האדם יכול להיאחז בסדר החברתי. הוא אומר: 'אני חלק מהחברה האנושית, מהגורל האנושי'. קוראים לזה הומניזם.
ויש תורה. התורה היא ההיעגנות של האדם בנצח. יש איזו קרן אור של נצחיות שחדרה אל תוך עולמנו הטבעי, זה דבר ה' שבתורה, ומי שמקבל על עצמו עול תורה זוכה לאותם חיי נצח.
בעצם יש שלושה עולים: עול תורה, עול מלכות - התרבות והחברה, ועול דרך ארץ - מצד הטבע. יש שלושה אופנים של התקשרות של האדם. אם האדם מקבל על עצמו עול תורה, הוא שם את עצמו בסדר עליון יותר, ולכן באופן טבעי המחויבות שלו אל דרך ארץ, דהיינו הטבע, ולמלכות, דהיינו לחברה (מחויבות האדם כלפי הסדר החברתי, כגון תשלום מיסים), מסתלקות ממנו כי הוא כבר נמדד לפי סדר עליון. "כל המקבל על עצמו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" - כלומר זה יקרה מעצמו.
שאלה: אם הוא לומד תורה הוא גם צריך לשלם מיסים?
תשובה: אם הוא לומד תורה, לפי ההלכה הוא פטור מלשלם מיסים.
שאלה: כתוב: "דינא דמלכותא דינא".
תשובה: אבל הוא פטור מ"דינא דמלכותא". יש גמרא על זה בבבא בתרא שאסור להטיל מיסים על תלמידי חכמים. אגב, אני שואל אותך שאלה: איך יכול להיות שתלמיד חכם יהיה פטור ממיסים? כדי להיות פטור ממס צריך שתרוויח כסף. תלמיד חכם לא מרוויח כסף, אז איך הוא פטור ממיסים?! ממילא הוא לא יכול לשלם מיסים!
שאלה: מה עם המלגה שהוא מקבל בישיבה?
תשובה: המלגה שהוא מקבל בישיבה היא תמיד למטה מחיוב במס. אז איך זה יכול להיות שהוא אמור לשלם מיסים?!
מזה אתה למד, שלפי הגמרא תלמיד חכם עובד.
שאלה: אשתו עובדת?
תשובה: מה פתאום - זה נגד הכתובה.
שאלה: מה פירוש הביטוי "עושה בצמר" שכתוב לגבי אשה בתלמוד?
תשובה: זה אם הוא עשיר. אם הוא עשיר, אז היא עושה בצמר. במשנה כתוב שאשה בבית עושה כך וכך דברים. אם יש משרתת אחת, אז כך וכך יורד ממנה. אם שתי משרתות, יורדים כמה דברים. ברגע שיש ארבעה משרתים לאשה, היא "עושה בצמר". היא רק עושה בצמר.
שאלה: אבל אם אין משרתים היא גם עושה בצמר וגם עושה את מלאכות הבית?!
תשובה: נכון. מלאכות הבית - כן, אבל היא לא עוסקת בפרנסה. יש כתובה שכל אדם שמתחתן חותם עליה בפני שני עדים: "ואנא במימרא ובסיעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתיכי ליכי כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין וסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא". המצב הנורמלי הוא שהבעל הוא זה שיביא את הכסף הביתה. אם אתה אומר שתלמיד חכם פטור ממס, משמע שהוא כן מתפרנס, מרוויח משהו לפרנסתו, רק שההלכה פוטרת אותו מן המס.
שאלה: ומה עם כסף מהישיבה?
תשובה: זה אסור. כותב כך הרמב"ם: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את ה', וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא".
שאלה: אבל מר"ן חלק על זה?!
תשובה: מר"ן לא חלק על זה. מר"ן השתדל ליישב את מנהג העולם, ואחרי שהוא מביא את כל הקושיות על הרמב"ם הוא כותב: "ואולי זה רק מפני 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' ". אפילו מר"ן שהוא המתיר, ליבו בל עמו בדבר הזה. מעולם לא מצאנו שרבותינו קיבלו כסף מהצדקה. כתוב בגמרא שאם תלמיד חכם מגיע למקום שבו מוכרים, נגיד, מלפפונים ויש לו מלפפונים למכור אז לפי ההלכה עוזרים לו למכור את סחורתו: סוגרים את כל הבסטות של המלפפונים עד שהוא מוכר את המלפפון האחרון.
קודם כל מעניין שהגמרא חושבת שתלמיד חכם מוכר מלפפונים. למשל, האר"י היה סוחר בפלפלים. (מישהו כתב ספר שבו הוא אומר שמתנגדי הקבלה כביכול הלעיזו על האר"י שהוא התפרנס - כאילו שזו בושה. אבל זה לא נכון - מצאו שטרות של מכירת פלפלים חתומים ע"י האר"י). רואים שזו הייתה האווירה בזמן התלמוד. לא אמרתי שאין לזה מקום מה שהולך היום - יש כל ההיתרים שבעולם - אבל צריך לדעת על מה שהגמרא והמשנה מדברות. הן מדברות על מצב אחר לגמרי. "מעבירין ממנו עול תורה ועול דרך ארץ" - הכוונה שפוטרים אותו מהמס, אבל זה אומר שהוא הולך לעבוד.
אגב, איך נדע מי פטור מהמס? הוא צריך להוכיח שהוא תלמיד חכם. כתוב בגמרא שיש אחד שרצה שיתנו לו את השוק. הוא הגיע למקום, אמר: "אני תלמיד חכם, תפתחו לי את השוק". הגמרא מספרת ששאלו אותו שאלות. באו רבנים ושאלו אותו שאלות לראות אם באמת מגיע לו. הוא הסתבך, היה ריב ביניהם וכו', בסוף לא נתנו לו את השוק. הוא הקפיד, הרבנים הקפידו עליו והוא מת מזה. ז"א, שבודקים את הבן אדם. לא סתם הוא בא ואומר: "אני לומד בכולל, תפתרו אותי ממיסים".
שאלה: איך אדם עושה הסכם עם חבר שלו שאחד לומד תורה והשני מפרנסו? מה עם יששכר וזבולון?
תשובה: זה משהו אחר. על רקע פרטי, אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה - כגון שותפות בתוך המשפחה. למשל, הרמב"ם היה שותף עם אחיו בסחר ביהלומים ואבנים טובות. הרמב"ם ישב ולמד, והאח שלו, רבי דוד ,שגם הוא היה תלמיד חכם, היה נוסע באוקיינוס ההודי ומוכר את היהלומים עד שטבע בים.
שאלה: ואז הרמב"ם הלך לעבוד?
תשובה: לא. הוא נכנס לדיכאון למשך שנה. כתוב: "שכב על מיטתו". אחרי שנה הוא הלך לעבוד כרופא.
נחזור לדברי המשנה:
"כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ".
הסברנו שעול מלכות זה המחויבות לחברה, עול דרך ארץ זה המחויבות לטבע.
"וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ" -
כי הרי אם לאדם לא יהיה עול, הוא ילך כפרא, לא יהיה לו מה שידריך אותו בעולם. אדם שאין לו הדרכה, אין לו עול, הוא אדם אומלל. לכן עדיף שיהיה עליו עול של תורה או של דרך ארץ.
שאלה: מה זה דרך ארץ?
תשובה: יש כמה סוגי דרך ארץ. יש דרך ארץ במובן של מלאכה, יש דרך ארץ במובן של אישות, יש דרך ארץ במובן של נימוסים. הכוונה היא כל מה שמתחייב מהסדר הטבעי.
שאלה: נימוסים זה קרוב למלכות.
תשובה: נימוסים זה קרוב למלכות אבל זה במישור של הפרט. המלכות זה מה שמסדר את החיים הכלליים, את החיים הציבוריים כולם.