הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ה'-ד') - "עשרה ניסים נעשו בבית המקדש..."
סיכום שיעור 65 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ה', משנה ד':
"עשרה ניסים נעשו בבית המקדש.
לא הפילה אשה מריח בשר הקודש.
ולא הסריח בשר הקודש מעולם.
ולא אירע קרי לכוהן גדול ביום הכיפורים.
ולא נראה זבוב בבית המטבחים.
ולא נמצא פסול בעומר, ובשתי הלחם, ובלחם הפנים.
ולא כבו הגשמים את עצי המערכה.
ולא נצחה הרוח את עמוד העשן.
עומדים צפופים ומשתחווים רווחים.
ולא הזיק נחש, ועקרב בירושלים מעולם.
ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום, שאלין בירושלים".
הניסים בעולם הזה הם תופעה חריגה. הנס מהווה גילוי של מציאות עליונה שאינה שייכת לסדר העולם הזה, ולכן אין אפשרות שהעולם העליון יתביית על העולם הזה באופן מתמיד. כפי שמסביר המהר"ל מפראג בפרק הראשון של ספר "תפארת ישראל", אילו היה העולם הזה נבדל, הוא לא היה עולם טבעי. טבעו של העולם הזה הוא בהיותו עולם הטבע.
לעומת זאת, בית המקדש במהותו אינו שייך לעולם הזה, ולכן דווקא בו הנס הוא בגדר קבע. המקדש מבטא את מצבו העתידי של העולם. בעולם הטבע קיים מסך הכרתי המבדיל בין הנברא לבורא - מסך הטבע - המונע מפגש פנים אל פנים ומייצר רתיעה ממפגש ישיר עם הבורא. בבית המקדש, המסך הזה מוסר והמפגש הוא פנים אל פנים.
רש"י מפרש את הפסוק "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כ"ה, ח') כ"בית של קדושה".
כדי להבין מהי קדושה, יש להתבונן בנאמר בפרשת קדושים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ב'). רש"י מסביר שם: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". הפירוש מבוסס על הסמיכות לפרשת איסורי העריות. הפרישות מהעריות היא התנאי והאמצעי להגעה אל הקדושה, אך אינה הגדרת הקדושה עצמה.
הגדרת הקדושה טמונה בגוף הפסוק: "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי". הקב"ה מציע כביכול לנברא להיות כמוהו כדי שיוכלו להיות יחד. הקדושה היא המצב שבו מתקיים מפגש בלתי אמצעי בין הבורא לנברא, ובית המקדש הוא המקום המיועד והמזומן למפגש זה.
משמעות המילה "קידושין" קרובה לזו של המילה "קדושה": בעלי התוספות אומרים ש"מקודשת לי" פירושה 'מזומנת לי', והזהר אומר ש"מקודשת לי" פירושו 'מאוחדת עימדי'.
שאלה: בספרים רבים נכתב כי משמעות המושג "קדוש" היא "נבדל". כיצד זה מתיישב עם ההגדרה שהקדושה היא מפגש?
תשובה: אין הכוונה שעצם הנבדלות היא הקדושה, אלא שמדרגת החיים מופיעה בעוצמה כה גבוהה, עד שהיא ממילא מבדילה את האדם.
כיוצא בזה מצינו בספר הכוזרי (מאמר שלישי) בתיאור האדם החסיד: מחד גיסא, החסיד אוהב את החיים ואת העולם הזה; מאידך גיסא, יש לו רצון להגיע למדרגת חנוך ואליהו שפרשו מן העולם. הביאור לכך הוא שהאדם חי את חיי העולם הזה בעוצמה זכה ושלמה, עד שמציאות זו מבדילה אותו ומייחדת אותו מן הכלל בעל כורחו. הקדושה אינה בדידות אלא חברותיות ומפגש - אם עם בני אדם, אם עם המלאכים, ואם עם הקב"ה.
המקדש, כמקום של מפגש בין הנברא לבורא, מייצג מציאות הנעלה מסדר הטבע, ולכן הנס בו הוא הנורמה.
חז"ל מדגימים זאת באמצעות ביטול מגבלות המקום בקודש הקודשים, כגון הכלל ש"מקום ארון אינו מן המידה" (הנס הזה לא מוזכר במשנה כי לא כולם היו יכולים להיכנס לקודש הקודשים על מנת לראות אותו). המקום בעולם הזה מציב גבולות והגבלות; במקדש מתברר כי המקום אינו מהווה חסם, וניתן להכיל ממדים רחבים בהרבה בתוך שטח מוגבל.
שאלה: כיצד מתיישבת שיטת הרמב"ן, לפיה גן עדן הוא מקום פיזי על פני כדור הארץ, עם הנאמר במסכת פסחים (דף צ"ד)? לפי הגמרא, מצרים משתרעת על פני 400 על 400 פרסה (כ - 1,600 קילומטרים). מצרים היא אחד מ-60 בכוש, כוש אחד מ-60 בעולם, העולם אחד מ-60 בגן, והגן אחד מ-60 בעדן. לפי חשבון זה, גן עדן גדול פי כמה וכמה מכל כדור הארץ, ואינו יכול להיכנס בתוכו מבחינה גיאוגרפית.
תשובה: הבן איש חי (בספרו "בן יהוידע") מיישב תמיהה זו על פי היסוד של "מקום ארון אינו מן המידה". כשם שבקודש הקודשים הארון עמד בנס ולא תפס מקום ממידת ההיכל, כך גן עדן הוא מציאות הרוחנית הגדולה פי 60 מן העולם, אך קיימת נקודה גיאוגרפית בעולם המאפשרת מפגש עימה.
שיטת הרמב"ן, כפי שמבאר אותה הבן איש חי, אינה תפיסה גיאוגרפית מופשטת בלבד. גן עדן אינו מקום גשמי שניתן להצביע עליו ישירות, אלא שטח מוגדר בעולם שדרכו האדם יכול להיפגש עם המציאות העליונה. כיוצא בזה, בקודש הקודשים קיים מקום פיזי שבאמצעותו נחשף האדם לממדי מקום רחבים בהרבה מאלו המוכרים בסדר הטבע הרגיל.
דוגמה נוספת לכך מצינו בים שעשה שלמה: "וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב... וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב" (מלכים א' ז', כ"ג).
לפי יחס זה, היחס בין ההיקף לקוטר (פאי) שווה לשלוש. בעולם הגשמי היחס אינו רציונלי (בקירוב 3.14), אך במקדש, המייצג עולם מתוקן ומתאר את שורשי המציאות שמחוץ למקדש, היחסים הנדסיים מגיעים לשלמות.
במשנה שלנו נמנו עשרה ניסים שהתרחשו במקדש באופן קבוע. ניסים אלו מדורגים מתיקון פגמי הבשר והחומר ועד לביטול גבולות המקום:
"לא הפילה אישה מריח בשר הקודש" - הפלה היא אובדן החיים בשורשם - כלומר, אובדן החיים שעדיין לא יצאו לפועל. באופן פנימי זה יותר חמור ממוות של אדם שכבר הספיק לחיות. המקדש הוא מקור החיים, ולכן לא תיתכן בו הפלה מכוח מציאותו.
"ולא הסריח בשר הקודש מעולם" - בעולם הטבע קיימת תנועה מתמדת של הוויה והפסד. המקדש הוא מקום הנצח, ולכן הבשר אינו לוקה בסירחון וריקבון.
"ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים" - מניעת האפשרות של ביטול החיים בשורשם, אפילו בריבוי אכילה או בהתרגשות העבודה.
שאלה: אם בית המקדש הוא מקום של נצחיות וריבוי חיים, מדוע שוחטים בו בהמות?
תשובה: השחיטה במקדש אינה המתה או אובדן חיים, אלא העלאה ורוממות של הבהמה.
בספר ויקרא נקבע כי שחיטת בהמה מחוץ למקדש לשם אכילה פרטית נחשבת כרציחה: "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפַךְ" (ויקרא י"ז, ד'). לעומת זאת, כשהשחיטה נעשית כקורבן בפתח אוהל מועד, היא מהווה תיקון, עילוי ועבודת ה'. במקדש השחיטה מוציאה את הבהמה ממצבה המוגבל ומעלה אותה למדרגה רוחנית גבוהה יותר.
מדרש תנחומא (פרשת מסעי, סימן ח') מספר שבהתמודדות של אליהו הנביא בהר הכרמל עם עובדי הבעל, כאשר כל צד היה צריך להקריב פר, היה זה אליהו שהביא פר לעובדי הבעל. למה הם לא הביאו פר משלהם?! המדרש מספר שהפר עובדי הבעל רצו להקריב לא רצה ללכת למזבח.
"עד שפתח אליהו ואמר ליה: לך עימהם.
השיב הפר ואמר לאליהו לפני כל העם: אני וחברי יצאנו מרחם אחד, וגדלנו במרעה אחד על אבוס אחד, והוא עלה לחלקו של מקום, ושמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש עליו. ואני עליתי בחלק הבעל, להכעיס את בוראי?!
אמר ליה אליהו: לך עימהם, ואל ימצאו לי עלילה, שכשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש על זה שעמי, כך מתקדש עליך.
אמר לו: וכך אתה יועצני, שבועה שאיני זז מכאן, עד שתמסרני אתה בידם, שנאמר: 'ויקחו את הפר אשר נתן להם' (מלכים א' י"ח, כ"ו)".
זה אומר שמבחינת הפר הקרבתו לה' היא עילויו.
"ולא נראה זבוב בבית המטבחיים" - הרחקה מוחלטת של גורמי הריקבון והטומאה הנקשרים לחולשת הבשר מאז חטא אדם הראשון. במקדש חטא אדם הראשון תוקן והחולשה לא קיימת.
"ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים" - שמירה על נצחיות המזון והתבואה המכלכלים את העולם.
"ולא כיבו גשמים אש של עצי המערכה": הגשם, שהוא מרכיב טבעי, אינו יכול לבטל את עבודת המקדש הנעלה ממנו.
"ולא ניצחה הרוח את עמוד העשן",
"עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" - המהר"ל מפראג מסביר שכשאדם עומד, הוא חווה את ישותו הפרטית וממילא צפוף לו, וכשהוא משתחווה, מתרחש ביטול היש הפרטי שלו וכתוצאה מכך הוא נפגש עם מדרגת החיים שאינה מתחשבת בגבולות המקום.
באופן כללי, לפי המהר"ל, הניסים מתרחשים רק עבור מי שחווה אותם - למשל, כאשר יהושע בן נון עצר את השמש, היא שקעה לכנענים אבל עמדה לבני ישראל, כי בני ישראל השיגו את המדרגת השמש שהיא למעלה מן הטבע ואילו הכנענים תפסו את השמש בטבעה.
"ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם" - היעדר שליטה של כוחות המיתה והנזק בתחום המקודש.
"ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" - בירושלים אנשים תמיד הרגישו שיש מקום.
שלושת הניסים האחרונים מדברים על ביטול הגבולות, ולא רק במקדש אלא גם בירושלים. גם הניסים בירושלים נחשבו לאלה שקרו בבית המקדש. אגב, הרמב"ם, בכמה מקומות בפירושו על המשנה, מכנה את ירושלים בשם "המקדש" - ויש לכך השלכות הלכתיות. הרשב"ץ, אחד מגדולי הראשונים, כותב שבתקופתו כ-2000 יהודים היו מתקבצים ברגל בבית כנסת בירושלים (שהיתה אז כמעט ריקה מיהודים) והיה מקום לכולם.
התופעה של ביטול גבולות המקום שייכת גם לארץ ישראל כולה. הגמרא אומרת שארץ ישראל נקראת "ארץ צבי" כי היא דומה לעור של צבי - כאשר פותחים את הצבי העור מתכווץ ואדם לא מבין איך העור היה מכיל בתוכו קודם את כל האיברים.. כשבניה של ארץ ישראל נמצאים עליה היא רחבה, וכשאין בניה נמצאים עליה היא צרה. (ועדת פיל הבריטית כתבה בדו"ח שלה לפני השואה שאין מקום בארץ לשום תוספת של אוכלוסייה...).
הניסים הם תוצאה של המציאות בה השכינה שורה בבית המקדש (ואינם סיבה של המציאות הזו).
האם יש היום שכינה במקום המקדש? בסוגייה זו קיימת מחלוקת יסודית בין הרמב"ם לראב"ד (הלכות בית הבחירה ב"משנה תורה" לרמב"ם, פרק ו'):
שיטת הרמב"ם: קדושת ארץ ישראל בטלה עם הכיבוש אבל קדושת ירושלים והמקדש היא נצחית, מפני השכינה השורה בהם, והשכינה אינה בטלה לעולם. לכן, לפי הרמב"ם, מקריבים את הקורבנות אף על פי שאין מקדש.
שיטת הראב"ד: קדושת ארץ ישראל לא בטלה אבל קדושת ירושלים בטלה כי השכינה התסלקה עם חורבן הבית הראשון. בתור מקור לשיטתו הראב"ד כותב: "כך נגלה לי בסוד ה' ליראיו".
הרב קוק מסביר בספרו "משפט כהן" כי כוונת הראב"ד היא שכך נגלה לו בתורת הקבלה שלפיה קדושת המקדש בזמן הגלות פחותה כי יש סילוק השכינה.
לפי הרמב"ם, המציאות בגלות, באופן מהותי, היא אותה המציאות כמו בזמן המקדש, והצער על החורבן הוא הצער על היהודים שנטבחו, על הרס הבניין של בית המקדש, ועל כך שהגויים מונעים מאיתנו לבנות את בית המקדש ולהקריב את הקורבנות.
לפי הראב"ד והמקובלים, המציאות בגלות שונה מהקודמת באופן מהותי: עקב הסתלקות השכינה, בזמן הגלות מהות העולם השתבשה באופן קטסטרופלי.