הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ה'-א') - "בעשרה מאמרות נברא העולם..."
סיכום שיעור 62 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
הקדמה לפרק ה' של מסכת אבות:
הפרק החמישי של מסכת אבות הוא מרומם. אחרי שארבעת הפרקים הראשונים של המסכת עסקו בתיקון של מידות פרטיות, הפרק החמישי מתעלה ומדבר על השקפת עולם כוללת. הפרק הזה מדבר על הרבה קבוצות גדולות של דברים תחת מספרים מאחדים: "עשרה מאמרות..., עשרה ניסיונות..., עשרה ניסים...", לאחר מכן "שבעה...", "ארבעה...".
לעומת הפרקים הקודמים של מסכת אבות, בהם דברי החכמים הובאו בשמם: "רבי פלוני אומר...", "הוא היה אומר..." וכד', בפרק החמישי דברי החכמים מובאים ללא ציון שמם. משמע, שדברים אלו הם כלל-ישראליים ומוסכמים על כל החכמים, ואינן מבטאים השקפה של בית מדרש מסוים או חכם מסוים בלבד.
פרק ה', משנה א':
"בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות".
"בעשרה מאמרות נברא העולם" - מדובר על מאמרות ה' המוזכרים בפרשת בראשית:
1. 'ויאמר א-לוהים יהי אור, ויהי אור',
2. 'ויאמר א-לוהים יהי רקיע',
3. 'ויאמר א-לוהים תדשא הארץ דשא',
4. 'ויאמר א-לוהים יהי מאורות',
וכו'.
שאלה: איזה מאמר קשור לשכינה?
תשובה: המאמר העשירי: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א', כ"ח).
"מאמרות" - רצונות. אמירה - זה רצון, כמו בפסוקים: "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר" (שמות ב', י"ד) - 'אתה רוצה להרוג אותי?', או: "וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר" (דברים י"ב, כ') - 'אתאווה, ארצה לאכול בשר', או: "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ" (דברים י"ז, י"ד) - 'תרצה להמליך עליך מלך'. רבנו סעדיה גאון מתרגם את הפסוק "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א', ג'): "רצה ה' שיהיה אור".
האמרה 'ויאמר א-לוהים' מופיעה תשע פעמים בפרשת בראשית, וחז"ל אמרו שגם "בְּרֵאשִׁית בָּרָא..." (בראשית א', א') זה מאמר, כך שסה"כ יש עשרה מאמרות.
מדוע לא כתוב בתורה: 'ויאמר א-לוהים יהי שמים וארץ'? משום שלאמירה יש משמעות נילוות - היא צריכה להיות מופנית למישהו שישמע אותה, זה רצון המובא כלפי מישהו. בתחילת הבריאה לה' לא היה למי לומר את המאמרות, כי הוא עדיין לא ברא כלום. לכן בפסוק הראשון של התורה לא נאמר 'ויאמר א-לוהים' וזה מה שנקרא מאמר סתום, ("חכמה סתימה" בלשון תורת הקבלה).
בפרק השלישי של ספרו "נצח ישראל" המהר"ל מפראג מסביר שהמילה "בְּרֵאשִׁית" בפסוק הראשון של התורה מכוונת לראשית הריבוי, ובהמשך, בפסוק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א', ג'), הקב"ה פונה לאותה הראשית. כלומר, הקב"ה ברא את הראשית ואחר כך דיבר אליה (כלומר, פעל עליה), ומתוך אמירת הקב"ה אל הראשית נהיו האור, הרקיע וכו'. הראשית זה הנברא הראשון והוא בא לידי ביטוי בכל המדרגות של הבריאה: באנושות - "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב', ג'), "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (במדבר כ"ד, כ'), בפירות - "רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי" (דברים כ"ו, י'), ועוד. יש ראשית בכל דבר, והחכמה היא למצוא אותה. למשל, הראשית בלחם אפוי זה המקום שנאפה תחילה. הוא אפוי יותר משאר חלקי הלחם. בברכת "המוציא לחם מן הארץ" בוצעים את החלק הזה של הלחם, מכיוון שהוא הופעת ראשית ההוויה (במדרגת הלחם האפוי).
בנוסף לעשרה מאמרות, אנחנו פוגשים בתורה את עשרת הדברות. 'מאמר' ו'דיבור' הם בדיוק ההפך אחד מהשני.
הקב"ה השתמש בעשרה מאמרות על מנת לברא את העולם שמסתיר אותו. המאמרות הביאו בפועל להסתרתו של הקב"ה מהנברא. כל מאמר יצר מסך נוסף המבדיל בין הבורא לנברא. אין בטבע שום דבר המראה בגלוי שיש מאחורי העולם "מי שאמר והיה העולם". זה טוב, כי צריך ליצור אוטונומיה מינימלית לנברא על מנת שתהיה לו איזושהי יציבות.
אבל לפעמים הקב"ה בכל זאת רוצה לדבר עם האדם ולגלות לו את כוונתו, את תורתו. הוא עשה את זה בעשרת הדיברות. הקב"ה "קדח חורים בתוך המאמרות שלו" על מנת שהדיבור הא-לוהי יגיע לאדם. לעומת המאמרות המסתירים את הקב"ה מהאדם, הדיברות מגלות את הקב"ה לאדם.
זו המשמעות של דברי המשנה בפרק ו' של מסכת אבות: "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי' (אסתר ב', כ"ב)". העולם נמצא בגלות מהבורא ומי שהופך את המאמרות לדיברות מביא גאולה לעולם - גואל את העולם מגלותו. כשאסתר אמרה לאחשורוש בשם מרדכי על הקשר נגדו, היא גילתה את הנסתר. מכאן המקור למה שנאמר בספר הזהר שע"י גילוי תורת הנסתר תבוא גאולה לעולם. דבר זה גם רמוז במשנה בפרק א' במסכת אבות: "אבטליון אומר: חכמים, הזהרו" - מלשון 'זהר' -"בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות".
יש הקבלה בין עשרת הדיברות לעשרה מאמרות. במדרש "אותיות דרבי עקיבא", וגם בספר הזהר וב"אלפא ביתא דבן סירא", מובא שהקב"ה שאל את עצמו באיזה אות לברוא את העולם. באה האות ת' לפניו ואמרה לו: "ברא בי את העולם, כי הגימטרייה שלי היא הכי גדולה (400) ואני גם תחילת המילה 'תורה'". הקב"ה מצא תירוץ ולא רצה לברוא את העולם באות הזאת. אחריה באו האותיות ש', ר', ק', וגם אותן הקב"ה דחה כי הן האותיות של המילה 'שקר'. אחר כך באו כל שאר האותיות, וגם אותן הקב"ה דחה, עד שבסוף הגיעה האות ב' שאמרה: "תברא בי את העולם, כי אני האות הראשונה של המילה 'ברכה'". הקב"ה ברא את העולם בב', ואז הא' נפגעה ועמדה בצד. הבעיה עם א' היתה בכך שא' היא האות הראשונה במילה 'ארור'. בבריאת העולם, על מנת שתהיה ברכה לעולם, צריך שיהיה ריבוי. ראשית הריבוי זה המספר 2. לכן היה צריך את האות ב'. ולאות א' הקב"ה אמר לא להיפגע: "כי כשאני נגלה אל בני, איני נגלה אלא בך, שנאמר: 'אנכי ה' א-לוהיך'". כלומר, עשרת הדיברות היו מימוש של אופציה שעמדה ב"stand by" במשך אלפי שנים - כאילו שהקב"ה ביקש מהאות א' להמתין. לעומת האות ב' שמייצגת את הבריאה, האות א' של 'אנוכי' מייצגת מציאות חיים יותר עליונה - את הדיבור הא-לוהי שפורץ את המאמרות.
"והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות".
מדוע דווקא עשרה מאמרות? למה שהקב"ה לא אמר פשוט: 'יהי עולם'?! ואיך זה קשור למוסר (שכר לצדיקים ולעונש לרשעים) שהוא הנושא של מסכת אבות?
בספרו "דרך חיים" המהר"ל מפראג נותן למשנה הזאת פירוש שמקורו בתורת הסוד. הוא דן במשמעות של המספר עשר ומסביר שבמובן מסוים עשר הוא המספר השלם הגדול ביותר שיש לו שם ייחודי משלו (כלומר, שם שאינו מורכב, כמו, למשל השם של המספר 'אחת-עשרה'; והמספרים היותר גדולים עם השמות הלא מורכבים - כמו מאה, אלף, רבבה - הם, מצד תורת הסוד, "חזרות של עשר"). עשרה המאמרות של הקב"ה באו כדי לברא את העולם עם מקסימום חלקים שונים.
מצד שני, המספר עשר מיוצג בעברית על ידי האות יו"ד שהיא נקודה (אנחנו לא מציירים את האות יו"ד כנקודה בלבד, אלא כנקודה עם תוספת, כי אין לנו ברירה - אנחנו לא מסוגלים לראות נקודה). הנקודה זה הצמצום המוחלט, האחדות המוחלטת. זה אומר שהריבוי המקסימלי מתואר ע"י האחדות המקסימלית. אף על פי שהעולם מורכב מהרבה מאוד חלקים, הוא אורגני: הוא ישות אחת מחוברת - כמו שאדם הוא ישות ביולוגית אחת ולא "מצבור של איברים". לפי הפירוש של המהר"ל, האחדות הכוללת של הריבוי המקסימלי של חלקים של העולם היא המשמעות של עשרה המאמרות. אילו העולם היה נברא במאמר אחד, אז ביחד אתו היה נברא כל הריבוי, ואז אי-אפשר היה לראות מתוך העולם את האחדות של חלקיו השונים. (כמו שכאשר פטיש מפוצץ סלע במכה אחת, נוצר ריבוי של חלקים, אך החלקים הללו אינם קשורים זה לזה).
כיוון שהעולם נברא בעשרה מאמרות, יש איזון חוזר מפעולת האדם לכללות העולם ובחזרה אליו. ברגע שאדם פעל רע, הוא הוסיף רע בכל העולמות. מכיוון שהאדם המֵרֵעַ קשור לכל העולמות, הרע הזה חוזר אליו, וזה העונש לרשעים. כמו כן, כאשר האדם עושה טוב, הוא מטיב לכל המציאות כולה, ובאופן אוטומטי המציאות מחזירה לו טובה, כי הוא גם חלק מהכל, אז הוא מקבל שכר. כל זה קורה בגלל שהעולם נברא בעשרה מאמרות - כלומר, בגלל שכל החלקים שבו קשורים זה לזה.
למשל, בפרק השני של מסכת אבות מסופר על הלל הזקן שראה גולגולת שצפה על פני נהר ואמר: "על דאטפת, אטפוך. וסוף מטיפיך יטופון" ["אתה נהרג בעבור שהרגת זולתך, ואשר הרגך עתיד ליהרג"]. הרמב"ם אומר שברגע שאדם מתנהג באלימות, הוא הופך את העולם להיות יותר אלים, ואז האלימות חוזרת אליו. כלומר, בגלל מעשיו כל העולם נענש וגם הוא בכלל זה.
הצדיק סובל מכך שהרשעים החשיכו את העולם כי גם הוא הם: שברגע שהם הרשיעו זה כמו שהוא הרשיע. בהקשר דומה, רבי יונתן אייבשיץ אמר שאם אדם, חו"ש, מגלח את זקנו בתער, ולחברו יש זקן גדול ויפה, אז לשניהם יש חצי זקן מגולח וחצי זקן מהודר, מכיוון שכל ישראל ערבין זה לזה. לצדיקים יש אחריות על זה שהם לא מיחו בידי הרשעים.
המשנה מגלה שלאדם יש השפעה על עצם קיום המציאות. רבי חיים מוולוז'ין אומר בספרו "נפש החיים" שמכיוון שה' ברא עולם אחד, הוא קשר את כל חלקי הבריאה זה בזה וקשר את כולם באדם, כך שכאשר האדם מצליח, הוא מתקן את העולם כולו, וכאשר הוא נכשל, הוא מחריב את העולם כולו.
שאלה: ואיך זה מסתדר עם מידה כנגד מידה?
תשובה: חז"ל אמרו: "כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה" (סנהדרין צ', א'), ו-"במידה שאדם מודד, בה מודדין לו" (משנה סוטה א', ז'). אדם מקבל שכר ועונש מהקב"ה בתור כלי מדידה (מידה זה כלי מדידה). למשל, לפי מידת הפתיחה או הצורה של הכלי, כך התוכן שהוא מקבל. כפי שהסברנו, כל חלקי העולם קשורים זה בזה, ולכן אם אדם מטיב או מרע לעולם, זה חוזר אליו כפי מידת כליו. מעשיו של אדם משנים את האופי שלו והופכים אותו לכלי אחר. כלומר, מעשה אדם נושא בעצמו את תוצאותיו.
"לצדיקים שמקיימין את העולם" - 'לקיים' פירושו 'לאשר', כמו שכתוב: "וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר" (אסתר ט', ל"ב). כלומר, הצדיקים מאשרים את הרצון הא-לוהי שהיה מוצדק.
לפי המדע המודרני, העולם הוא תוצר של תהליך ארוך שנמשך מיליארדי שנים: מהמפץ הגדול עד הופעת האדם. אפשר להגיד שבעיני הקב"ה מעשי הצדיקים נותנים בדיעבד הצדקה לתהליך הארוך הזה ומעשי הרשעים מטילים בדיעבד ספק בצדקותו.