פרקי אבות (ד'-כ"ז) - "הילודים למות... על כרחך אתה נוצר..." (סיכום שיעור)

הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ד'-כ"ז) - "הילודים למות... על כרחך אתה נוצר..."

סיכום שיעור 61 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב

פרק ד', משנה כ"ז:

"הוא [רבי אלעזר הקפר] היה אומר: הילודים למות; והמתים לְהֵחָיוֹת; והחיים לידון, לידע להודיע ולְהִוָּדַע שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון. ברוך הוא, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכול שלו. ודע שהכול לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר; ועל כרחך אתה נולד; ועל כרחך אתה חי; ועל כרחך אתה מת; ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

רבי אלעזר הקפר, שבמשנה הקודמת דיבר על מה שמוציא אדם מהעולם (הקינאה, התאווה והכבוד), מסביר במשנה שלנו מה קורה אחרי העולם הזה:

"הילודים למות" - מצד הטבע.

"והמתים לְהֵחָיוֹת והחיים לידון" - מצד הייעוד המוסרי.

אף על פי שהמוות נראה לנו כנתון טבעי, מצד האמת הוא דבר שלא היה צריך להיות. כתוב בספר בראשית: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', י"ז) - משמע שעל פניו האדם לא היה צריך למות.

מה שגורם לאדם למות זה החטא. חטא יש רק למי שקיבל על עצמו את התורה, ואז כשהוא עובר על דברי תורה, הוא מת. אבל הגויים לא קיבלו על עצמם את התורה, ולכן חז"ל שואלים בתלמוד למה גויים מתים. חז"ל שואלים גם מדוע עמי הארצות מתים: לכאורה, מי שצריך למות זה רק מי שחוטא, ומי שאינו יודע מה זה חטא, כי הוא עם הארץ, אמור להיות פטור מן המוות. חז"ל שואלים גם מדוע מתים אותם תלמידי חכמים שאין להם חטא - הרי גם זה לא כל כך מובן. במקומות רבים בתלמוד ובמדרשים חז"ל רואים צורך לתרץ מדוע אנשים מתים - משמע שהמוות איננו טבעי.

מבקרי היהדות טוענים שהעולם הבא לכאורה לא מוזכר בתורה ולכן זה סימן שהיהדות הקדומה לא האמינה בעולם הבא. אבל כתוב בתורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים" (בראשית א', א'). אם מי שברא את העולם הוא א-לוהים, אז ברור שהוא דואג לבריאה שלו. כיוון שהמצב הנוכחי של העולם הוא מזעזע, לא ייתכן שהקב"ה מסכים שזה המצב אליו העולם צריך להגיע בסופו של דבר. לכן מוכרחים להניח שהמצב הנוכחי, שבו יש מוות בעולם, הוא מצב זמני. זה אומר שחייב להיות העולם הבא בו אין מוות.

יש שתי תפיסות בנוגע להתפתחות העולם.

התפיסה הראשונה מבוססת על המושג המדעי הנקרא "אֶנְטְרוֹפְּיָה" שהמבטא את הנטייה הכללית של העולם החומרי לפירוק ולחוסר סדר. (לפי המדע, יצירת סדר דורשת יותר מאמץ ואנרגיה מאשר פירוק וחוסר סדר, כמו שיותר קל להרוס קיר מאשר לבנות קיר). בנוגע לקוסמוס כולו, התפיסה הזאת אומרת שעתידו של העולם הזה הוא הפירוק ולא הבניין: בעוד כמה מיליארדי שנים כל חומר הבעירה שבכוכבים יכלה ולא יוותר אלא יקום קר, חשוך וריק. זוהי גישה פסימית.

יש גם תפיסה שניה, הפכית, שהשתמשו בה פילוסופים כמו ספנסר, ברגסון ועוד. לפי הגישה הזאת, העולם דווקא הולך ומתעלה (ברגסון משתמש במושג "דחף חיוני" בנוגע להתעלות הזאת). יש נטייה של המציאות להפוך מבלתי מאורגנת למאורגנת. למשל, מהערפיליות הראשונות נעשו כוכבים, מהכוכבים נעשו כוכבי לכת, מכוכבי לכת הופיע כדור הארץ, בכדור הארץ התפתחו הצומח, החי, ובסופו של דבר האדם. ברגסון אומר שהעתיד של ההתפתחות הזו יכלול גם את הניצחון על המוות: לא יהיה יותר מוות בעולם, "וּמָחָה אֲ-דֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיהו כ"ה, ח'). הגישה הזאת היא אופטימית. החיים הולכים ומפלסים להם דרך. אפילו אם כדור הארץ יכלה, אז תימצא צורת חיים כלשהי עוד יותר מפותחת. לכן שום דבר לא מפחיד אותנו: "עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים" (תהילים מ"ו, ג'), "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (ישעיהו ס"ו, כ"ב).

איזו משתי הגישות צודקת?

המהר"ל מפראג אומר שמצד הטבע הגישה הראשונה (המדברת על האנטרופיה) צודקת: טבע המציאות זה הכיליון, אבל ריבונו של עולם דוחף ומקדם את החיים בניגוד לטבע. כתוב בתהילים: "סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנֹּפְלִים" (תהילים קמ"ה, י"ד) - הנופלים זה כולם, הכל נופל. בספרו "נצח ישראל" המהר"ל מקדיש פרק שלם להסבר המשמעות של האות נ': האות נ' היא האות הנופלת, לכן הכל נופל. וישראל הם הנופלים שבכל הנופלים, כי לפי נתוני הטבע עם ישראל בכלל לא יכול לעמוד מול הגויים, ולכן כל עמידתם היא רק מכוח העילה, הסיבה שמעמידה אותם.

דברי המהר"ל נתונים במחלוקת בין התנאים: רבי אליעזר ורבי יהושע. בספר יחזקאל מסופר שהנביא יחזקאל ראה מתים שקמים לתחייה. השאלה שנידונה בתלמוד, במסכת סנהדרין, היא האם הסיפור הזה הוא משל או כפשוטו. רבי אליעזר אומר שהסיפור הזה באמת התרחש: "מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו". איזו שירה אמרו? - "אמרו: ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים". לכאורה, זה תואם את כיוון דברי המהר"ל: זה שאנשים מתים זה בצדק, וזה שהם קמים לתחיה זה ברחמים, בניגוד לטבע.

רבי יהושע אומר דבר אחר: "שירה זו אמרו: 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל' (שמואל א' ב', ו')". לפי רבי יהושע, הקימה היא תוצאה אוטומטית: אם ה' ממית - הוא חייב להחיות, אם הוא מוריד שאול - הוא חייב להעלות.

נושא המחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבי יהושע הוא מהו הדבר הטבעי ומהו הדבר שמתנגד לטבע. לפי רבי אליעזר, הטבע הוא למות וההתגברות על הטבע זה לחיות, ולפי רבי יהושע המצב האמיתי של המציאות זה החיים, והמוות הוא מקרי.

"והחיים לידון" - כלומר, תחיית המתים היא בשביל לעמוד בדין.

במסכת סנהדרין (דף צ"א) יש ויכוח בין רבי לבין אנטונינוס.

אנטונינוס אמר לרבי שגוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין. הרי הגוף אומר שהנשמה חטאה, והראיה היא שמאז שהנשמה פרשה מהגוף, הוא מוטל כאבן דוממת ולא חוטא. לעומת זאת, הנשמה אומרת שהגוף חטא, כי מיום שהיא פרשה ממנו הרי היא פורחת באוויר כציפור. מונח מאחורי הטענה של אנטונינוס שמה שהביא לחטא זה החיבור בין הנשמה לגוף. לפי אנטונינוס (והגישה הפילוסופית ההלניסטית-רומית שהוא מייצג), החיים הם מעין הרכבה לא מוצלחת בין שני מרכיבים השייכים לעולמות שונים לגמרי: יסוד נשמתי עילאי שמעורב בגוף חומרי. לפי אנטונינוס, חוסר ההצלחה של ההרכבה הזאת הוא הסיבה שאנשים מתים, ולכן עדיף שלא תהיה תחיית המתים, כי הניסיון של ההרכבה בין הנשמה לגוף הוא ניסיון כושל ועדיף לא לחזור עליו.

רבי ענה לאנטונינוס:

"משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות" - תאנים גדולות ויפות - "והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: 'בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם'. רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס..."

בהתחלה של הסיפור קראו לו 'מלך', ועכשיו הוא נקרא 'בעל הפרדס', כי אחרי שמרדו בו, הוא כבר לא מלך.

"... אמר להן: 'בכורות נאות היכן הן?' אמר לו חיגר: 'כלום יש לי רגלים להלך בהן?!' אמר לו סומא: 'כלום יש לי עיניים לראות?!' מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר: 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ' (תהלים נ', ד'). 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל' - זו נשמה" - 'נשמה' בגימטרייה 'השמיים' - "'וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ' - זה הגוף".

הסיפור הזה בא לומר שהמטרה של תחיית המתים היא לידון, לעמוד במשפט. ההנחה של רבי היא שאפשר לעמוד במשפט ושזה כדאי, כי בסופו של דבר אחרי שאדם יחויב במשפט, יהיה לו תיקון למה שהוא עשה - תיקון לעולם הבא. בניגוד לאנטונינוס, רבי אומר שהמוות היא לא תעודת כישלון לחיים אלא מעין פעולת מוסך: צריך באיזשהו שלב להפריד את ההרכבה של הגוף והנשמה כדי לתקן את שניהם. הנשמה זקוקה לתיקון שלה לבדה, והגוף זקוק לתיקון שלו לבדו, וכאשר הם יחוברו אחד עם השני אחרי התיקון, אז סוף-סוף אפשר יהיה להעמיד את ההרכבה ביניהם למשפט ולהצליח. זו המשמעות של דברי המשנה: "הילודים למות; והמתים להחיות; והחיים לידון".

החיבור בין הנשמה לבין הגוף הוא טוב, כי כך אנחנו יכולים להצליח במשימה המוסרית וזה מאפשר לנו לקנות זכות קיום. יש חטא אבל אפשר לתקן. בעוד שאנטונינוס אמר שהחטא הוא מהותי לחיבור בין הגוף לבין הנשמה ולכן עדיף היה שלא יהיה חיבור כזה, התורה אומרת שהחטא אינו מהותי לחיבור הזה אלא הכרחי בתור גישוש להצלחה העתידית. אנחנו אופטימיים ומבינים שגם אם יש טעויות בדרך אפשר להשתפר ולתקן אותם.

אחת הבעיות הגדולות של האידיאליסטים הגדולים היא שהם לא מוכנים לסלוח לעצמם על זה שהם עשו פשלות. לכן הרבה אידיאליסטים עושים יותר גרוע - הם לא עושים כלום מפחד שמה שהם יעשו לא יהיה בדיוק כמו שצריך. הגבורה האמיתית היא המוכנות לפשלות ולהתגברות עליהן. רק מי שיש לו מוכנות כזו מקדם בסוף את העולם.

חז"ל מספרים בתלמוד (בבא בתרא י"ז, א') על ארבעה אנשים ש"מתו בעטיו של נחש" - כלומר, הם מעולם לא חטאו ומתו רק בגלל הנחש הקדמוני שגרם לחטא אדם הראשון ולגזרת המוות על האנושות. האנשים האלה הם בנימין (בנו של יעקב אבינו), עמרם (אביו של משה), ישי (אביו של דוד), וכלאב (בנו של דוד). המכנה המשותף לארבעת האנשים הללו הוא שהם כולם "אבא של" או "בן של". באמירה שארבעת האנשים הללו לא חטאו יש רמז שיעקב, משה ודוד כן עשו טעויות. ההבדל בין יעקב, משה ודוד לבין ארבעת האנשים הנ"ל הוא שיעקב, משה ודוד בנו את העולם: יעקב בנה את עם ישראל, משה נתן את התורה לישראל, ודוד נתן את ארץ ישראל. זה לא אומר שלאותם ארבעת האנשים אין זכות - למשל, בזכות יעקב, עמרם וישי הופיעו בנימין, משה ודוד - אבל אדם שרוצה לקדם את העולם צריך לפעול ולהתגבר על פשלות שיהיו בדרך, ולא רק לעמוד בצד כדי לשמור על צדיקותם.

כתוב בתורה: "אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים י"ג, ה'), וחז"ל דורשים: "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?... אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים... אף אתה בקר חולים..." וכד'. אנחנו מצווים להידמות למידותיו של הקב"ה. חוסר עשיה על מנת להינצל מחטא זה סוג של אגואיזם רוחני וזו מידה מגעילה שהפוכה לחלוטין ממידתו של הקב"ה שנותן את המציאות ופועל את המציאות לא מסתפק בקבלתה כמו שהיא.

"לידע ולהודיע ולהיוודע..." - הרב קוק אומר: "החיים זה לידע". כל החוויות בחיים הן סוג של ידיעה. לכן "החיים לידון, לידע להודיע ולהודע שהוא אל...". הידיעה האמיתית שראוי לשאוף אליה זו דעת א-לוהים. כאשר לאדם יש דעת א-לוהים, הוא בהכרח ירצה גם להודיע את הדעה הזאת שהוא השיג. כלומר, אם אדם הגיע למידת "לידע", אז כתוצאה מכך הוא יגיע גם למידת "להודיע", ואז גם הדעת הראשונה שלו תתעלה והוא יגיע למידת "להיוודע". זאת תוספת דעת על ידי פעולתו של האדם. הידיעה שהאדם צריך להגיע אליה הם הידיעות שמלמדות אותו מי הוא ה':

"...שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון".

היה אפשר להגיד 'להודיע ולהיוודע שהוא אל יוצא בורא ומבין', אבל נשים לב שיש פה המילה "הוא" שחוזרת על עצמה. "הוא" - הכוונה שהוא אותו אחד, כמו שנאמר במקורות חז"ל שונים: "פנחס הוא אליהו" - כלומר, אף על פי שהם נראים אנשים שונים, הם כן אותו אחד. כך גם במשנה שלנו: אף על פי שהוא אל, הוא בכל זאת היוצר, הוא בכל זאת הבורא וכד'. אלה הידיעות על מי הוא ה' שאדם צריך להגיע אליהם. עמידה בדין אינה מטרה בפני עצמה לבריאת האדם אלא אמצעי כדי להשיג את המטרה האמיתית - ידיעת מיהו ה'.

"הוא אל" - פירושו מופשט. לכן המשנה שלנו אומרת שאף על פי שהוא האל המופשט, בכל זאת הוא היוצר והוא הבורא - כלומר, בכל זאת הוא מתעניין בעולמו, עד כדי שהוא יוצר אותו והוא בורא אותו.

"הוא היוצר, הוא הבורא" - 'יוצר' זו פעולה ישירה, 'בורא' זו פעולה עקיפה. למשל, נאמר: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ..." (ישעיהו מ"ה, ז') - החושך איננו יצירה עצמית אלא הוא יצירה עקיפה. "...עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" (שם) - הרע הוא גם כן איננו יצירה עצמית, אלא העדר השלום. בריאת העולם היא פעילות עקיפה כי היא מתבטאת בפינוי מקום על ידי הקב"ה, היעדרותו של הקב"ה ממקום שמאפשרת את קיומו של העולם באותו מקום.

"הוא המבין הוא הדיין" - 'המבין' פירושו 'נותן בינה'. למשל, "מֵבִין פְּתָיִים" (תהילים קי"ט, ק"ל) - פירושו 'נותן בינה לפתיים'. כיוון שהוא מבין, נותן בינה, אז ממילא הוא גם הדיין: אדם יכול לעמוד בדין רק כאשר יש לו בינה.

"הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון" - הדין שלו הוא בהכרח דין צדק, כיוון שהוא הדיין, והוא העד, והוא בעל הדין, והוא עתיד לידון. הדין שלו לא בא מגורם חיצוני אלא כל המרכיבים של בית המשפט נמצאים באישיות אחת. לכן:

"ברוך הוא, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכול שלו. ודע שהכול לפי החשבון".

כלומר, טוב להרגיש שהעולם לא מתנהל לפי הפקר אלא יש נוסחה מוסרית שעל פיה אדם צריך לתת דין וחשבון בבוא הזמן.

"ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

לכאורה, זה נשמע אכזרי ומקומם: הרי לא שאלו את האדם האם הוא רוצה "לשחק את המשחק", אז למה הוא בכל מקרה נאלץ "לשחק" ולשלם בסוף?! נראה על מה באמת מדובר.

"על כרחך אתה נוצר" - היצירה שמדובר עליה פה מתרחשת 40 יום אחרי הפקידה. הפקידה זה הזמן של ההפריה של הביצית ע"י הזרע. לפי חז"ל, 40 יום אחרי הפקידה מתחילה ההתרקמות של האיברים, וחז"ל קוראים לזה "יצירה". במדע של ימינו קוראים לזה "ראשית מערכת העצבים". אחרי היצירה יש הלידה. כתוב: "על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד", ולא הוזכרה פה ההפריה - הרי לא כתוב: 'על כרחך אתה נפקד'. כוונת המשנה היא לומר שעל כרחך אתה רק נוצר - אבל הפקידה הייתה ברצונך, אתה רצית לבוא לעולם הזה. זה מפורש בדברי רש"י בפירושו על מסכת ראש השנה (י"א, א'). חז"ל אומרים (שם): "כל מעשה בראשית לדעתן נבראו", ורש"י מפרש: "שאלם אם חפצין להבראות ואמרו הן". כלומר, כל נברא בחר האם להיות או לא להיות, ואפילו מה להיות ומי להיות - גם אם הוא לא זוכר את זה. אחרי שבחרת, מכאן ואילך "על כרחך אתה נוצר... נולד... חי... מת..." - אבל בהתחלה רצית, ולכן "על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אחרת זה לא היה מוסרי. (זה דומה לאדם שרצה מאוד ועשה מאמצים גדולים כדי להתקבל לסיירת בצה"ל, אבל אחרי שהוא התקבל אליה, עדיין קשה לו לקפוץ מהמטוס לצניחה הראשונה שלו ומישהו צריך לדחוף אותו מהמטוס החוצה. לכאורה, הדחיפה הזאת היא נגד רצונו של החייל אבל באופן כולל היא תואמת את רצונו היותר גדול).

שאלה: מי הייתי כשאלו אותי האם להיות?

תשובה: הייתי חלק מהרצון הא-לוהי העליון. אפשר להגיד שהקב"ה שאל את עצמו. "אֲ‍נִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" (תהילים פ"ב, ו'). זה נוגע בסתרי תורה שהמשנה לא כותבת אותם להמון.