הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-כ"ו) - "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם"
סיכום שיעור 60 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה כ"ו:
"רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
המשניות הקודמות דיברו על אנשים בגילאים שונים. גם המשנה הזאת קשורה לנושא. היצר הרע המרכזי המצוי אצל הילדים זה הקנאה, אצל המבוגרים זה התאווה ואצל הזקנים זה הכבוד. אדם עבור בחייו את שלושת השלבים האלו ואז יוצא מן העולם.
הרב אברום שפירא אמר פעם לתלמידיו: "תדעו לכם שיצר הכבוד אצל הזקנים יותר חזק מתאוות העריות אצל הצעירים". מכאן החשיבות העצומה של הלכות כבוד ביחס לזקנים. ככל שאדם מזקין, הוא הרבה יותר מקפיד על כבודו. לכן צריך לתת לזקנים כבוד. מצד שני, יש על מה להתגבר מול יצר הכבוד. כתוב: "הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו". לכן, לכאורה, לא טוב לבקש כבוד ולקבל כבוד, ואם נותנים כבוד למישהו, אז מכשילים אותו. התשובה היא שכאשר מכבדים זקן, לא מכבדים את יצר הכבוד שלו, אלא מכבדים את מה שהוא מייצג באמת, דהיינו את הנשמה שלו. יש אצל זקנים מה שבאמת ראוי לכבוד ולכן הם מפתחים את יצר הכבוד.
שלושת היצרים הנ"ל מכוונים גם כלפי מה שחזק אצל אדם בכל שלב ושלב בחיים שלו. בילדות מה שחזק זה הנפש (מה שמניע את האדם כלפי זולתו), בבגרות מה שחזק זה הגוף, ובזקנה מה שחזק זה הנשמה או השכל, מה שנבדל מהגוף.
היצרים הנ"ל מכוונים גם כלפי שלושת העבירות החמורות ביותר: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה.
שפיכות דמים היא הקצה של הקנאה. קנאה מביאה להרג. דוגמה לכך היא קין והבל. בהתחלה קין היה בן - מצב שבו מרכז הכובד של העולם נמצא אצלו. אחר כך הוא הפך להיות אח - לאחראי על מישהו אחר. על מנת לחזור להיות בן הוא מבטל את האח. התחרות בין האחים עלולה להביא לרצח. זה מה שאמר אברהם ללוט: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית י"ג, ח'). כלומר, 'מכיוון שאנחנו אחים, אם נתחיל לריב זה ייגמר ברצח'. בין אחים יש תחרות על אותו גורל, ולכן הצורך של האהבה והאחווה ביניהם גדול יותר מאשר בין זרים. לאהוב זר הרבה יותר קל מאשר לאהוב קרוב.
התאווה זה מה שמביא לגילוי עריות.
הכבוד זה מה שמביא לעבודה זרה. מי שראוי לכבוד באמת זה מלך הכבוד ("מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה!" (תהילים כ"ד, י')). אם אדם לוקח את הכבוד לעצמו, הוא עובד עבודה זרה. לכן נאמר: "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ" (תהילים צ"ג, א') - הגאווה ראויה לו. כמו שנאמר באחד הנוסחים של הפיוט "האדרת והאמונה": "הגאווה והגדולה - לחי העולמים".
הנשמה של האדם היא חלק א-לוה ממעל וזה החלק של האדם הראוי לכבוד - לא הגוף. הנשמה של האדם היא לא ממש חלק ממנו, זה הנוכחות הא-לוהית בו. לכן הכבוד לנשמת אדם הוא לא כבוד מצד האדם עצמו אלא מצד שה' מחייה אותו. ככל שאדם מזדקן יותר, כך יש יותר סיכוי שנשמתו תתגלה בו.
"מוציאין את האדם מן העולם" - אפשר לפרש שהן מוציאים את האדם מן העולם הבא ואפשר לפרש שהן מוציאים אותה מהעולם הזה.
הפירוש הראשון הוא שמרוב שאדם עסוק בקנאה, התאווה והכבוד, הוא עסוק בשטויות במקום לבנות את חייו הפנימיים לכן הוא יוצא מן העולם הבא.
הפירוש השני הוא שמרוב קנאה האדם ימות, שנאמר: "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי י"ד, ל'). מרוב תאווה יכלה כוחו של אדם והוא יאבד את גופו. מרוב רדיפת כבוד הוא יאבד את דעתו וישתגע.
היצרים של קנאה, תאווה וכבוד נמצאים אצל כולם אבל צריך לכוון שהקנאה תהיה קנאה אמיתית לה', "קנאת ה' צבאות", שהתאווה תהיה אחרי המצוות, כפי שנאמר בתפילה: "ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי", ושהכבוד יהיה לשם שמיים.
למשל, יש הלכה שאדם צריך לכבד את אביו ואמו. אב יכול לרצות את הכבוד מהילדים שלו מצד רדיפת כבוד - ואז זה סוג של שיגעון, כי הוא עושה את עצמו אלוה. הוא גם יכול לדרוש כבוד מהילדים כחלק מהחינוך שלהם, כי זה טוב ונכון שהילד יכבד אותו. (בחינוך לא תמיד שמים לב לדבר הזה. יש אבות שחושבים שהם צריכים להיות רק חברים של הילדים שלהם, אבל אז הם נוטלים מהילדים את דמות האבא. לכן צריך לפעמים להקפיד על הכבוד, כי זה טוב לילד שהוא מכיר במשהו מעליו).
שאלה: האם התורה רוצה שנשנה את היצרים או נבטל אותם? ולמה זה מחולק ל-3 דברים?
תשובה: לבטל את היצרים - לא, לשנות אותם - כן. הכוונה היא לתת להם מטרה נכונה וכיוון נכון.
זה מחולק ל-3 דברים כמו הרבה דברים בתורת המוסר. זה מתקשר גם לחלוקה של בין אדם לחברו, לעצמו ולמקום: בין אדם לחברו - זו הקנאה, בין אדם לעצמו - זו התאווה, ובין אדם למקום - זה הכבוד.