הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-כ"ד) - "בנפול אויבך אל תשמח..."
סיכום שיעורים 58, 59, מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה כ"ד:
"שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל ליבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו".
דברי שמואל הקטן הם פסוקים בספר משלי: "בִּנְפֹל אויביך [אוֹיִבְךָ] אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כ"ד, י"ז-י"ח).
"בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח"
כפי שחז"ל אומרים במסכת מגילה, כוונת הפסוק במשלי היא לא לאויב גוי אלא לאויב יהודי. לכן אין לשמוח לאידם של אויבים יהודים בזמן נפילתם, וכן יש לשמוח על נפילת אויבים גויים - הרי, למשל, בשירת הים, אותה אנחנו אומרים בתפילה כל יום, יש הבעה של שמחה אדירה על מפלה טוטאלית של אויבינו.
מגילת אסתר מספרת שאחשורוש שלח את המן הרשע למרדכי היהודי וציווה עליו לעשות למרדכי את כל מה שהמן אמר שצריך לעשות "לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", כולל להרכיב את מרדכי על הסוס של המלך. חז"ל מספרים במסכת מגילה שהמן מצא את מרדכי באמצע התענית של שלושה ימים שאסתר גזרה. כשהיה צריך לעלות על הסוס, מרדכי אמר להמן שקשה לו לעשות את זה בגלל העייפות מהתענית. על מנת לקיים בכל זאת את הציווי של המלך, המן כפף את עצמו כדי שמרדכי ידרוך על גבו וככה יעלה על הסוס. תוך כדי שמרדכי עלה על הסוס הוא בעט בהמן. אז המן אמר לו: "ולא כתוב אצלכם 'בנפול אויבך אל תשמח'?!", ומרדכי ענה לו: "זה נאמר באויב יהודי, אבל בכם נאמר 'ואתה על במותימו תדרוך' (דברים ל"ג, כ"ט)".
יחד עם זאת, יש מדרשים לפיהם אנחנו לא אומרים הלל שלם (אלא רק חצי הלל) בששת הימים האחרונים של פסח כיוון שבשביעי של פסח, בקריעת ים סוף, מתו מצרים, והרי כתוב "בנפול אויבך אל תשמח". הטעם הזה לאי-אמירת הלל שלם בששת הימים האחרונים של פסח מובא גם בכלבו, ברמ"א ובבית יוסף. (יש מי שעל יסוד זה כתב בטעות שאי אפשר להגיד הלל ביום העצמאות - כי במלחמת העצמאות נהרגו הערבים שנלחמו נגדנו...). אולם כשקוראים את המדרש בשלמותו, רואים שאין להסיק ממנו שמות אויבים היא סיבה לא לשמוח. הרי כתוב במדרש: "מפני מה אין אומרין הלל [שלם] בפסח אלא יום אחד ולילו [יום ראשון ולילו]?". זאת אומרת שגם לפי המדרש אנחנו כן אומרים הלל שלם בליל הסדר כשהמצרים מתו במכת הבכורות שבגללה פרעה שחרר את עם ישראל. אלא מאחר ולפי המדרש יש לקב"ה צער מסוים על מפלת המצרים, אנחנו משתתפים בצערו ואומרים הלל שלם רק יום אחד ולא כל שבעת הימים. (לכן גם למי שסומך על המדרש הזה מותר להגיד הלל ביום העצמאות רק יום אחד, ולא שבעה ימים...).
הרב מאזוז, רבה של שכונת רמת אשכול בירושלים, הסביר פעם שהנפילה עליה מדובר בביטוי "בנפול אויביך" זה לא מוות, כי הרי כתוב בהמשך הפסוק: "פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" - משמע שאחרי נפילתו האויב עדיין חי. זאת אומרת, האויב נפל, נכשל - אבל לא מת. לכן אל תשמח - "פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" - אלא תחכה עד שהוא ימות! כפי שנאמר: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" (שמות י"ד, ל'), ובעקבות כך: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות ט"ו, א'). השמחה של אדם שלמה רק אחרי שהוא בטוח שהאויב באמת מת ולא יכול לסכן אותו יותר.
למה הפסוקים מספר משלי מיוחסים לשמואל הקטן?
זה שנאמר ששמואל הקטן אומר את הפסוקים ממשלי פירושו שהוא היה חי את הדברים האלה, הוא היה כל כולו ההתגלמות של אותו פסוק, בדומה לביטוי "כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד" (תהילים כ"ט, ט') - כלומר, כל כולו כבוד. פירוש נוסף הוא ששמואל הקטן היה רגיל לומר את הפסוקים הללו.
את ההסתכלות על חכם כהתגלמות של פסוק מהתנ"ך אפשר לראות גם בסוף מסכת כתובות, שם מסופר על שני אמוראים שכאשר הם היו יוצאים מארץ ישראל (בגלל הכרח), הם היו מנשקים את הסלעים ומתגלגלים בעפר, מרוב חיבת הארץ - כמו שמנשקים ומחבקים אדם יקר כשעומדים לעזוב אותו. הגמרא מסבירה את התנהגותם כך: "שנאמר: 'כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ' (תהילים ק"ב, ט"ו)" - כלומר, זה הפסוק שעל פיו צריך לחבב את הסלעים ואת העפר של ארץ ישראל. רש"י אומר בפירושו על דברי הגמרא האלה ששני האמוראים היו מנשקים את הסלעים ומתגלגלים בעפר "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". רש"י פשוט חוזר על הפסוק שהגמרא הביאה ומשמיט את המילה "שנאמר". הדרשנים אומרים שרש"י התכוון לומר שהם לא התגלגלו בעפר בגלל שזה כתוב, אלא הכתוב מדבר עליהם. הפסוק "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" מתאר התנהגות ספונטנית של אותם צדיקים ולכן זה הובא בפסוק. כלומר, הם היו התגלמות של הפסוק.
מקור השם "שמואל הקטן"; תפילה ונבואה
חז"ל אומרים על שמואל הקטן שהוא היה קטן משמואל אחר - שמואל הרמתי (שמואל הנביא). הוא היה קטן ממנו בנבואה. שמואל הקטן חי אחרי חורבן הבית השני, בתקופה שבה כבר אין נביאים, אבל ההארה של הנבואה לא נסתלקה בבת אחת מישראל, ובתקופת שמואל הקטן עדיין היו משתמשים בבת קול והיתה רוח הקודש. לשמואל הקטן עדיין היתה בחינה מסוימת של נבואה. במסכת סנהדרין מסופר שבשעת פטירתו הוא התנבא וסיפר על מלחמת בר כוכבא העתידית: איך יהיה המרד, מי מהחכמים ייהרג (רבי עקיבא ורבן שמעון בן גמליאל) ועוד.
באופן כללי, בתקופה שאחרי הנבואה אנחנו נמצאים בצרה גדולה, כי יש הרבה מאוד הכרות שנעלמות מאיתנו, ואין אנו יכולים לפעול באותו סגנון פעולה שהיה מקובל בזמן הנבואה. העולם השתנה, וזה מהווה עיכוב להרבה דברים. לכן, על מנת שבכל זאת נוכל לתפקד כראוי, אנחנו זקוקים שמדי פעם יהיו בתוכנו שרידי נבואה והתנוצצויות רוח הקודש בתוכנו. לכן במשך הדורות היו לפעמים חכמים שאע"פ שלא היו באמת נביאים היו "מעין נביאים". בימינו קוראים להם "מקובלים".
המקובלים המקוריים - אלו הנביאים עצמם. במסכת בבא קמא (ב', ב') נאמר: "דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן", ורש"י מפרש: "דברי קבלה - נביאים וכתובים". (כלומר, לא לומדים הלכות מדברי הנביאים). הנביאים הם המקבלים, לכן דבריהם נקראים דברי קבלה (אף כי יש מפרשים שכתבו שהם נקראים כך בגלל שהנביאים קובלים כל הזמן).
לפי זה, יוצא לכאורה שלחכמים המעבירים את דברי הקבלה צריך לקרוא "מקבלים", ולא "מקובלים". "מקובל" - פירושו מקובל על מישהו אחר, והם אכן מקובלים על הקב"ה ולכן תפילתם מקובלת.
במסכת ברכות (ל"ד, ב') מסופר על אחד התנאים, רבי חנינא בן דוסא, שכאשר הוא היה מתפלל על חולה הוא היה יודע האם החולה יחיה או ימות. החכמים שאלו את רבי חנינא בן דוסא: "וכי נביא אתה?". נשים לב שחכמי ישראל הרגישו שיש יחס בין התפילה לבין הנבואה, ולכן משמעות השאלה שלהם היא: 'אם אתה יודע להתפלל כל כך טוב בלב, אתה מבין את סוד התפילה, ולכן, מן הסתם, אתה נביא'. הוא ענה להם: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקבלני". זאת אומרת שהקבלה היא המשך של הנבואה. (במדרש תנחומא על פרשת אחרי מות מובא מדרש על חכם אחר ששאלו אותו בהקשר דומה: "נביא אתה?", והוא ענה: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני מרבותיי..." - זאת אומרת, 'למדתי את חכמת הקבלה אצל רבותי').
יש יחס ברור בין הנבואה לבין התפילה. בספר בראשית (כ', ז') הקב"ה אומר לאבימלך על אברהם אבינו: "כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה". זו הפעם הראשונה בתנ"ך שבה המילה 'נביא' מופיעה, וזו גם הפעם הראשונה בתנ"ך שהמושג 'ויתפלל' מופיע. בכל המקומות בתנ"ך, פרט לאחד, בהם מוזכר שמישהו התפלל - מדובר בנביא או בעל רוח הקודש (באותו רגע). המקרה החריג קשור לנביא יונה, שכאשר הוא דווקא לא רצה להתפלל אז האנשים מסביבו - המלחים בספינה - התפללו במקומו, והם מתפללים ל"א-לוהיו", לא-לוהי הנביא.
כאשר אדם מתפלל, הוא צריך להבין למי מופנית תפילתו, כפי שאמרו חכמים במקומות שונים בנוגע לתפילה: "דע לפני מי אתה עומד". איך אדם יכול לדעת למי מופנית תפילתו, אם הקב"ה, שאליו הוא פונה, מעולם לא דיבר אתו?! אולי הוא מדמיין את אותו מישהו שהוא פונה אליו באופן לא נכון?! הלכה מפורשת בשולחן ערוך (אורח חיים, צ"ח) אומרת:
"המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה..."
כעקרון, אדם יכול לדעת שהוא הגיע למעלת הנבואה רק אם הוא אי-פעם התנבא. לפיכך, מלכתחילה רק לנביאים היה מותר להתפלל. החסידים הראשונים - כלומר, החכמים בדורות מיד אחרי סיום תקופת הנבואה - היו מתפללים רק כשהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.
זוהי ההלכה המקורית והלכות תפילה שלנו היום הן רק הנגזרת שלה. יש עוד הלכות שנאמרו במקור בבית מדרש של נביאים ואנחנו לומדים מהן רק את מה שאנחנו יכולים ללמוד בתקופה שלנו. למשל, יש הלכה שמותר ללמוד תורה. למשל, נאמר: "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו" (מועד קטן י"ז, א'), והרי רק מי שראה את המלאכים יכול לדעת האם רב דומה למלאך או לא...
הנביאים האחרונים הרגישו שהנבואה עומדת להסתלק ועקב כך העולם יהיה בצרה גדולה וצינור התפילה עומד להתייבש. לכן אנשי כנסת הגדולה, שבתוכם היו הנביאים האחרונים, עשו לנו חסד גדול ותיקנו את נוסח תפילת שמונה עשרה, לתוכה הם הכניסו את כל עולמם הפנימי. דרך הטקסט הקצר של תפילת שמונה עשרה אנחנו עושים עכשיו "תרגילים על יבש" של נבואה - ואם אדם זוכה, אז יש לו קצת "ריח לחות" של הנבואה בשעת התפילה. במילים אחרות, להתפלל פירושו להתנבא 3 פעמים ביום.
שאלה: אז אם איננו נביאים ולא יודעים את ה', למי אנחנו מתפללים?
תשובה: בתפילת שמונה עשרה - ובעקבות כך גם בתפילות הספונטניות שלנו - אנחנו מתפללים למי שהנביאים, שחיברו את נוסח התפילה, התפללו אליו.
שמואל הקטן וברכת המינים
לפי חז"ל, החכמים סמכו על שמואל הקטן כדי שיתקן את ברכת המינים. הצורך בתיקון ברכת המינים עלה בזמנו של רבן גמליאל ביבנה, בערך בשנת 100 למניינם. עד אז הנוצרים הראשונים היו חלק אינטגרלי של החברה היהודית: הם היו מניחים תפילין, ובמזן שבית המקדש היה עדיין קיים הם היו אפילו מקריבים קרבנות. אבל אחרי שהם שיתפו פעולה עם השלטון הרומאי ורדפו את אחיהם היהודים, החכמים החליטו שמכיוון שהם שברו את הסולידריות הלאומית, הם יוצאים מכלל ישראל. זה שבנוסח התפילה הוספה ברכה המקללת את המינים מנע מהם להשתתף בתפילה ולהגיע לבית כנסת וכך הם נפרדו מעם ישראל.
חשוב לשים לב שהסיבה של הרחקתם לא היתה תיאולוגית: הם הוצאו מכלל ישראל לא בגלל התיאולוגיה האלילית שלהם (השילוש וכד') אלא בגלל שהם הפכו להיות אויבים של שאר הציבור היהודי.
*
היה גם קושי נוסף בתיקון ברכת המינים כי בניגוד לכל שאר הברכות זוהי ברכה של שנאה, של הרחקה. על מנת שאדם יחבר ברכה של שנאה, הוא צריך בעצמו לא להיות נגוע אפילו במולקולה אחת של שנאה. אחרת, אם הוא שונא אפילו קצת, הוא עלול, בכוונות שלו בתפילה, להפנות את הברכה הזאת גם נגד אנשים (כגון ציבורים בעם ישראל שלא מוצאים חן בעיניו כי הם לא בדיוק חושבים כמוהו וכד') שלא שייכים לקבוצה שהברכה מכוונת נגדה. לכן צריך שתהיה לו כוונה זכה באמת ושכוונת הברכה תהיה רק כלפי מי שראוי באמת להרחקה מעם ישראל.
בתקופתו של רבן גמליאל היה קושי אמיתי למצוא חכם שלא נגוע בכלל בשנאת חינם - הרי כמה עשרות שנים לפני זה שנאת חינם החריבה את בית המקדש, וגם הייתה אז מחלוקת בית שמאי ובית הלל שכמעט קרעה את האומה לשניים.
לכן החכמים סמכו על שמואל הקטן שיתקן את הברכה משתי סיבות:
א. שמואל הקטן היה קרוב למדרגת נביא, וכפי שהסברנו קודם, תיקון התפילה שייך לנביאים. הצורך בתיקון הברכה עלה כ-500 שנה אחרי סיום תקופת הנבואה, וזה שהצליחו אז למצא מישהו עם ניצוץ של נבואה היתה מתנה מהשמיים.
ב. שמואל הקטן היה התגלמותו של הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל ליבך" - כלומר, הוא היה נטול שנאת חינם.
שאלה: האם יש קשר בין העובדה ששמואל הקטן היה קצת נביא לבין העובדה שלא הייתה לו שנאה?
תשובה: ברור שכן. הרי הקלקול של אותו דור שמנע את הנבואה היה שנאת חינם. שמואל הקטן לא היה נגוע בקלקול הזה ונשאר בטהרתו.
*
המשפט הידוע של רבן גמליאל במסכת ברכות הוא: "מי יוכל לתקן את ברכת המינים?". נשים לב שרבן גמליאל לא אומר "ברכה על המינים" אלא "ברכת המינים" - משמע שהוא כבר שמע על אפשרות להוסיף ברכה כזאת והוא רק שואל מי יכול לתקן אותה. זה אומר שהייתה מסורת אצל הרבנים כבר מאנשי כנסת הגדולה שאמנם יש רק שמונה עשרה ברכות, אבל אם יהיה צורך, יש אפשרות לתקן ברכה נוספת, כאשר תופיע התופעה של המינות, שהייתה צפויה מראש. ברגע שפסקה הנבואה היה רק עניין של זמן מתי תופיע המינות. ולכן רבן גמליאל שהיה מודע לדבר שואל: "מי יוכל לתקן את ברכת המינים הידועה?".
הופעת המינות בעולם היתה צפויה מאז הסתלקות השכינה והנבואה מהעולם כי בני אדם הרגישו אז אוטומטית, בתת-המודע הקולקטיבי שלהם, שהא-לוהים מת - פירושו שמישהו הרג אותו. הם גם הרגישו שזה קשור באיזושהי צורה לעם ישראל. המסקנה שלהם היתה שהיהודים הרגו את הא-לוהים.
גם הטענה הנוספת של המינות, שהא-לוהים איננו מייחד את שמו על עם ישראל, היתה צפויה מאז סילוק השכינה. הטענה הזאת כבר הייתה אצל היוונים בזמן הרדיפות של אנטיוכוס, אך העניין נדחה אז בזכות נס פך השמן. לקראת חורבן הבית השני כבר היה צפוי שהטענה תופיע שוב.
שאלה: אם מינות היתה צפויה מראש, למה אנשי כנסת הגדולה לא תיקנו ברכה נגדה בעצמם?
תשובה: אי-אפשר לתקן ברכה נגד דבר שעדיין לא קיים.