הרב אורי שרקי
הרב שמשון רפאל הירש
סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא
הרב שמשון רפאל הירש עמד במרכזה של יהדות גרמניה בפרט, ושל יהדות מערב אירופה של המאה ה-19 בכלל, ופעל בפרק הזמן שבין האמנציפציה לבין הציונות ההרצליאנית, תקופה שבה נדרשה היהדות להתמודד עם המודרנה כשקסמה של התרבות הגרמנית פועל פעולה עזה על יהודים בעלי מחשבה.
מגוון אפשרויות עלו כמענה לנתינת שיווין זכויות ליהודים, והחמורה שביניהן: ההתבוללות. מאחר ושערי העולם הנוכרי נפתחו בפני היהודים, רבים מחליטים לצאת מן הגטו ויחד עם זאת גם לצאת מיהדותם. מוצא נוסף היה הרפורמה: היהדות הרפורמית עושה את צעדיה הראשונים, ובהם ויתור על מספר יסודות של היהדות הקלאסית, כגון ויתור על רעיון הגאולה, זלזול בחלק מן המצוות, עזיבת קיום מצוות ברית המילה ושמירת השבת, העברת התפילות לימי ראשון והתדמות לעולם הנוצרי-פילוסופי של אותם ימים.
הרש"ר הירש עמד בפרץ ופעל מספר פעולות שלמפרע התברר שהצילו את יהדות גרמניה מאבדון מוחלט: האחת, הקמת הזרם הנאו-אורתודוקסי, הכרוך בהפרדת מוסדות הקהילה בין הרפורמים לבין האורתודוקסים בפרנקפורט, וריכוז שומרי המסורת בקהילות שדבר אין להם עם היהודים הרפורמים. יוזמה זו, הכתה גלים למרחקים, והגיעה עד קהילות הונגריה, ששם נעשתה הפרדת קהילות על פי החוק. יש לציין שדבר זה היה שנוי במחלוקת בין חכמי גרמניה עצמם, אך היה זה אחד המהלכים שהצילו היהדות אז באותם המקומות.
בנוסף לכך, יזם הרש"ר הירש הקמת מוסדות שבהם יוכלו ללמוד תורת ברצינות וגם להפנים ולספוג את מיטב התרבות המערבית, והתקבל הרעיון שכל רב קהילה צריך גם לשאת תואר דוקטור, "דוקטור-רבינר". לשם כך הקים תלמידו הרב עזריאל הילדסהיימר סמינר לרבנים בברלין. שם גם דאגו להנגשת מסורת הדורות בפני מאמציה ודוגליה של התרבות הגרמנית, במיוחד בזרם הקאנטיאני וההגליאני שלה.
את עיקרי משנתו פרס הרש"ר הירש בחיבור נעורים בשם "י"ט אגרות" או "אגרות צפון", בו הוא מראה את עליונותה של תורת משה על פני שאר התורות, וכיצד היא משתלבת עם המוסר והתבונה הקאנטיאנית וההגליאנית. דברים אלו באו לידי ביטוי בשל בספרו "חורב" על טעמי המצוות ובפירושו המונומנטלי לתורה, על הסידור, על ספר תהלים ועוד.
ניתן לומר שהרש"ר הירש הראה כיצד ניתן גם להיות מודרני וגם נאמן למסורת היהדות, ולא עוד אלא ראה במהלך זה חלק מן ההשגחה העליונה, שסוף סוף איפשרה לעם היהודי למלא את תפקידו בגלות, שהוא להשפיע מוסר וחכמה על אומות העולם.
על רקע זה ניתן להבין את עמדתו המפתיעה נגד מבשריה של הציונות, כרב קלישר והרב גוטמאכר, כשאמר עליהם "מה שהם חושבים למצווה גדולה (דהיינו ליישב את ארץ ישראל כיום) אני רואה בזה עוון ולא מן הקטנים". זאת משום שהתעוררות למצוות ישוב הארץ מחסלת את האפשרות לפעול את פעולתנו בעולם שבו יש אמנציפציה ליהודים.
ראוי לציין שעמדתו זו לא נשתמרה אצל חלק גדול של תלמידיו ויוצאי חלציו, שהפכו לציונים נלהבים, אם כי עדיין שימרו את הסיסמה "תורה עם דרך ארץ", דרך ארץ כלומר התרבות הכללית, כשאצל הרש"ר הירש עצמו הכוונה היתה לתרבות הגרמנית. עד עצם היום הזה, ישנה השפעה גדולה של שיטה זו אצל חלק מן האסכולה הדתית לאומית, החפצה מצד אחד להיות נאמנה לקודש ומצד שני לעסוק בענייני חולין, לאו דווקא מתוך הסינתזה שהרב קוק הציע לקודש ולחול, אלא חול לצידו של הקודש.
על אף הביקורת שניתן למתוח על נקודה זו או אחרת של משנתו, תרם הרש"ר הירש תרומה גדולה למסוגלות של היהודי לשרוד את העידן המודרני ואת אורותיו.