הרב אורי שרקי
רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא
סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא
רבי אלימלך מליזנסק ורבי זושא מאניפולי, שני אחים, שניהם תלמידי המגיד ממעזריטש, תלמידו הגדול של רבי ישראל בעל שם טוב, מאירים את שמיה של החסידות בדור השלישי להופעתה.
חיבורו העיקרי של רבי אלימלך מליזנסק, ספר "נעם אלימלך", מכונה בפי הדרשנים בשם "ספרן של צדיקים", משום שהנחת היסוד של המחבר היא שהקורא הינו בדרגת צדיק, ולכן זקוק הוא להדרכות המיועדות לצדיקים. לעומת "ספרן של בינונים" והוא ספר התניא, ולעומת "ספרן של רשעים" הפונה אל הצד הרשע שביהודיעל מנת לתקנו, והוא ספר "ליקוטי מוהר"ן" לרבי נחמן מברסלב. בפרשנותו המיוחדת, ידע רבי אלימלך מליזנסק לרומם את הקורא לראות את הדברים מצדם הגבוה.
רבי זושא מאניפולי אחיו, לא התפרסם בזכות גאונותו בתורה, שאכן היתה גדולה, אלא בעקבות סיפורים ומעשיות, ונראה כי רבי זושא נשלח על ידי ההשגחה העליונה בכדי לעורר את עם ישראל להתבוננות מעמיקה בתורת הנפש. כידוע, רבי זושא אמר "כשאעלה לשמים, לא ישאלו אותי מדוע לא הייתי משה רבנו, אלא מדוע לא הייתי זושא", ומכאן ניתן ללמוד הגדרה מדוייקת של ייסורי הגהינם: אי-התאמה בין מה שהאדם ראוי להיות לבין מה שהוא בפועל.
מסופר שהגיעה אישה אל רבי זושא, ובקשה ממנו להתפלל שיולד לה בן. התחיל רבי זושא להתפלל, והנה יוצאת בת קול מן השמים המבקשת ממנו להפסיק להתפלל, משום שאישה זו לא צריכה לזכות לבן. רבי זושא לא נרתע והוא ממשיך להתפלל, הבת קול שוב יוצאת ואומרת: "זושא אם תמשיך להתפלל, יהיה לה בן, אך לך לא יהיה עולם הבא". רבי זושא ממשיך להתפלל, מאחר ובזה הוא יכול לעבוד את ה' לשם שמים ולא על מנת לקבל פרס. ישנו כאן פיתוי להפוך לפילוסוף דתי, שאיננו זקוק לחיי עולם הבא. והנה, שוב יוצאת בת קול ואומרת: "זושא, אם תמשיך להתפלל יהיה לה בן, ולך יהיה עולם הבא בכל זאת!". רבי זושא המשיך להתפלל. זאת משום שרבי זושא הבין שאף על פי שהאדם צריך לעבור דרך שלב שבו הוא מוכן לוותר על האינטרס האישי שלו עד כדי ויתור על חיי עולם הבא, יש בדבר זה מידה של חטא, מאחר והקב"ה מעניק חיי עולם הבא כדי שתהיה משמעות לעולמו. הסכמתו של רבי זושא לקבל את חיי עולם הבא כבר לא נובעת מתוך אגואיזם אישי אלא מתוך מגמה אידאליסטית לעשות נחת רוח לקב"ה, החפץ לתת לאדם חיי עולם הבא.
רבי זושא הינו אביהם של הרבה פירושים ואגדות חסידיות, שאין מטרתן להעלות חיוך על דל שפתינו בלבד, אלא לצלול לשרשי הנפש והמחשבות הבסיסיות של ההכרה היהודית והאנושית.