הרב אורי שרקי
רבי יהושע הגדול
סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא
רבי יהושע הגדול, הלוא הוא רבי יהושע בן חנניה, מגדולי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי ובר פלוגתתו הקבוע של רבי אליעזר הגדול.
רבן יוחנן בן זכאי אמר על רבי יהושע (אבות ב, ח): "יהושע בן חנניה אשרי יולדתו". פירוש הדבר, כאשר נולד אדם, מופיע צלם א-להים חדש בעולם, נשמה חדשה בעולם, ועל דבר זה כבר ראוי לשמוח, עוד לפני שאותו אדם רכש כל זכות. דברים אלו באים לידי ביטוי בשיטתו של רבי יהושע בעניין הגאולה, הסובר שגאולה איננה תלויה בתשובה, ובין שישראל עושים תשובה בין שאינם עושים תשובה, נגאלים (עפ"י סנהדרין צז, ב). עצם העובדה שעם ישראל של אותו הדור מספק לקב"ה את הדור שאותו הוא יכול לגאול, כבר מקנה להם את הזכות להיגאל. זו הסיבה שרבן יוחנן בן זכאי שמח בעצם לידתו של רבי יהושע אף על פי שהיה תינוק ועוד לא התחיל ללמוד תורה.
רבי יהושע בן חנניה לימד את היחסיות הא-לוהית המופלאה של התורה שבפעל פה. בדרך כלל, המושגים "יחסי" ו"א-לוהי" מנוגדים, משום שדבר א-לוהי הוא מוחלט. אך בספור המפורסם של תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט, ב), רבי יהושע מלמדנו שיכולה ההלכה לעמוד כנגד המוחלט: רבי אליעזר טען שהלכה כמותו והביא לכך ראיה מן השמים, יצאה בת קול והכריזה "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא", ונפסקה ההלכה נגד רבי אליעזר ונידוהו באותו יום.
רבי יהושע מבין שדבר ד' העליון, המוחלט והעילאי, הולך ומתאחד עם סברתם של חכמי ישראל, עד כדי אפשרות לחלוק כביכול על בית דין של מעלה.
תפיסה זו עמדה לזכותו של רבי יהושע, כאשר הוא קבע ראש חודש ביום אחר ממה שקבע רבן גמליאל (ראש השנה ב, ט). אמר לו רבן גמליאל: "גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך". אחרי שרבי יהושע השתכנע שראוי לשמוע לרבן גמליאל, אכן קיים את גזירתו של הנשיא למרות שזה נגד את הבנתו בסוגיה. רבי יהושע היה מוכן לוותר על דעתו בשם הסמכות של התורה שבעל פה, המתבררת בתור היכולת לחלוק על מה שרבי יהושע חושב אותו למוחלט.
רבי יהושע מפורסם בויכוחיו עם בני אומות העולם כגון "סבי דבי אתונא" - הפילוסופים שבאתונה, וגם עם הקיסר וביתו. על פי המסופר בגמרא (תענית ז, א), רבי יהושע לא היה נאה, ובתו של הקיסר העירה לו על כך: "אי חכמה מפוארה בכלי מכוער?" היתכן שחכמה כזו גדולה תופיע בכלי לא נאה? לפי התרבות ההלניסטית-רומית נושא היופי החיצוני היה מאוד משמעותי. רבי יהושע השיב לה: שכשם שכלי חרס שאינו נאה שומר את היין בצורה טובה, בניגוד לכלי זהב המקלקל אותו, כך החכמה, צריך שתשמר בכלי מכוער. על תשובה זו שואל התלמוד שמצאנו חכמים שהיו גם יפים? עונה התלמוד עם נימה של הומור: אם היו מכוערים, היו חכמים עוד יותר. רבי יהושע הרגיש שזה מבטא את מצבו של עם ישראל בגלות, החכמה הולכת ומתכנסת פנימה בתוך בית המדרש ואינה נמסרת לאומות העולם, מה שגורם שההופעה החיצונית של התורה בזמן הגלות הינה לא אסתטית ובמידה מסויימת אפילו דוחה, על מנת שסתרי התורה יישמרו בקרבנו ולא יימסרו לאומות העולם, עד אשר יבוא הזמן שבו נוכל שוב "לגלות העמים והשרים את יופיה" של תורתנו.
התלמוד מספר שאחיינו ותלמידו של רבי יהושע ירד אל הגולה וביקש להעתיק שם את סמכותה של ארץ ישראל, אך דבר זה נמנע ממנו (ע' ברכות סג, א). אפשר לראות כאן נטייה שירש מדודו, הרעיון שכוחם של חכמים גדול כל כך, שהוא יכול להעתיק את מרכז הקודש ממקום למקום. אך שאר החכמים לא הסכימו לזה. מכל מקום מכאן למדנו את גודל היכולת שלנו להיות מוסרי התורה שבעל פה גם על בסיס של דרישת הכתוב, ושסייעתא דשמיא מלווה את החכמים.