הרב אורי שרקי

אחד היה אברהם

הספד לרב אברהם חזן זצ"ל




אישיותו של אדם מוסתרת פעמים רבות על ידי התפקיד שהוא ממלא. יש שמרוב הזדהות עם המשבצת שהוטל עליו למלא, שוכח האדם אפילו את שמו. "אני שוטר/חייל/דוקטור/פקיד/חבר משק". כך עונים בני אדם פעמים קרובות מדי לשאלה "מי אתה?". אובדן האישיות, הבא בעקבות מילוי תפקיד בחברה, הוא הסכנה העומדת לפתחו של כל אדם הנמצא בעמדת אחראיות גדולה.

ויש לעומת זה, מי שהתפקיד האפור, האדמיניסטרטיבי, הופך על ידו לאנושי, מקרין, מלבב ומחמם. האישיות עיקר, והתפקיד טפל לה.

כזה היה הרב אברהם חזן, זכר צדיק לברכה. מעולם לא נבלעה אישיותו מאחורי מסך הרשמיות שתפקידיו הרבים יכלו להטיל עליו. הוא היה לפני כל דבר "אברהם", "אלבר".

אי אפשר היה שלא להתרשם מהחיוך הנסוך על פניו. חיוך של אמת, שאינו בא למלא את חובת הנימוס בלבד, כי אם חיוך שכולו גשר בין נפשו פנימה לבין נפש הזולת שאתו הוא נפגש.

איש מעשים היה, המוסר את נפשו למען הציבור, היודע כיצד יכולה העשייה לשנות את מהלך החיים של רבים. כל זאת מתוך אמונה בכח הרצון של הדם, הבא לידי ביטוי במהפכה הנפשית של התשובה, שהיווה את היסוד ל"קרן התשובה" שהקים למען שיקום האסירים.

אינטואיציות החיים היסודיות שלו נשאבו ממקורות רבים, כשבכולן בא לידי ביטוי השילוב המופלא בין מידת החסד ומידת הגבורה.

נושא היה את שמו של אברהם אבינו, ואכן היה שמו נאה לו, כי איש חסד היה, שהתמסר בכל כוחו לכל מפעל של הושטת יד לאחים במצוקה. יחד אם זאת, לא הייתה זו מידת חסד של רכות לבב חסרת עמוד שדרה, המעידה על חולשת האישיות. אדרבה, גיבור היה, ללא חת, לוחם צדק למען היחיד ולמען העם והארץ. נוח לבריות, היודע לעמוד על דרישותיו בכל תוקף כאשר ידע שהצדק אתו.

איש הגות היה. אך לא הייתה הגותו תחליף לחיים, סטרוקטורה מחוסרת אישיות. ההגות שימשה אותו כדי לבטא באופן מחשבתי את אינטואיציות החיים היקרות שבנפשו.

תלמיד חכם מובהק היה, הנדרש תדיר לפסיקת ההלכה בשאלות סבוכות הנוגעות לחיי נפש של הנתונים להדרכתו. בדרכו ההלכתית נאמן היה למסורת אבותיו המפוארת, הספרדית, שהיה בה אותה "תורת אב הקודמת לתורת הרב" כלשונו של הרב יהודה אשכנזי, שאינה נופלת במלכודת הפורמליות, מנת חלקם של מי שלא שימש כל צרכו ולומד את ההלכה מהספרים במקום להתוודע אליה מפי אנשים חיים.

ציוני היה, מתוך הזדהות טבעית עם גאולת האומה, מתוך אהבה לוהטת לציון וירושלים, יחד עם העמקה בשורשי שיבת ציון, מבית מדרשו של הרב קוק.

איש התרבות הכללית היה, לא מתוך התבטלות כלפיה, כי אם מתוך ההכרה שדברו של עם ישראל נושא בקרבו מסר אוניברסלי, שיש לבטאו בשפתה של התרבות הכללית, וגם "ללקט את ניצוצותיה". בעניין זה, חבר היה לידידיו, פרופסור אנדרה נהר והרב יהודה ליאון אשכנזי ("מניטו").

כל אלה עשאוהו למחנכם של רבים, שהקרנתו הנפשית יישרה אצלם את העקמומיות שבלב.

מכל אלה כמו עולה לעינינו דמות המופת של מנהיג, המשתדל ומצליח להיות איש במקום שאין אנשים, וכל אשר הוא עושה, ה' מצליח בידו.