דעות חכמים על נבואה וניסים

כ"ט בתשרי, י' בחשון תשס"ז



שאלה 1:

הרמב"ם ביסודה"ת פ"ח ה"א כותב שאמונה בנבואה ע"פ ניסים יש בה דופי כיוון שאולי זה כישוף. בכוזרי לכאורה כתוב שונה. לאחר שהחבר מספר למלך את כל ניסי יצי"מ הוא עונה לו שזה ודאי פעולת העניין האלוהי. ומפרשי הכוזרי (נדמה לי קול יהודה) מסבירים את המשפט "ומה שנתלה בו מן המצוות ראוי לקבלו" שבאמת גם בלי מעמד הר סיני ראוי היה משה שישמעו לו ישראל כיוון שכבוד ה' שוכן בו, אלא שאין זו נבואה פנים אל פנים ובזה הם לא האמינו שידבר האלוה עם האדם ולכן השמיעם דבריו בעשרת הדברים. וכן בהמשך לעניין המן מבואר להדיא שנס המן הוא פעולת העניין האלוהי והרחיב בזה רס"ג באמונות ודעות שהמן כיוון שהיה ארבעים שנה וכו' הוא ראיה לכך שזה מה'. רציתי לשאול מה היחס בין דברי הרמב"ם לדברים אלו? ועוד, האם הרמב"ן בשמות יט' ט' חולק על הרמב"ם הנ"ל ועל ריה"ל? ואם כן מה הוא סובר?

תשובה 1:

רס"ג סובר שהנס הוא ראיה לתורה, בעוד שריה"ל אבן עזרא ורמב"ם סוברים שרק מעמד הר סיני הוא ראיה לנבואה. רמב"ן סובר שבני ישראל אמנם האמינו בנבואה במסורת ולא היה צריך מעמד הר סיני אלא לאמת את שליחותו של משה דוקא. אך גם הוא מסכים שלא היתה ראיה לאמונתם של בני ישראל בנבואה עד שהתנבאו בעצמם.



שאלה 2:

בהמשך לתשובת הרב לשאלתי על דברי הרמב"ן בשמות יט. לכאורה הרמב"ן אומר שבנ"י האמינו בנבואת משה קודם מעמד הר סיני שהרי הוא מפרש שגם בך יאמינו לעולם פירושו בנביאים הבאים אחריך, משמע שבשביל נבואת משה לבדה לא היה צריך התגלות קולקטיבית אלא כנראה הניסים והמופתים הם הראיה לנבואתו שהיא אמת. האם דבריי נכונים?

תשובה 2:

לא. לדעת הרמב"ן הם האמינו בנבואה בכלל, אך לא היתה נבואת משה ודאית אצלם כי אם מסופקת. כשהוא מביא את המכילתא שהמעמד בא לאמת את הנביאים בכלל, זו מצדו הודאה באפשרות לפרש כאבן עזרא שהם פקפקו בנבואה בכלל, ואין זו שיטתו.