הרב אורי שרקי
הספר "דעת תבונות" לרמח"ל - שיעור 3, פסקאות י"ח-כ"ב (סיכום שיעור)
סיכום שיעור 3 מתוך סדרת שיעורים (מכון מאיר, תשע"ח-תשע"ט)
סיכום: דוד מימון כהן
עוד לא עבר את עריכת הרב
(יח) אמר השכל - מה שנוכל להשיג בענין זה הוא, כי הא-ל ית"ש הוא תכלית הטוב (במובן המוחלט, הטוב בתכלית) ודאי...
הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם פון לייבניץ (1646-1716), שחי בדור לפני הרמח"ל, טען כי העולם הוא הטוב ביותר מכל העולמות האפשריים. הנחת היסוד שלו הייתה שמכיוון שהעולם הוא תוצר של רצון, רצון הבורא הוא חופשי ועצמאי. לפיכך, שום דבר לא אילץ את הבורא לברוא את העולם, מה שמבדיל את לייבניץ מפילוסופים אחרים. לכן, אם הבורא בחר לברוא, זה היה אך ורק מפני שהבריאה היא טובה מטבעה. סביר להניח שרמח"ל הושפע מהניסוחים הללו.
עולה השאלה: מי קבע שא-לוהים הוא טוב? בעת העתיקה, כתות גנוסטיות מסוימות האמינו שהעולם הוא תוצר של אל רע שברא אותו כדי לפגוע ביושביו. באופן דומה, במאה ה-19, ארתור שופנהאואר (1788-1860) טען שרוע מאורגן ושיטתי מנהל את הבריאה האנושית. לפי השקפה זו, עדיף היה שאנשים לא יביאו ילדים לעולם, ובכך יעצרו את מעגל הרוע. אולם, רשע זה הוא כה ערמומי שהוא מדרבן אנשים להתרבות. אכן היו כתות שנמנעו מלהביא ילדים לעולם.
נקודות מבט אלה מוצגות כדי לתת הקשר לטענתו של רמח"ל שא-לוהים מגלם את הטוב המוחלט, דבר הדורש הבהרה. למרות שיש פסוק שאומר: "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים ח, טז), יש רצון לוודא את טובו של א-לוהים באופן בלתי תלוי בנבואה. הבנה זו ניתן להשיג על ידי הגדרת המושגים טוב ורע. רע מוגדר כהיעדר טוב, בעוד שטוב אינו מוגדר כהיעדר רע, מה שהופך את הטוב לראשוני ואת הרע למשני. רעיון זה יורחב בהמשך/
הגדרת הרע:
רע מוגדר כהעדר טוב וטוב אינו מוגדר כהעדר רע. כאשר אדם חווה משהו רע, הוא עשוי לומר: "זה לא טוב בשבילי", מה שמרמז שטוב היה אפשרי אך כרגע חסר. למשל, אדם עשוי להיות חולה במקום בריא. לכן, רע מאופיין בחסר או העדר. יש לשים לב שהעדר מוחלט אינו גורם לכאב, כמו כאשר אדם מת ואינו מרגיש דבר גם אם נדקר. באופן דומה, נוכחות מלאה ("יש") גם היא אינה גורמת לכאב. כאב נובע מהאינטראקציה בין נוכחות להעדר; שריר בריא כואב כאשר נדקר במחט, אך חלק מת אינו מרגיש דבר כי אין ניגוד.
ניתן גם להגיד שטוב ורע הם מושגים יחסיים: יש טוב ויש טוב יותר, ומה שטוב יכול להיות רע ביחס למשהו טוב יותר, וישנן דרגות של רוע.
הגדרת הטוב:
אם הרע הוא העדר הטוב, הטוב אינו רק העדר הרע אלא מוגדר בפני עצמו. אפשר לתפוס את הטוב ללא התייחסות לרע, שכן הוא מייצג מצב של שלמות ללא חסר. זה מרמז על כך שהטוב הוא יסודי והרע הוא נגזרת. בספרו "מורה נבוכים" הרמב"ם מפרש את הפסוק "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (בראשית א, ד) ואומר: "טוב - עצם הקיום". אם הרע מסמל העדר, הטוב מייצג מציאות או קיום. לעומת טוב, שהוא מציאות, "יש", ורע הוא העדר טוב, העדר מציאות, "אין".
שאלה: לפי התורה, הקב"ה ברא את העולם "יש מאין" - כלומר, ברא את המציאות באמצעות העדר מציאות. איך זה מסתדר?
תשובה: כדי לברא את ה"יש", הקב"ה ברא את ה"אין", שמלא בהרבה "יש". רבינו שם-טוב גפן, ב"תורת הממדים לאין ספורות", מסביר את התופעה המטאפיזית הזאת באמצעות מונחים מתמטיים. הוא כותב שהוספת כל גודל (A+) להיפוכו (A-) מביאה לאפס. זה מרמז שאפס מכיל גם את (A+) וגם את (A-), וכיוון ש-A יכול להיות כל גודל שהוא, זה מסביר ש"אין" הוא מפגש של שני כוחות אינסופיים המנוגדים זה לזה. כל זה קורה רק במימד אחד, וכיוון שתופעה דומה קורית בכל אחד מאין סוף מימדים, יוצא שראשית הקואורדינטות, האפס, מלאה ב"יש" מעבר למה שאדם יכול לדמיין. זה מסביר כיצד העולם יכול היה להיברא "מאין", שכן "האין" מלא ב"יש".
בלתי אפשרי להגדיר את הטוב על ידי העדר הרע, שכן הרע עצמו מוגדר על ידי העדר, שחסר הגדרה פנימית. העדר הוא יחסי לנוכחות.
לכן, כל טענה שמקור כל המציאות נעוץ ברוע קדמוני היא חסרת היגיון. אם קיים רוע עתיק, חייב היה להתקיים טוב קודם לכן.
...ואמנם, מחק הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא ית"ש - לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה…
המונח "מחק הטוב" רומז שהקב"ה מוכרח להיטיב. מפתיע לחשוב שניתן לכפות הכרח על א-לוהים. מאוחר יותר, הרמח"ל נראה כסותר זאת באומרו: "וזה הוא מה שרצה", מה שמרמז על רצון, שאינו הכרחי מטבעו.
הרב קוק מציין שהפילוסופים מתקשים לקבל שלא-להים יש רצון, כי זה מרמז על חיסרון בא-לוהות. מנגד, המאמינים מתקשים עם רעיון ההכרח. הרב קוק אומר: "אין היזק לסלק את הרצון מהא-להים, מפני שהוא תואר מוגבל. אבל ההכרח הוא בודאי יותר מוגבל - ועל כל פנים לא פחות מהרצון" (ערפילי טוהר, סב). זה מראה שהחשיבה האנושית היא לעתים קרובות בינארית, מוגבלת לשתי אפשרויות.
חשיבה בינארית מגבילה קבלה למושג אחד או אחר. לעומת זאת, האמת עולה על שניהם. הבנת הקיום המשותף של הכרח ורצון א-לוהיים דורשת קפיצה משמעותית במחשבה. חשיבה סינתטית מציעה ששני מושגים יכולים להיות היבטים של מושג גבוה יותר, בלתי ניתן לתיאור. למשל, פעם פיזיקאים תפסו אור גם כחלקיק וגם כגל. מציאות כפולה זו משקפת אמת גדולה יותר. א-לוהים הוא מושג עצום, ולמרות היכולת הפילוסופית האנושית, ההבנה האנושית נשארת מוגבלת. אדם עשוי לתפוס רצון או הכרח, אך האמת מקיפה את שניהם או עולה על שניהם. אי-אפשר לקבוע באופן מוחלט שא-לוהים או חייב או רוצה; במקום זאת, יש להכיר בשניהם. הספרות הפילוסופית מדגישה את ההכרח (מצד השלמות הא-לוהית, כפי שהוסבר לעיל), והספרות הדתית מדגישה את הרצון (כי, כפי שמסביר הרב קוק, היא רוצה ללמד מוסר).
קטגוריות אנושיות של חשיבה נכונות רק עד א-לוהים. כשמגיעים למושגים א-לוהיים, מבינים שצריך קטגוריית חשיבה נוספת, יותר גבוהות, שלא תמיד יש לנו מילים בשבילם. המעבר לקטגוריות חשיבה יותר גבוהות מאפשר להתקדם בדעת א-לוהים: לדעת יותר ויותר, אף על פי שאף פעם לא נגיע לידיעה מוחלטת.
הפילוסוף ניקולאוס קוזאנוס מהמאה ה-15, מסביר את זה על ידי דוגמא מתמטית: כשמודדים את השטח של עיגול באמצעות ריצופו על ידי משולשים רבים יותר ויותר, מקבלים תשובה יותר ויותר טובה, אבל אף פעם לא ממש מדוייקת. ככל שמתקדמים בידע, תמיד נשאר משהו לא ידוע, אם כי הידע נעשה מדויק יותר.
שאלה: למה בריאת הנבראים היא הטבה?
תשובה: (מהרב אשלג) עצם היותם נבראים זה חיסרון, כי להיות נברא זה ההיפך מלהיות בורא. אם כן, להיות נברא זה רע: הנברא מקבל את מציאותו מזולתו, וזה נורא. אבל אם האדם ישלים את עצמו הוא יהיה דומה לבורא, וכך הוא כבר לא יהיה עם חיסרון ויהיה עם יש.
שאלה: איך הבורא, שהוא טוב, בורא נבראים עם חיסרון?
תשובה: זה שזה רע להיות נברא זה נתון ראשוני, בעצם הגדרת הנברא. זו המציאות. כדי לפתור את בעיית הרע במציאות, בודהיסטים שואפים לביטול המציאות. הם מתעלמים מהמימד של הזמן המאפשר לנברא להשתלם. רק דרך המציאות והזמן אדם יוכל להשלים את עצמו. לזמן יש תפקיד מוסרי (ולכן יש גבול לזמן). למה ואיך הרע קשור להשתלמות - זו בדיוק השאלה שבה דן הספר.
שאלה: האם הבורא היה יכול לברוא מציאות שההטבה תהיה שלמה כאשר הנבראים יקבלו אותה בחינם, ולא ביגיע כפם?
תשובה: הנברא הוא בהגדרה מי שעומד מחוץ לא-לוהות. אז יש לו קיום עצמי חסר. נברא ללא חיסרון הוא לא נברא. כאשר האדם משלים עצמו ביגיע כפיו - הוא בורא את עצמו.
...ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה פרק א, הלכה ג), "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה"...
מי שמקבל לחם מנדיב לב, למרות שהוא נהנה באכילתו, הוא מתבייש בכך שהוא אוכל לחם חסד. לעומת זאת, אדם שעמל לפרנסתו והרוויח את לחמו ביגיע כפיו, אינו חש באכילתו רגש בושה כלשהו.
אמרנו שא-לוהים לא צריך שיתנו לו טוב, כיוון שהוא הטוב, ואם אדם יצר את הטוב שלו, אז הוא כמו א-לוהים, וההטבה שהוא קיבל היא אמיתית כי היא לא קבלה - הוא יצר אותה! אמנם הוא קיבל מענק פתיחה, אבל רטרואקטיבית הוא הצדיק את המענק הזה.
לכן המידה החשובה בעולם היא מידת הדין. חסד זה תמיד בעיה. בארמית 'חיסודא' פירושה 'חרפה'. נאמר בתורה: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא" (ויקרא, כ, יז). בפסוק הזה "חסד" פירושו 'חרפה'.
זו הסיבה שהחסד כשלעצמו הוא שלילי, כי הוא לא מאפשר לאדם להיות "יש". לכן יש התנגדות של הילדים להורים שלהם, כי הילדים קיבלו מההורים את החיים והפכו למקבלים, לתלויים, ועל זה לא סולחים. כל עוד האדם לא השלים עם זה שההורים שלו הם אלה שנתנו לו את החיים (וזה אומר שבאופן סמוי יש לו טענות כלפי הקב"ה על כך שהביא אותו לעולם באמצעות ההורים שלו), קשה לו לעצמו להיות הורה.
הרמח"ל אומר שהפתרון הוא שהנברא יגיע להשלמה ביגיע כפיו וכך יברא את עצמו, יצדיק את בריאתו.
היצור הנברא הוא מטבעו "מקבל", בניגוד לא-לוהים שהוא "נותן", מה שמוביל למצב של חוסר ביחס בין הנברא לבין הא-לוהים. ניטשה טען כי פער זה מוכיח את אי-קיומו של א-לוהים, שכן שלמות א-לוהית תגרום לקנאה אנושית ותסכול מתמיד, שהם רעים מטבעם ושאי-אפשר להתגבר עליהם - בסתירה לכך שהבורא הוא טוב. סתירה זו הובילה את ניטשה למסקנה שא-לוהים אינו קיים. מקור הקושיה של ניטשה נמצא בפירודו מהא-לוהות.
בספרו "אורות הקודש" הרב קוק עונה על הקושייה הזאת. הוא כותב שהאדם הוא חלק מהא-לוהות ולכן אין מקום לקנאה. לפי הרב קוק, השלמות הא-לוהית היא גם השלמות של אדם, ויותר מכך, אדם מוסיף לא-לוהות את מה שאין בה - את ההשתלמות. הרב קוק אומר שהחילוק בין א-לוהות לעולמיות היא מלאכותית, כיוון שמסתכלים מצד האדם, אבל אם מסתכלים מצד האינסוף - הכל כלול באינסוף.
(יט) אמרה הנשמה - הטעם מתישב בלבי. עתה השלם דבריך.
(כ) אמר השכל - מן ההקדמה אשר הקדמנו יצא לנו שרש גדול להתבונן עליו, והוא ענין החסרון ושלמותו. כי עתה צריך לדעת מהו החסרון, ומהו תולדותיו, ומה הוא תקונו שתשלם בו הבריאה, ואיזה דרך העשות התיקון הזה, ומה הם תולדותיו.
יש לנו עבודה גדולה להבין מה חסר ומה שלם ואיך מתקנים.
(כא) אמרה הנשמה - אבל חושבת אני שהיה צריך להבין מהו השלמות שיגיע לו האדם כשהשלים עבודתו ושבת ממלאכתו, שאז נבין למפרע כל זה שהזכרנו. והטעם לזה פשוט ומבואר, כי הלא זה שישיג האדם לבסוף הוא מה שחסר ממנו בתחלה, ומפני שחסר ממנו הוא צריך להשתדל ולקנותו.
במקום להבין מה החיסרון, בואו נגדיר מה יהיה בסוף, ואז נבין מה מוביל אל הסוף הזה. בגלל שהרע מוגדר ע"י העדר טוב, נוכל ללמוד מהו החיסרון על ידי שנבין מהו הטוב. כשרוצים להגדיר דרך, צריך להגדיר את היעד וע"י כך נדע את הדרך.
(כב) אמר השכל - כן דברת (אמרת דבר נכון). אמנם השלמות נוכל להבין אותו עתה בכלל, ולא בפרט, אלא שבדעתנו אותו בכלל, נבין למפרע החסרונות בפרט, כי על כל פנים כל חסרון הוא העדר השלמות ההוא.
אי-אפשר להבין כל פרט ופרט, אבל אפשר להגדיר כיוון כללי.
לדוגמא: הרמב"ם אומר שלא נדע בדיוק מה יהיה בימות המשיח עד שיהיה. מצד שני, לתורה יש תשובות מדויקות לכל-כך הרבה דברים - אז איך ייתכן שלא יודעים מה יהיה בימות המשיח?! התשובה היא שאם נדע בדיוק מה יהיה, נקטין את העניין - כי כל מה שנמדד עכשיו נמדד ביחס למצב הנוכחי. לכן הרמב"ם אומר שבנוגע לימות המשיח אדם צריך להאמין "בכלל הדבר". הכלל הוא שבסוף יהיה טוב: יהיה בית המקדש, קיבוץ נדחי ישראל, סוף השעבוד, טוב בכל העולם וכו'. אבל לפרט כיצד זה יתפרט זה בלתי אפשרי כי אם נגדיר אז נסתום את שערי העתיד, לכן אומר השכל, אנחנו נדבר בכללות ולא בפרטות וזה יסביר בפרטות מה חסר לנו עכשיו.