הרב אורי שרקי

לנבוכי הדור - פרק ד' - בריאת העולם, התפתחות ומוסר

סיכום שיעורים 3, 4 מסדרת השיעורים תשע"ט - עוד לא עבר את עריכת הרב




פרק ד'

"ישנם דברים שהיה ראוי שלא לדרוש בהם מפני שהם מכבשונו של עולם..."

לא עושים דרשות ברבים על סתרי תורה.

"כבשונו" - כבשן זה מקום סגור שבו מחממים.

"...וכשקטני הדעת רואים אותם הדברים בספרים ואינם יורדים לעומקם, מתקלקלים הם במידותיהם ואמונתם".

הכוונה היא לשבתאיים, פרנקיסטים וכו'.

"אמנם, כיון שבדורינו פרקו סופרים רבים עול המוסר והרבו לדבר עתק בדברים העומדים ברומו של עולם, הרי אנו חייבים לבאר לאמתה של תורה אותן הסבות העיקריות שמביאות לקלי דעת לפרץ גדרות עולם ולהראות מקום טעותם, אף על פי שההכרח יאלצנו לבאר דברים שהיה מהראוי להעלימם ולהניחם רק לחכמים המבינים מדעתם".

יש דברים שרק יחידי סגולה יכולים לעסוק בהם.

למשל, רבי נחמן מברסלב אמר שיש שאלות ששואלים ה"מְחַקֵרים" (לאיזה סוג שאלות הוא התכוון זה דיון שלם בפני עצמו), ועל השאלות האלה אין תשובה. לכן, לפי רבי נחמן, אסור לעיין בשאלות האלה, כי אדם יכול להגיע למקומות לא ראויים: "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן" (משלי ב', י"ט). אבל, מוסיף רבי נחמן, אם יש צדיק שהוא בחינת משה, אז הוא צריך דווקא לעיין בשאלות האלו, כי אף על פי שאי אפשר ליישבם. אם כל זה, על ידי שהצדיק מעיין במקומות האלו, הוא מוציא משם כמה נשמות שנשקעו שם, והוא בסוד השתיקה וכו'. הרב קוק אומר שהיום כל הדור זקוק למזון הזה ואי-אפשר לומר שזה רק ליחידי סגולה - זה בהכרח חייב להיות נלמד ברבים.

גם ראשוני החסידים גילו סתרי תורה, והייתה על זה ביקורת. יש שני משלים מאוד דומים בנושא זה אצל החסידים. המשל הראשון אומר שבת מלך היתה חולה מאוד. והרופאים לא הצליחו לרפא אותה, ואז הגיע רופא אחד ואמר: 'אדוני המלך, אני יודע איך לרפא את בתך. צריך לקחת את האבן היקרה ביותר שנמצאת בראש הכתר של המלך, לשחוק את האבן הזאת, לערבב אותה עם מים, ולהשקות את ביתך והיא תבריא'. ברור שהמלך לא רוצה לוותר על האבן היקרה שבראש כתרו, אבל לצורך הצלת בת המלך הוא ויתר על האבן, ואז עשו את מה שהרופא אמר ובת המלך הבריאה. אומרים החסידים: זה הסיבה שמגלים את סתרי התורה בדור - כי הדור הוא כמו בת המלך החולה והסתרי תורה זה כמו האבן היקרה שבראש הכתר. המשל השני הוא שכלול של המשל הראשון (כנראה בחסידות חב"ד) והוא אומר כך: יש מטרה - לשתות את האבן שעל הכתר. ובגלל זה בת המלך נהיתה חולה. כלומר, מה שנראה באופן גלוי כבדיעבד, הוא הלכתחילה הנסתר.

"בדורינו פרקו סופרים רבים עול המוסר" - הם לא מוסריים.

"והרבו לדבר עתק בדברים העומדים ברומו של עולם" - יש דברים נסתרים בספרות תורנית שהסופרים השתמשו בהם כדי לנגח את התורה.

זה הנמשל למחלה של הבת במשל. הם פרקו את עול המוסר ומדברים עתק בדברים שהם ברומו של עולם.

"הרי אנו חייבים לבאר לאמתה של תורה אותן הסבות העקריות שמביאות לקלי דעת לפרץ גדרות עולם ולהראות מקום טעותם, אף על פי שההכרח יאלצנו לבאר דברים שהיה מהראוי להעלימם ולהניחם רק לחכמים המבינים מדעתם.

השאלות הגדולות של חידוש העולם או קדמותו וכל השאלות הא-לוהיות הנתלות בהן,..."

אלה הן שאלות שהחכמים עוסקים בהם, כמו קדמות העולם וכדומה, שכבר נידונו בידי הרמב"ם ואחרים.

"...חזרו בימינו להתנער, ומעמד הדרישה החל לצדדם כלפי הדרך שכפי ההשקפה הראשונה הוא מתנגד ליסודי האמונה. מובן הדבר, שאף על פי שאין אותם דרכי הדרישה מוכיחים כלל ואינם כי אם בתור השערות,..."

סך הכל, הטענות של הכופרים הן השערות ולא דברים סגורים.

"...מכל מקום די להשערות כאלה לחמס את האמונה מלב האנשים שלא הכשירו את עצמם במה לקנות דעת האמונה והכרתה. ובאשר כי המעמיק באמת יתברר לו שאפילו לפי דרכי ההשערות החדשות אין לנו דבר פוגע ביסודי האמונה, אלא, שאפשר על פיהן לחדש איזה דברים של עומק הדעת שגם אלה אינן חדשות, על כן אחשוב שבהתבאר דברים כאלה ינוחו לבבות רבים מסערות הרוחות".

כאן הרב הבליע כמה הנחות יסוד מאחורי הדברים האלה:
א. דברי ה"מְחַקֵרים" הם השערות, והשערות לא אמורות לעורר את האמונה.
ב. חלק מההשערות האלה, שבכל זאת נשמעות חזקות ובטוחות בעצמן, די בהן כדי לערער את אמונתם של התמימים.
ג. לא חייבים תמיד לדחות את כל השאלות האלה. כי האמת היא שגם אם היינו מקבלים אותן, ואולי את חלקן אנחנו נקבל, הרי שזה לא סותר את יסודות האמונה, ולא עוד אלא אפילו שזה מברר עומקים של אמונה שגם ככה לא היינו מגלים אותם.

לכו השאלות הללו - האם העולם קדמון, תורת האבולוציה וכד' - זה דבר שאנחנו חייבים לעסוק בו.

למשל, תורת האבולוציה מערערת את אמונתם של רבים ויש לגביה כמה שאלות:
א. האם יש הוכחה לתורת האבולוציה?
ב. גם אם היא הייתה מוכחת, האם היא סותרת את האמונה?
ג. אולי תורת האבולוציה מגלה עומקים של אמונה שאולי לא היינו סתם ככה מדברים עליהם ברבים?

"הקדמות, באופן הגס של הפילוסופים הקדמונים, הייתה אבן נגף לאמונת ישראל".

הרב אומר את זה גם בפרק א' של הספר.

"הדעה שחשבה שהעולם בכל יצוריו כה היו מעולם לא יסורו ולא סרו, אין עמה אות ומופת..."

עם השיטה הזאת אין אפשרות לאות ומופת.

"...ושינוי מנהג כלל, כיוון שכל החוקים לפרטיהם הם מוכרחים. על כן, הרבה הרמב"ם לבאר שאין לאריסטו יסוד מוכרח על זה הדרוש".

הרמב"ם אומר שאריסטו לא הצליח להוכיח שהעולם קדמון, וזה חשוב לנו כי אם העולם היה קדמון הניסים לא היו אפשריים - כי בשיטת עולם קדמון חוקי הטבע הם קבועים ולא יכולים להשתנות. והרי התורה מספרת שיש ניסים.

שאלה: למה צריך להביא את הניסים בתור סתירה לקדמות בעולם קדמון, במקום להביא את דבריה הראשונים של התורה המראים שהעולם נברא?

תשובה: דיברנו על זה כבר בפרק א', ששם נאמר שאם היינו רואים רק את פסוקי התורה בבראשית, לא היה לנו שום קושי להסביר את הפסוקים האלה על פי ההנחה שהעולם קדמון, וזה היה אולי יותר קל. למשל, איפה כתוב בתורה שהקב"ה ברא את העולם יש מאין? למשל, אנחנו מברכים על תפוח 'בורא פרי העץ' - האם התפוח נברא יש מאין או יש מיש? בריאה לא חייבת להיות דווקא יש מאין.

"...וכיון שהוא מסופק אנו שבים לקבלה..."

"קבלה" - מסורת.

"...וטוב לנו להיות תלמידי משה ואברהם, ובפרט שהדעה של החידוש מסכמת עם דרכי המוסר וארחות הצדק, שהוא גם כן אות ומופת על אמתתה של כל דעה".

זה יותר מוסרי להבין שהעולם נברא.

"אמנם, הדעה של הקדמות בצורה זו כבר עברה ובטלה מן העולם".

הדעה של קדמות העולם על פי אריסטו כבר עברה מן העולם ואף אחד היום לא מאמין בדברים אלו כמו שאריסטו האמין. האחרון שאולי האמין בזה היה שפינוזה.

"עין בעין יראו לעינינו על ידי הדרישות האחרונות דרכי ההתפתחות וחילופי הצורה של כל היצור, עד שמי שיבוא היום לומר שהעולם עם החיים והאדם כה היו מראש מקדם, יחשב כמתעתע וכשוטה שאינו מן הישוב".

מי שיסבור היום כאריסטו ייחשב לטיפש. דבר זה כבר נכתב בפרק א', וזה עוד הוכחה לכך שהספר הזה אינו ערוך.

"ההשערות החדשות אומרות שאנו רואים עולמות הולכים ומשתכללים לפנינו, מתהו של האיתיר עד שיבואו לכלל שלמות ושכלול".

"השערות" - תאוריות.

"איתר" או "איתיר" (ether או aether) - מושג של הפיזיקה הישנה שבינתיים דחו אותו. פירושו הוא חומר מאוד דקיק שממלא את כל חלל ההוויה ובו כל דבר נע. ניסויים ועבודות של פיזיקאים, בעיקר העבודות של פיזיקאי לורנץ, שללו קיומו של איתר. הרב קוק עדיין משתמש במונח הזה (גם ב"אורות התשובה"). כנראה שבימי הרב - לפחות בזמן כתיבת הספר הזה - עדיין חשבו שאיתר קיים.

לפי התאוריה של איתר, העולם הולך ומתהווה מהאיתר לעולמות אין מספר. כלומר, העולם לא נוצר בדרך של דילוג, של "הוא אמר ויהי" כפשוטו, אלא כעין מה שאמרו במדרשים, שהקב"ה בורא עולמות ומחריבם. העולם הולך ומתקדם, וזה נכון בכל מיני תחומים. בימינו זה מקובל בתחום הפיזיקאלי (תורת המפץ הגדול), בתחום הגאולוגי, ובתחום הביולוגי (ההתפתחות האבולוציונית של החי). הרב מדבר על זה כאן באופן כללי.

"ואין לנו דרך לנטות לפי זה שגם עם עולמינו כה היה המנהג, ולומר שנולד פעם אחת עולם מלא, או שמעולם כן היה, אין מקום בדעת ונסיון. החומר, אם יהיה קדום, יאמר הכוזרי שאין זה נוגע ליסודי האמונה, כי מעולם לא נתעסקה תורתנו כי אם בהיצירה הצורית, אלא שאין כן דעת כמה גדולי ישראל".

הכוזרי אומר שמותר לחשוב שהחומר קדמון ורק הצורה לא. הרב קוק סובר שהרמב"ם חולק על זה, אבל קשה מאוד להבין למה הרב קוק מתכוון כאן, כי נראה שגם הרמב"ם סובר כמו הכוזרי בנושא זה.
השאלה היא גם מהי בדיוק קדמות העולם לפי אריסטו. ב"מורה נבוכים" הרמב"ם כותב שלדעת אריסטו גם החומר וגם הצורה קדמונים, בעוד שאפלטון סובר שרק החומר הוא קדמון, אבל לא הצורה. לפי שיטה שהחומר קדמון אבל לא הצורה, יש התהוות של יש מיש מתמדת שמאפשרת ניסים.

"ההתפתחות הבאה בהדרגה רבה של מיליארדים שנים..."

היום כבר לא מדברים על עולם של אלפי שנים, וכבר לא מאות אלפי ומיליוני שנים, אלא מיליארדי שנים.

"...זהו המרעיש לבבות קטני דעה".

יש כמה אנשים דתיים שמשוכנעים שהרעיון של עולם בן מיליארדי שנים הוא רעיון פסול, וזה מרעיש את ליבם. זו גם דעתם של כמה חילונים שמבססים לפעמים את כפירתם בתורה על יסוד התאוריות החדשות. לפי הרב, גם אלה קטני דעה וגם אלה קטני דעה.

"הם חושבים שההתפתחות תיתן מקום לכחש בא-לוהים חיים, והם טועים מאד. דעת הא-לוהים בנויה רק על ידיעת האחדות. כשאנו רואים היצירה הגדולה שהיא ערוכה בסדרי חכמה, והליכות החיים בגופם וברוחם ושכלם, שהכל נערך במערכה אחת, הרינו מכירים את הרוח הגדול שיש כאן, שמחיה הכל ונותן מקום לכל".

הרב קוק אומר שאנחנו רואים שיש מגמה אורגנית כללית בתוך תוכן ההוויה, וזה מעיד לנו על מי שברא את כל זה.

"ואם דרכי החכמה מחייבים שיהיה הדבר בא על ידי התפתחות של רבבות רבבה שנים,..."

"רבבות רבבה" - מאות מיליונים.

"...עוד עלינו להתפלא ביותר מה רב ונשגב הוא החי עולמים, שכאין וכרגע נחשבו רבבות שנים, שפועלות בלא הרף להפיק איזו תכלית רצויה".

לעומת האינסוף מיליארדי שנים זה כלום. זה מצייר ציור עוד יותר גדול של הא-לוהים, כי אם עבורו מיליארד שנה זה כאפס וכאין, אז כמה גדול הוא!

"הרצון או החיוב בחוק הא-לוהים, הוא הדבר שדנו עליו חכמי הדורות מעולם".

מה שחשוב זה לא אורך הזמן של העולם, אלא האם העולם הוא תולדה של רצון או של חיוב. חיוב זה מילה אחרת למוכרח.

"לפי ההשקפה נראה שאם נודה בחיוב אין כאן תורה ומצות,..."

"לפי ההשקפה" - במבט ראשון. בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמור". מישהו דיבר עם מישהו כדי להגיד משהו, למסור את זה למישהו - "לאמור". לכן במבט ראשון היינו אומרים שהיהדות תלויה בזה שא-לוהים הוא רצוני, ואם א-לוהים הוא לא רצוני, זה מפיל את כל התורה.

"...אמנם ההשערה נוטה לפי הדרישות האחרונות לצד החיוב".

התאוריות המדעיות החדשות בנויות באופן שנוטה, לא מוכרח, אבל נוטה, לכיוון של החיוב.

"אמנם, ראוי לדעת שאין החיוב סותר את התורה כי אם בהיותו מצומצם רק על חוקי הטבע המוכניים".

"מוכניים" - הכוונה 'מכניים'.

"אבל, כשיתפשט הדבר באחדות גמורה שכל חוקי הצדק והרשע היושר והעול, וכל הדברים המסתעפים להטיב את הכח המוסרי של בני אדם, גם אלה מכלל המציאות הכללית המה, וגם הם נוסדו באותו הכח עצמו של איתן החוקים הכלליים של יסודי המציאות, אז נשכיל היטב כי אל המצוי האמיתי חי העולמים, לא נוכל ליחש לא רצון ולא חיוב כי הוא למעלה מאלה הגדרים".

אם מתייחסים גם למוסר כחיוב, או כחלק מההוויה, יוצא שמקור המוסר לא יכול להיות מוגדר לא כחיוב, ולא כרצון, אלא מה שלמעלה מזה. הרב מתנגד כאן לשיטה הבינארית האומרת: 'או חיוב או רצון'. אבל הסיבה הראשונה של העולם היא לא חיוב ולא רצון - היא למעלה מהמושגים האלה. חלק מהופעתו של ה' זה החיוב וחלק - הרצון.

"אמנם, נאמר עליו שם מצוי או הווה".

את הביטוי "מצוי" הרב קוק לקח מהרמב"ם, ואת הביטוי "הווה" - מבעל "יושר לבב".

בעל "יושר לבב" הוא רבי רפאל עמנואל חי ריקי, מגדולי המקובלים הראשונים שהעבירו את תורת האר"י לאירופה. הוא בעל ספר "משנת חסידים". יש לו ספר שנקרא "יושר לבב" שדן בשאלה העמוקה בנושא הצמצום בו יש לו חידוש יפה. הוא אומר שהשם של הקב"ה בעולמנו הוא יו"ד ה"א ו"ו ה"א. לפני זה השם שלו היה ה"א ו"ו ו"ו ה"א. מאז הבריאה הוא הוסיף יו"ד כי הוא רצה שמשהו יתחיל לזוז. יו"ד מלשון 'יד' - "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ" (ישעיהו מ"ח, י"ג) - כאילו משהו מתחיל להתקדם. האות יו"ד היא גם מאותיות 'איתן' המציינות עתיד, כמו במילה 'יעשה', והיא מורה על פעולה עתידית מתמדת: "כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים" (איוב א', ה'). אבל לפני שיש פעולה מתמדת יש הווה. משם כנראה הרב קוק לקח את הרעיון של לקרוא לו מצוי או הווה.

"וכיון שחוקי הצדק גם הם נמצאים במקור המציאות, וחוקי הצדק תובעים גם כן חובות רבות שאי אפשר לפותרן כי אם במציאות רצון כללי לצדק ומשרים, הרי החוק הזה מוכרח שימצא מחיוב המצוי השלם,..."

כלומר, מחויב שלשלם יהיה רצון.

"...אם כן, הרצון גם הוא עלול ומוכרח להימצא".

אם אנחנו נגיד כמו שהרב אומר, השאלה האם העולם נובע מחיוב או רצון כבר לא תהיה רלוונטית. היא תפסיק להיות שאלה של אמונה או כפירה.

שאלה: אז הקב"ה הוא רצון או חיוב?

תשובה: הקב"ה הוא לא רצון. מאיתו הרצון. לא המושג של הכרח הרגיל קיים בא-לוהות ולא המושג של רצון רגיל קיים בא-לוהות. אין לנו ביטוי שיבטא את זה שמאיתו הרצון וההכרח. הרב אומר שבהשקפה ראשונה, במבט ראשון, זה נראה לכאורה כאילו אם היה חיוב, לא היה תורה ומצוות.

ההכרח השכלי הוא לייחס רצון לא-לוהות. השאלות הגדולות של המוסר הצדק והמישרים לא תיפתרנה בלי יחוס רצון לא-לוהות. לכן ההכרח הוא זה שמוליד שיש רצון. כלומר, יש הגיון בכך שלקב"ה יש רצון. הקב"ה הוא מעל הרצון וההכרח כאחד. אם נאמר שהקב"ה הוא רק מעל הרצון, אז זה היה מעמיד את ההכרח מעל לרצון. אבל הרב קוק אומר: 'אם אני אומר שיש הכרח שיימצא רצון, אז הקב"ה הוא לא הכרח או רצון. לכן כל הוויכוח בין בעלי הרצון לבין בעלי ההכרח הופך להיות רק ויכוח סמנטי, ויכוח איך לנסח את היחס שלי אל א-לוהים באופן שיהיה יותר בונה ויותר חיובי'.

"מציאות ההודאה והכרת טובה כשתחסר מהמציאות יישאר רוח האדם בלא זיו וזוהר".

כשמישהו עושה פעולה טובה מרצון, אני מלא הכרת טובה אליו. אז חייב להיות שאותה מערכת תהיה הגיונית גם ביחס לא-לוהות. לכן לא ייתכן שאני אחסר את הרצון מהא-לוהות.

"על כן, לא יתכן שתהיה המציאות הכללית חסרה ההשתלמות הזאת, שאינה באה כי אם בהיות רצון חפשי מתעסק בטובת היצור".

מיחסים לבורא רצון חופשי.

"יסוד מגמתנו במה שאנו אומרים רצון בחק הא-ל יתעלה, הוא שראוי שימשכו בנו על ידי הדעת את הא-לוהים אותן המדות שראויות להמשך מפועל ברצון, שהן היראה והאהבה האמונה והבטחון, שהן בונות את אושר האנושי, ועל פיהן נגלה לנו השם יתעלה לפועל ברצון. על כן אנו יודעים נאמנה, שבהיותינו אומרים וחושבים כפי הרשמים שציור הרצון החפשי בחוקו יתברך צריך לפעול עלינו, ואנו מייסדים כל מעשינו ורגשי לבבינו על פי זה, אנו הולכים בדרך האמת. ואם נבטא ההיפך ונחשבו, ונכווין גם כן אחרות שכלינו רגשותינו ומעשינו על פי ציור ההכרח, זהו מדרכי חושך. כי אין לנו בכל מושג כי אם לדעת את יחשו לנו, ויותר אין אנו משיגים, אפילו מהמושגים המוחשים. אנו משיגים הצבעים כפי התואר שרושמים על ציור חוש ראותנו, ואת הרך הקשה החם והקר הקל והכבד, על פי המושג לנו. אבל, היש לנו דרך לתאר כל אלה איך המה נמצאים מצד עצמם? על כן יובן הדבר, שיסוד דעת הא-לוהים באמת הוא כפי מה שהוא ראוי להימצא בידיעה שלנו, והמשבש אותן הדרכים הוא טועה ומטעה".

הפסקה האחרונה היא בעלת ריח קאנטיאני חזק, ואפשר לומר גם אריסטוטלי. אריסטו דיבר על זה שיש עצם ומקרים, ואנחנו מכירים את העצם רק דרך המקרים, מה שקאנט אומר ביחס אלינו ולהכרה הסובייקטיבית שלנו.