מידות הראי"ה - העלאת ניצוצות (סיכום שיעורים)

הרב אורי שרקי

מידות הראי"ה - העלאת ניצוצות (סיכום שיעורים)

מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר

בעריכת ר' אברהם כליפא

המונח "העלאת ניצוצות" הינו מושג קבלי מובהק. היסוד התיאוריטי העומד מאחורי מושג זה הוא שהעולם שבתוכו אנו שרויים איננו עולם מושלם אלא עולם שבור, דהיינו קדמה לעולמנו מציאות שלמה שעברה קטסטרופה מטפיזית ששברה את שלמותו, מה שנקרא אצל חכמי הקבלה "שבירת הכלים". אותם כלים לא יכלו להכיל את האור ונשברו, ועכשיו ישנן בעולם קליפות, כלומר כוחות הטומאה, השואבות את תוכן הפרי שבו מעורבים חלקי אור הנקראים "ניצוצות". תפקידו של האדם הוא לחבר בחזרה את הניצוצות הללו.

דבר זה נעשה במובן לאומי ובמובן פרטי: במובן הלאומי, האנושות התפצלה ל-70 אומות במגדל בבל, ומאז יש בכל תרבות חלק מסויים של הפרופיל האנושי המקורי, המכונה "פרצוף של אדם הראשון", המעורבב בהרבה טומאה, ולא מאוחד. לפי הסברה זו, אחד מתפקידי הגלות הוא לרדת לאומות העולם על מנת ללקט מהם את הניצוצות, כך שמדינת ישראל של ימינו הינה המדינה היחידה בעולם שבה אין יהודים: יש יהודים באמריקה, רוסיה, צרפת, מרוקו, תימן וכו', ובמדינת ישראל יש אמריקאים, רוסים, צרפתים, מרוקאים, תימנים וכו', דהיינו אנשים שנושאים בקרבם את הרשמים של האומות שבתוכן ישבו אבותיהם, שהרי מה שעושה יהודי פלוני למרוקאי הוא הגוי המרוקאי שאבותיו חיו בשכנותו. לפי זה, החיכוכים הבין-עדתיים הינם הפגשה של כל האנושות, ההולכת ומתרקמת מחדש דרך מאבקי הזהות של מדינת ישראל.

במובן הפרטי, בתוך בעלי החיים, במזון או בתוך כל שאר ההנאות שיש לאדם מן העולם, ישנה תערובת של אידיאליות ושפלות, ותפקיד הצדיק הוא להעלות את הניצוצות משם. ישנם שני סוגי עבודה: "העלאת ניצוצות", כפי שלמדנו או "העלאת עולמות", שהיא מדרגה גדולה יותר שאינה מידתו של כל צדיק, ועניינה להעלות גם את הקליפות אל מקורן, ששם הן מתמתקות. משל למה הדבר דומה, להבדל שבין מיץ תפוזים לבין ריבת תפוזים: במיץ התפוזים, משתמשים בתוך וזורקים את הקליפה, אך בריבת תפוזים, משתמשים גם בקליפה וממתיקים אותה, וזה הופך להיות מעדן שהוא יקר יותר בערכו מן המקור.

הביטוי היותר פשוט והיותר מצוי של העלאת ניצוצות נמצא בתחום האכילה: אמנם, ישנה אכילה אסורה כגון של מאכלים אסורים, או אכילה של קדושה המחוייבת כגון אכילת כזית מצה בליל הסדר או אכילת קרבנות, אך רוב האכילות שלנו הינן אכילות של רשות.

בתחום הרשות, מתמודד האדם מבחינה מוסרית עם קושי מסויים: האם להרבות ברשות או למעט בו? הרי אם הוא ירבה, עלולה החומריות להפיל אותו אל הקליפות. לכן מצאנו שתי אסטרטגיות ביחס לאכילה של רשות, אחת הדוגלת במיעוט בדברי הרשות, המכונה פרישות, כלומר פרישה מדבר מותר. זוהי דרכם של הצדיקים הבינונים שפורשים מענייני עולם הזה. והשנייה, שהיא האסטרטגיה של הצדיק העליון, להרבות בענייני הרשות משום שכוונתו להוציא משם את צד הקודש הנמצא באותו המאכל. זוהי פעולת העלאת ניצוצות מן המאכל.

בחלק ג' של ספר אורות הקודש, מבאר הרב שלעיתים חשים הצדיקים עצבות לאחר אכילתם, זאת משום שהם שכחו להעלות את הניצוצות מן המאכלים, והניצוצות עצובים מן העובדה שלא העלו אותם, ועצבותם חודרת אל נפשו של הצדיק. יש לציין שישנם זמנים בהם בעיה זו אינה קיימת, כמו שבתות וימים טובים, שמאחר ומצווה להרבות בהם באכילה, אין עצבות במאכל.

קיימות הרבה סכנות בעבודות אלה, ושבתי צבי שר"י ניסה לרדת לקליפות כדי להעלותם אך הקליפות שאבו אותו, עד שעשה עבירות לכתחילה ועוד.

עם כל זאת, קיימים עוד שני מצבים בהם אפילו אדם פשוט יכול להעלות ניצוצות מתוך מאכל אסור: כאשר מפני פקוח נפש מוכרח הוא לאכול מאכל אסור, אז יכוון שניתנה לו ההזדמנות להעלות ניצוצות מן הקליפות, דבר שאינו נתון לכל צדיק.

כמו כן מאכל אסור שנפל לתערובת של היתר ובטל בשישים, שאז מותר לאוכלו, אמרו חכמי הקבלה שמאכל זה עדיף על מאכל שבו לא נפל איסור. מכאן שאנשים המחמירים על עצמם ואינם אוכלים מאכל זה שהזדמן להם, מלבד שהם מבזים את חכמי ישראל שפסקו שמותר לאוכלו, גם הפסידו את העלאת הניצוצות.

פסקה א'

"כמו שיש ניצוצות באכילה..."

דבר זה הוא היסוד של ה"טיש" אצל החסידים, שהחסידים אוכלים יחד עם הרבי, שבאכילתו מעלה את הניצוצות שבמאכל,

"...הכא נמי[=כך הוא גם כאן] בכל פעולה מפעולות אדם,..."

לכן כל דבר יכול לשמש לעבודת העלאת הניצוצות, לפי מדרגתו של הצדיק.

"...והוא הדין בכל שמיעה וקריאה,..."

הניצוצות שבשמיעה ובקריאה נמצאות היכן שיש קליפות, כמו דברי כפירה, עבודה זרה ועבירות.

"...ולפעמים יש שעניני העולם הבאים ממרחקים הם משתלבים ועולים למרומי תורה, והכל לשם שמים, בשקל הקודש".

כלומר צריך גם כוונה נכונה וגם זהירות בדבר ולשקול היטב מתי ראוי להעלות ניצוצות ומתי לא.

ב"מסע המושבות" שעשה הרב קוק, לרבנים שליוו אותו היו כל מיני כוונות טובות, כגון להיטיב עם היישוב ולחזקם בקיום תורה ומצוות ולדאוג למזוזה בכניסה לבית או לכשרות וכדו'. אך יש מהם, והרב קוק בכללם, שהלכו על מנת ללמוד מהם. הרב אמר למתיישבים: לא באנו לתת אלא באנו בעיקר לקבל. הרב באמת התכוון לקבל מהם, לקבל את ניצוצות קודש הפזורים בתוך ההתיישבות החילונית החדשה בארץ ישראל.

אחד הדברים המעניינים שעשה שם הרב היה שהוא לבש בגדי פועל, רקד עם הפועלים ואמר להם שהוא יפשוט את הבגדים הללו רק כאשר הם יתחייבו לדקדק בדיני תרומות ומעשרות במושבה. הם הסכימו ולכבוד האירוע, קראו למושבה בשם "תרומיה". כך שבאופן גלוי, גם הרב פעל פעולה של דאגה לכשרות, והיה אף מוכן לשם זה ללבוש בגדי פועל, אבל הוא בעיקר לבש בגדי פועל כדי לקבל משם את ניצוצות הקודש הפזורים.

במסכת פסחים (קט"ז, א') ובהגדה של פסח נאמר: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". מדוע צריך לציין שאבותינו עבדו עבודה זרה? הלוא העיקר הוא שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו! מבאר הרב קוק בפירושו להגדה של פסח, שיש אצל עובדי עבודה זרה כוחות חיים אדירים שלא היינו יכולים לפתח לולי היינו מתחילים ממנה. אם היינו מתחילם מעבודת ה', היינו עובדים את ה' בשכל בלבד, וכל כוחות הדמיון והרגש - שאלו הם המומחיות של עובדי עבודה זרה - לא היו משתתפים בעבודת ה'. לכן סידר הקב"ה שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום, עם העבודה זרה שלנו, לעבודתו.

ניתן לראות זאת בטעמי המצוות של עבודת הקרבנות, שלפי הרמב"ם לקוחים מעובדי האלילים הקדמונים. יש מקשים: איך אפשר לומר שקודש הקודשים בא מן הקליפות?! אלא עבור חכמי הקבלה, דבר זה מאוד הגיוני, על מנת להעלות משם ניצוצות.

יחד עם זאת אסור לעשות זאת לכתחילה. כתוב בספר דברים (י"ב, ל'): "השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני". התורה הזהירה מעבודה זרה מפסיק פעמים, מדוע צריך להזהיר שוב כאן? אלא שמא נאמר שיש על כל פנים ללמוד מעובדי האלילים כיצד עובדים את ה'. על זה אומר הכתוב שלא יוזמים דברים כאלו אלא צריך שזה יבוא רק בהשגחה ובצורה כפויה עלינו.

כתוב בתורה (דברים ד', כ"ח) "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון. ובקשתם משם את ה' א-להיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

מבאר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי ש"עץ" זה הצלב, "אבן" זו הכעבא. כלומר עם ישראל יגלה בין אומות העולם העובדים לעץ ואבן, "ובקשתם משם", מתוך התרבות של עבודה זרה של אותן אומות, נתפלל אל ה'. ויש ראיה לכך: בהלכות תפילה (י"א, הw) כותב הרמב"ם:"ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב בשנער וארץ הצבי, להדליק עששיות בבתי כנסייות, ולהציע בקרקען מחצלות כדי לישב עליהן. ובערי אדום, יושבין שם על הכיסאות".

מעניין לראות שאצל הנוצרים בכנסיה יושבים על ספסלים, ואצל המוסלמים במסגד יושבים על הארץ. הרי לפנינו חדירה של אלוהי עץ ואבן, בתוך התפילה שלנו. כלומר, הניצוצות חודרים.

גם האור החיים הקדוש, כתב בפירושו לספר בראשית (כח, ה) שכל עניין גלותנו בין האומות הוא כדי להוציא משם ניצוצות הקדושה.

על הצדיקים מוטלת החובה להעלות רעיונות פסולים או רעיונות שלבשו לבוש פסול, כדוגמת הרמב"ם שהעלה מה שאפשר היה להעלות מתורת אריסטו, או המלבי"ם שבמספר מקומות בפירושו משתמש בפילוסופיה של קנט כדי לבאר את הפסוקים, וכותב "כמו שנתבאר בחכמת ביקור השכל" וכוונתו לספר "ביקורת התבונה הטהורה".

ר' יהודה אריה ממודנא היה אפילו מסתתר מאחרי כנסיות על מנת לשמוע את המנגינות ולהפוך אותן למנגינות של קודש, מה שהוא מעין העלאת ניצוצות, אם כי רבים מגדולי ישראל חלקו עליו בדבר זה.

מעשה ברב יוסף קאפח, שהיה רחוק ממושגיה של תורת הקבלה, שפעם ביקר בספריה של הוטיקן בכדי לחקור כתבי יד, ושמע מנגינה שעולה מכנסיה, שגם בתימן היהודים היו שרים. מכאן שיש מנגינות של קודש שנפלו לאן שנפלו, ויש עניין להעלות אותן משם.

פסקה ב'

"יותר מדאי אין לדאוג אפילו מאכילה גסה [מרובה],..."

יש אדם שדואג מן העבירות שלו, ויש אדם יותר נעלה שדואג מן האכילה הגסה. יש אדם עוד יותר נעלה, שדואג מחוסר האיזון הראוי בין אהבה ליראה בעבודת ה' שלו.

אם כן מדובר כאן באדם נעלה מאוד, והרב בא ללמדו שאפילו מדבר נמוך כגון אכילה גסה, אין לדאוג יותר מדי.

"...בדיעבד יתעלו כל הניצוצות לקדושה גדולה,..."

הרי האדם הקדוש יעלה את האכילה שלו בכוונה לשם שמים, ואפילו ילמד מן האכילה הגסה הרבה דברים חשובים.

"...רק לכתחילה צריכה הזהירות להיות מדויקת להיות תמיד במדרגת צדיק אוכל לשובע נפשו".

לכתחילה הצדיק צריך לאכול מה שהוא צריך בלבד.

פסקה ג'

"הניצוצות שבאכילה עולים דוקא יחד עם הניצוצות העולים מכל התנועות, הדבורים, המעשים והקנינים,..."

לא יתכן שעבודת העלאת הניצוצות תהיה ממוקדת רק סביב האכילה עד שהצדיק יאמר: אני מתמחה בהעלאת ניצוצות מן האכילה בלבד, ומכל השאר איני מעלה. למרות שעבודה זו באה לידי ביטוי מרכזי ורחב יותר באכילה, זהו מקצוע כללי המתפרס על תחומים רבים ובא מהלך רוח כללי, שהאדם משתמש בכל הסובב אותו למטרה חיובית ומעלה הכל אל הקודש, לפי מדרגתו הוא.

"...ולפי ערך הטוב והיושר הנמצא בכל תנועות החיים, עולים הניצוצות שבאכילה ושתיה וכל הדברים שיש בהם הנאות גדולות מורגשות. ומה שנעשה בטבע בעומק הנפש וקישורה עם המציאות כולה הוא יסוד מוסד לעמקי דעה וחכמת עולמים להיות כמעין הנובע וכנהר שאינו פוסק".

ביטוי זה לקוח ממסכת אבות (ו', א'): "רבי מאיר אומר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ... ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק..."

לפי ההגדרה שמביא כאן הרב קוק, "תורה לשמה" היינו לשם העלאת ניצוצות. האדם לומד תורה לא בשביל הכבוד ולא בשביל השכר, אלא למען אידיאל העלאת הניצוצות. ככל שהאדם עובד נכון מבחינה עבודת העלאת ניצוצות, כך דעת א-להים שלו מתעמקת "ומגלין לו רזי תורה", ויכול אף לזכות אחרים ממה שהשיג "ונעשה כמעיין הנובע וכנהר שאינו פוסק", ועל ידי זה הוא משנה את תפיסתם.

פסקה ד'

"ההתעלות של הרשמים הנקלטים מבחוץ אל המרומים בשינה היא מעלתם".

קיים אופן מיוחד של העלאת ניצוצות על ידי השינה. לעיתים, אומר האדם לעצמו שהשינה הינה בזבוז זמן שכופה הטבע עליו. אם אכן כך הוא, יוצא שקרוב לשליש חיי האדם הולך לריק. אבל עבור הצדיק, השינה מאפשרת לו להעלות ניצוצות על ידי שהוא לוקח את הרשמים שהוא קלט במשך היום, ומטמיע אותם בתוך עולמו הפנימי, שנפגש עם העולם העליון, שהרי הנשמה עולה למעלה. על ידי זה הוא מקדש את כל מה שהוא עסק בו במהלך היום. האר"י ז"ל היה נוהג לישון בשבת שלש שעות לאחר סעודה שנייה, למרות שבמשך השבוע היה מקפיד שלא לישון אלא בלילה. הוא אמר שמה שהוא השיג על ידי שינה זו היה כל כך עליון שהיה לוקח אלפי שנים לבאר את כל מה שהוא השיג אז. לעומת זה מעניין לראות את סדר יום השבת שכתב הרמב"ם, וזה לשונו (הל' שבת ל', י'): "[...] אלא כך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישנה עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת".

הרמב"ם, שהיה מחכמי הנגלה, לא מזכיר את השינה בשבת לפי שאין לה עבורו ערך עצמי, אך כאמור, לפי חכמי תורת הנסתר, יש לשינה ערך גדול.

"ועצם העליה הנשמתית, שבאה מפני ההעתקה [ניתוק] מעסקי החושים החיצונים,..."

הרי בזמן שהאדם ישן, הוא איננו מרגיש על ידי חושיו -

"...וההגבלות שהסביבה מגבלת,..."

בזמן שינה אפשר לחלום שטסים לכוכבים רחוקים -

"...היא מופיעה ברב חסד על כל העולם כולו, והרבה מדות, דעות, מעשים ורצונות, מתמתקים,..."

כלומר מקבלים את שורשם העליון -

"...עד שמשך החיים מתארך, וחוט של חסד הולך ומתמשך בעולם".

כתוב בתלמוד (מעילה כ"ח, א') שכל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. לפי הפירוש של הרב כאן, האדם עוסק בתורה על ידי שהוא ישן, וכך מביא חסד לעולם.

פסקה ה'

"כשהטלטול של דרכים מדלדל את המצב הרוחני,..."

אדם היוצא לדרך, יוצא מעולמו הרגיל אל מקום סכנה. לכן תקנו חכמים תפילה עם היציאה לדרך ותפילה עם הכניסה לעיר. כותב הרמב"ם (הל' תפילה ד', ט"ו): "לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו אמרו חכמים: ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו' ואחר כך יתפלל".

החוזר מן הדרך טרוד ועסוק בקליטת כל הרשמים של כל מה שעבר עליו בדרך. אמנם, מאחר ואין אנו יודעים כל כך להתפלל, לא נוהגים כך הלכה למעשה.

היה שואל הרב צבי יהודה: שמא נאמר שלא ניתנה התורה אלא ליושבי בתים ולא להולכי דרכים? אלא זהו ההבדל שבין ספר ויקרא, שהוא ספר הבית, לבין ספר במדבר, שהוא ספר הדרך. ספר ויקרא ניתן באוהל מועד למרגלות הר סיני, זוהי התורה היציבה עבור אדם בעולמו היציב ובעל הרגלים קבועים. אך ישנה גם תורה עבור מי שיוצא לדרך ונפגש עם המשברים של המציאות ומחשב מסלול חדש של האישיות שלו, זהו ספר במדבר.

"...צריכים לתקן בדרך אומץ וגבורה, ולא בדרך פחדנות ועצבנות".

יש לעומת זה אנשים הסבורים שכאשר יש לאדם התמודדויות קשות, עליו להתגונן. שיטה זו, אינה אלא מחלישה אותו, משום שנקודת המוצא מניחה שהאדם חלש ואינו מסוגל להתמודד, ושלכן עליו להתבצר, מה שמחליש אותו עוד יותר ומכניס אותו למעגל שממנו קשה יהיה לצאת.

זו המחלוקת שבין הפסיכולוגים לבין הפסיכיאטרים: הפסיכיאטריה מניחה שהאדם ביסודו חלש וזה נס אם הוא מצליח לצאת בריא, וצריך כל הזמן לעזור לו על ידי אשפוז, תרופות והגנות. לעומת זה, הפסיגולוגיה – כאשר היא בריאה - סבורה שהאדם גיבור, וככל שהוא מודע יותר לבעיותיו, הוא יכול להתגבר עליהם יותר. לכן היא מדריכה את אדם שעבר טראומה, כגון תאונת דרכים, לנסוע מחדש כמה שיותר מוקדם אל מקום האירוע, באותו מסלול, כדי שהוא יתגבר על ההחלשה שחוויה זו עשתה לו.

"כי הדלדול שבא על ידי פגישות שונות לא בא מסבה שלילית לבד כי אם מפני הרשמים החדשים שהתפרצו לבא אל הנפש בחפזון, ואלה דחו את הרשמים הישנים מדוחק המקום".

האדם חי בעולם כדי להפגש עם רשמים, וכל חייו אינם אלא מסע בין רשמים. ישנם רשמים ישנים, כלומר סדרי החיים שהאדם אימץ לעצמו ורגיל אליהם, ואותם הוא מעלה. וישנם רשמים חדשים, חוויות חדשות שאותם הוא עוד לא יודע להעלות, אך הם תובעים ממנו את העלאתם. מכיון שהצדיק עוד לא מודע לכך שהרשמים החדשים צריכים לבוא אליו, הם דוחקים את השער של נפשו ומסלקים בגסות רוח את כל הרשמים הישנים, משום שאין מספיק מקום באותה הנפש להשכין רשמים ישנים וחדשים כאחד. על זה נאמר "וישן, מפני חדש תוציאו".

הבעל שם טוב אמר לתלמידיו הקרובים, שכאשר יש לאדם הרהורי עבירה, לא ידחה אותם אלא יעלה אותם. אמרו לו תלמידיו: הדרכה זו אינה אלא למי שהרשמים הללו לא יפילו אותו.

דוגמה לדבר:

בפירושו על התורה (שמות כ"ח, ד') רש"י מבאר את צורת האפוד שלבש הכהן הגדול, וזה לשונו: "לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו. ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים".

האגדה מספרת שרש"י ראה אותן שרות שרכבו על סוסים עם הלבוש הזה. כשחזר לביתו, שאל את עצמו מדוע הקב"ה הפגיש אותו עם מראה לא צנוע זה, וכאשר בא לכתוב פירושו על הפסוק הזה, הבין. אמנם סיפור זה אינו אמת היסטורית, אבל מבאר את הרעיון שהרשמים באו כדי להתעלות על ידי ההוגה בהם.

"וכשמחזירין את הישנים למקומם צריכים להזהר שלא לטשטש את הצורה של הרשמים החדשים,..."

מבחינה היסטורית, הציונות באה על מנת להפגיש בין היהודים לבין הארציות, דהיינו עבודת האדמה, עיסוק במדינה, צבא וביטחון.

האופן שבו דברים אלו חדרו אל נפשם של היהודים דאז היתה על ידי דחיקת הציורים הישנים כלומר דחיקת הדתיות הפשוטה. אומר הרב שישנה כעת עבודה נוספת, והיא להחזיר את הרשמים הישנים. פירוש, ליצור ציונות דתית, ולהזהר לא להרוס את הרשמים החדשים שנקלטו מן הציונות החילונית מבלי ליפול לפיתוי לעשות אותה חרדית כמקודם.

"...וזה אי-אפשרי כי-אם על ידי תשובה של גדולה בלא שום קטנות,..."

כלומר לא תשובה הקוראת לדתיות בלבד.

"...והכל מתחזק ומתאמץ. והכלים מתרחבים. ונעשה מקום להרשמים החדשים עם הישנים".

וממילא כל חלקי התרבות כגון הספרות, האומנות, הספורט ועוד, שמצטיינים בהם החילונים, חודרים אל תוך עולמם של הדתיים מבלי שהרשמים של היידישקייט ידחו אותם.

פסקה ו'

העלאת ניצוצות נעשית על ידי כוח של הבחנה, ובמספר תחומים:

בתחום השכלי: כשצדיק לומד חכמה ומבחין שיש בה הרבה רע אבל גם הרבה טוב, עליו להעלות את הטוב שבה, וממילא נעלמת הקליפה מעצמה. כדוגמת אדם בעל השקפת עולם שגויה, שיש להניח שבכל זאת נמצא יסוד אמיתי מאחרי השקפתו, צריך לברר לו את אותה הנקודה הנכונה שבה והצד הלא נכון יתבטל מאליו.

בתחום הרגשי: גדולי החסידות היו משתמשים במנגינות של גויים על מנת לבנות ניגונים. מנגינה מפורסמת בשם "מארש נפוליאון" הגיעה לליטא יחד עם חיילי נפוליאון, ובעל התניא אימץ וצירף אותה לניגוניו. גם הרבי מלובביץ' האחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון, במהלך התוועדות, ציוה לאלפי חסידיו לשיר את הפיוט "האדרת והאמונה" עם המנגינה של ה"מארסייז" - ההימנון הלאומי של צרפת. באותו ערב, נפטר נשיא צרפת ז'ורז' פומפידו. הרבי העלה את הניצוץ.

בתחום האכילה: בני אדם אוכלים מאכלים המורכבים מתערובת של טוב ושל רע, המפיל את האדם. זאת משום שהמאכלים הינם נקודת החיבור של האדם אל החומריות הגסה של הטבע: בכל יום ויום מוכרח האדם לאכול ולהתחבר לטבע, לעומת כל שאר העיסוקים שמזדמנים ויכולים לעבור ימים, חודשים ואפילו שנים מבלי שהאדם יתעסק בהם.

לכן תאוות האכילה מפילה את האדם, ואף מביאה לידי גאווה. מצד שני, נאמר בתורה (בראשית ב', ט"ז) "ויצו ה' א-להים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל". מכאן אנו מבינים שיש להעלות את הניצוצות מן האוכל, ולכן אדמו"רים עורכים "טיש" יחד עם חסידם, ומעלים את אותם הניצוצות.

עבודה זו שייכת דווקא לצדיק משום שהאדם הפשוט היורד אל הקליפה עלול להשאב על ידה, אך הצדיקים, שאין להם שייכות לצד הירוד של המאכל יכולים לעסוק בזה מבלי להסתכן בכך.

מצאנו לזה ביטוי בהלכה: אדם שלא עשה בדיקת חמץ לפני פסח, חייב לבדוק בפסח עצמו. שואלת הגמרא (פסחים י"א, א'): לפי דעת חכמים הסוברים שיש לבדוק בפסח, אולי אותו אדם יאכל את מה שהוא ימצא ולכן שמא עדיף שלא יבדוק בפסח כלל? משיבה הגמרא שמאחר והוא עסוק בלבער את החמץ, לא יבוא לאכלו.

כך הצדיק, כיון שהוא עסוק להעלות את הניצוצות ואינו מתלהב מן הרע, לא יפול אליו.

"האכילה לפי המדה ובקדושה מקדשת את האדם ואת העולם, ומשמחת את החיים, והעצבון מביא לאכול יותר מהמדה,..."

זהו דבר שגם הפסיכולוגים יודעים אותו, אדם עצוב נוטה לאכול יותר מדי.

"...והאכילה מתהפכת אז לכבדות, לרגזה ויאוש".

כמו שנאמר "כי לפני לחמי אנחתי תבא" (איוב ג', כ"ד).

"והבירורים,..."

כלומר הניצוצות שצריכים להתברר.

"...נופלים לעומק תהום יותר חשוך מכפי מה שהיו, והנשמה מתעצבת".

כלומר, לא רק הנפש עצובה, אלא אפילו הנשמה מתעצבת, משום שהיא מרגישה את העצבות של אותם הניצוצות שחיכו שהצדיק יעלה אותם, והנה בגלל שהוא אכל מתוך עצבות, מה שגרם לו לאכול אכילה יתירה, הניצוצות ירדו למקום עוד יותר נמוך ממה שהם היו.

ראוי לדייק ולציין שעניין הניצוצות איננו נגזרת של אנימיזם, אלא מדובר ברשמים. אנימיזם הוא המחשבה שיש לחפצים נפש או נשמה. זהו היסוד של הפגאניזם, ואף על פי כן ישנו ניצוץ של אמת בתפיסה זו: הרי בראשית ההויה, הקוסמוס כולו היה בעל אישיות. זה מה שאמרו חז"ל במסכת עבודה זרה, שאדם הראשון היה גדול כמו כל העולם כולו. אם אדם גדול כמו כל העולם, סימן שהעולם כולו היה אדם, אלא שהנפילה גרמה שנפרדה ההויה לשני חלקים: חלק בעל תודעה, האדם, וחלק מחוסר אישיות, כל שאר הקוסמוס. יחד עם זאת, כל תופעה שנעלמת משאירה את הרושם שלה, "רשימו" בארמית. לכן ישנם רשמים של המצב הקדום של העולם שבו הכל היה מלא אישיות, ומכח זה ניתן לדבר על "צער עולמי" או "שמחה עולמית" של הניצוצות המפוזרים בשעה שאדם אוכל.

"אמנם [אכן] יכול האדם להפך סוף-סוף הכל לשמחה,..."

הרי לאכול הרבה אינו חטא אלא הנהגה לא ראויה, ויש חזרה בתשובה גם מזה, שהאדם מכוון כל מעשיו לשם שמים ומהפך הכל לטובה.

"...ועל ידי הרעיון הטוב שבפנימיות לבבו מתעלים כל הכחות שיש להם איזו שייכות מגע בכחות חייו, והאורה מתגדלת".

ולכן אנחנו מברכים ברכת המזון. הברכה שלפני המזון נועדה לשחרר את המאכל מן הקדושה השמימית שלו, זה חילול, וברכת המזון מיועד להעלות את האכילה, המכבידה על האדם ומטה אותו לצד החומריות.

"ומכל-מקום צריך להוסיף קדושה להבא, לאכול לשובע נפשו, ובשמחה מסודרת בלא פחד ועצבון, ובזה מעלים את הבירורים בדרך ישרה שאינה מסובכת כלל".

לכתחילה עדיף להתכוון ולאכול כראוי, כדי שיהיה יותר קל להעלות את הניצוצות.

פסקה ז'

"אכילה ושתיה יתרה ודאי מביאה לידי גאוה..."

זאת משום שהמאכל ממלא את האדם, ואז האדם מלא לא רק במאכלים אלא גם מלא מעצמו. כיון שהוא מלא מעצמו, הוא מרגיש את עצמו מאוד, והרגשה זו איננה מחוברת להרגשה לשם שמים, וזה מביא אותו לידי גאווה.

"...והוא הדין כשאינה בכונה קדושה".

אדם אמנם לא אכל הרבה אבל אכל בלא כוונה של קדושה. היה רעב, ואכל. זה לגיטימי ומותר, אבל זה לא עילוי. ולכן זה גם עלול להביא לידי גאווה.

"הכל לפי מדרגתו של האדם, עד כמה שצריך שיכוון".

שהרי אין באים בטענה כלפי האדם הפשוט שאינו בר הכי לכוון. לכל אחד ואחד ישנה מדרגת מחוייבות מוסרית וכוונה יותר ויותר מדוקדקת.

"כי הניצוצות הקדושים שבתוך האכילה והשתיה הם מטבעם מתאמצים לעלות למעלה,..."

יש להם נוסטלגיה והשתוקקות למקור הקודש.

"...וכשאוכלים בכונה סוללים הדרך לפניהם איך לעלות למעלה בקדושה, והרע שבהם יורד למטה, והטוב עולה למעלה בקיום ואור עונג קדוש ומרום. וממילא מעורר גם כן בתוך הנשמה של האוכל גם כן עליה של הטוב וירידת הרע,..."

לא רק הניצוצות עצמם מתבררים, אלא גם מי שאכל מתברר.

"...אבל בחסרון כונה אין דרך סלולה לפני הניצוצות, והם מתפרצים לעלות בלא תיקון, ולוקחין עמם את הרע גם כן בעלייתם, וממילא מעוררים בנפש האוכלת גם כן עליית המדות והתכונות הרעות, שהוא כל יסוד הגאוה".

אם היית ראוי להעלות ניצוצות ולא העלתה אותם, אתה בעצמך נופל לגאווה.

"וכמה קשה היא לפי זה האכילה לפני התפלה,..."

בש"ס ובפוסקים, מבואר שזה בגלל צד הגאווה שבדבר, שהאדם לא יתחנן לפני בוראו על חייו, והוא כבר החייה את עצמו. "לא תאכלו על הדם" - לא תאכלו לפני שתתפללו על דמכם.

"...שקשה לקנות התוכן הנשמתי הנדרש לבירור הטוב כל זמן שלא תיקן עצמו בבירור החיים על ידי התפלה, על כן כל אכילה ושתיה שלפני התפלה הרי היא בכלל גאוה, ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גוך, אחר שאכל ושתה ונתגאה קבל עליו מלכות שמים. זולת כשהיא מצד הרפואה אין שייך גאוה,..."

הרב צבי יהודה קוק היה נוהג לשתות לפני התפילה כוס תה עם חלב כדי לקיים מצוות אימו שציותה אותו לעשות כן כל ימי חייו.

הרצי"ה היה גם קורא עיתונים לפני התפילה כדי לדעת על מה להתפלל. על דרך הלצה אמרו שהתפילות שלא לא תמיד נענו, היה זה מפני שהוא היה קורא את עיתון "הצופה", שבו הופיעו חדשות שלפני יומיים, לכן אמרו של"מעריב" יש רוח הקודש כי הוא ידע שלושה ימים מראש מה יהיה כתוב ב"הצופה".

הרב מרדכי אליהו זצ"ל היה אומר שאף על פי שיש צד להתיר לאכול לפני התפילה במקרים מסויימים, אין היתר זה כולל הכיבוד שמגישים בלובי של בתי המלון וכולם מפטפטים מסביב לשולחן, משום שזה דרך גאווה, וכל מה שהותר אינו אלא כדי שהאדם יחזיק את עצמו.

בדורות האחרונים נכנס לסדר התפילה מזמור ל', "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". אחינו האשכנזים מתחילים מתחילת המזמור, ואחינו הספרדים מתחילים אותו מן הפסוק השני ורק בחנוכה מוסיפים את הפסוק הראשון. שמעתי פעם שמזמור זה הוכנס עבור אלה שאוכלים לפני התפילה, שהרי כתוב שם: "מה בצע בדמי". הנאלץ לאכול לפני התפילה יאמר מזמור זה, יאכל, ואחר כך ילך להתפלל, ונמצא מתפלל על דמו לפני אכילתו.

"שמצות הרפואה היא מחוברת לקדושה, שהקב"ה סועד את החולה, ושכינה עמו, שהענוה היא יסוד הקדושה, שהחולה, שהוא דל ועני ומדוכא מצד חליו, ועיניו נשואות לרחמי שמים, הצד הטוב שבניצוצות ההם של הרפואה תמיד עולה במסילת הקודש, היא העולה למעלה למעלה באורח ישרים סלולה".

מרוב דיכוי גופו, החולה חש קרבת א-להים גדולה והניצוצות עולים ישירות.