תזריע - תחיית המתים (על ההפטרה)

הרב אורי שרקי

תזריע - תחיית המתים (על ההפטרה)

מתוך הספר "350 מילה"

בהתכתבות בין מלך ארם ובין מלך ישראל שבהפטרת תזריע (מל"ב ד, מב - ה, יט) מתברר אגב אורחא מה היה עולם האמונות הרווח בישראל בימי קדם.

מלך ארם מבקש ממלך ישראל לרפא את הצרעת של נעמן שר צבאו. הוא שמע על אלישע הנביא כמי שבידו לעשות כן, והוא שולח בתמימות את בקשתו אל המלך (ה, ה-ו,) משום שברור לו מעל לכל ספק שהוא מוקיר את נביאיו. לא עולה בדעתו שמלך בישראל ירדוף את טובי בניו המייצגים את א-לוהי ישראל. תגובתו של מלך ישראל מעידה על תרעומת ותחושת חוסר אונים:

"ויהי כקרוא המלך את הספר, ויקרע בגדיו ויאמר: הא-לוהים אני להמית ולהחיות!? כי זה שולח אלי לאסוף איש מצרעתו. כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי!" (ז).

עולה בבירור שבניגוד להנחות הרווחות במחקר, האמונה שא-לוהים מחיה מתים היתה רווחת בישראל כבר בימים קדמונים, עד כדי כך שמלך ישראל מדבר על הדבר כעניין המובן מאליו. עוד יש לדייק מהביטוי שהוא נוקט - "להמית ולהחיות" - כי הוא מקביל זאת למחלת נעמן ולריפויה.

יש כאן הד ברור ללשון התורה: "אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא" (דברים לב, לט).

מכאן הרווחנו עוד הבנה בנקרא, שההחייאה המדוברת איננה לתת חיות למי שחי, או להשאיר בחיים את מי שניתן להמית (כמו בשמ"ב ח, ב: "שני החבלים להמית ומלא החבל להחיות"), כי אם השבת החיים למי שכבר מת. עולה שדרשת חז"ל (סנהדרין צא, ב) היא גם פשוטו של מקרא:

"אני אמית ואחיה. יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד, כדרך שהעולם נוהג? תלמוד לומר 'מחצתי ואני ארפא'. מה מחיצה ורפואה באחד, אף מיתה וחיים באחד. מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה".

רפואתו של נעמן על ידי אלישע משמשת מקור ברור להלכה, שאין חוששים לאיסור להציל אויב הנתון בסכנה במעשה שיש בו קידוש השם. הערך של "וידע כי יש נביא בישראל" (ח) עולה על כל המחיצות, ובפרט כשעל ידי כך עולה ערכו של הנביא בעיני מלך ישראל. אך לא הותר לקבל ממנו צדקה (טז).

נאמר בחז"ל (מגילה יג, א) "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי". ואכן, קידוש השם אצל האומות נושא גוון אמוני ייחודי של אתיאיזם: "ויאמר: הנה נא ידעתי כי אין א-לוהים בכל הארץ" מה שמהווה מבוא להכרה העליונה: "כי אם בישראל" (טו).