הרב אורי שרקי
מבוא לתורה שבעל פה - תקופת הראשונים
סיכום שיעור (מכון מאיר, תשס"ח) - עוד לא עבר את עריכת הרב
הקדמה כללית
תקופת הראשונים היא תקופה של כ- 500 שנה - משנת 1000-1500, עיצומם של ימי הביניים. אמנם ימי הביניים מתחילים 500 שנה לפני זה, אבל מבחינתנו אפשר לחלקם לשני חלקים:
1. סבוראים וגאונים
2. ראשונים
תקופה זו מתאפיינת בפיזור. לעומת תקופת הגאונים שבה התורה מרוכזת בישיבות הגאונים, בתקופה זו מתחילים לקום מרכזים שונים של התורה שבעל פה, ויש הבלטת השונות בין מנהגים שונים - במיוחד רואים את ההבדלים בין האשכנזים לספרדים. יש לציין אמנם כי חלוקה זו בין אשכנזים לספרדים היא קצת מאוחרת, כי בתחילה לא היה הבדל מהותי איך נלמדת התורה בין מקומות שונים. רק במהלך הזמן החלו הדברים להתגבש. בכלל, המילה "ספרדי" זה כינוי לספרד, ו"אשכנז" זה כינוי למדינת גרמניה, וגם ארצות אלו לא היו אחידות מבחינה פוליטית באותם ימים, כך שאי אפשר לדבר ממש על 2 קבוצות שונות.
בתחילת ימי הביניים (תקופת הגאונים) היו במזרח התיכון 2 מרכזים עיקריים – בגדד (בבל) וא"י. משם יצאה ההוראה לכל ישראל. אח"כ מתחיל פיזור. החכמים מגיעים מישיבות הגאונים, מבבל, לצפון אפריקה, לשני מקומות עיקריים – אחד בתוניסיה, ואחד באלג'יריה (קלעת בנו-חמאד) - ומשם לספרד (סביליה). מא"י יש השפעה על יושבי ביזנטיון ואיטליה, שמהווים התחלה של זרימה שאח"כ עולה לצפון - צרפת וגרמניה (החלק המערבי של גרמניה - קהילות שו"ם). יש עוד מרכז אמצעי שבדרום צרפת [=פרובנס]. חכמי פרובנס הם לא אשכנזים ולא ספרדים, אלא מהווים מרכז בפני עצמו שמשם אח"כ יש התפשטות לקטלוניה שבצפון ספרד. אם שמים לב, הארצות סמכות זו לזו – דרום ספרד סמוכה לצפון אפריקה אבל גם לקטלוניה, הסמוכה לפרובנס, הסמוכה לצרפת, הסמוכה לגרמניה. לכן האמירה שיש ספרדים ואשכנזים לא לגמרי ברורה כי יש רצף טריטוריאלי של לימוד תורה ממדבר סהרה ועד צפון גרמניה.
באופן קצת מלאכותי ניתן לשאל: מה בעצם ההבדל בין האשכנזים לספרדים בלימוד? לכאורה, זה צריך להיות אותו לימוד שהרי לומדים את אותו התלמוד. מצד שני, התלמוד מלא בסתירות לכאורה - אז איך אני מתייחס לסתירות האלו? פה מתחלקות השיטות:
א. (אשכנזים) – העמדה [=אוקימתא]. מה שאמרו במקרה א' זה בתנאים מסויימים ובמקרה ב' זה בתנאים אחרים.
ב. (ספרדים) – הכרעה. יש מחלוקת סוגיות, מחלוקת מה רבי פלוני אמר, ולכן אי אפשר לעשות אוקימתא, אלא צריך להכריע.
לדוגמא – התלמוד בבבא מציעא (סוגית תנורו של עכנאי) אומר שלא פוסקים על פי בת קול, והתלמוד בעירובין (סוגית מחלוקת בית שמאי ובית הלל) אומר שכן פוסקים ע"פ בת קול. הרמב"ם פסק כמו בבא מציעא. יש לו עקרונות שעל פיהם הוא קובע איזו סוגיה עקרית ואיזו משנית. התוס' במסכת יבמות לעומת זאת עושים אוקימתא.
(אגב, שתי הגישות הללו נמצאות גם בתלמוד עצמו. לפעמים עושים אוקימתא, ולפעמים אומרים 'תרי אמוראי אליבא דר' פלוני').
זהו באופן כללי ההבדל בין הפרשנויות של האשכנזים והספרדים. מזה יוצאות לנו כמה השלכות:
אם הולכים לפי הדרך של התוספות:
א. הלימוד יותר מפולפל, כי צריך לעשות חילוקים בין מקרים.
ב. יש יותר ספק, כי ניתן לעשות כמה אוקימתות שונות.
ג. (כתוצאה מהסעיף הקודם) – צריך ללכת יותר לחומרא.
דרך ההכרעה של הרי"ף והרמב"ם לעומת זאת היא דרך יותר פשוטה –
א. יש כללים איך לפסוק.
ב. פחות ספקות.
ג. הולכים יותר לקולא.
השלכה רביעית – לחכמי ספרד יש נטייה לסדרנות, ולחכמי אשכנז – לפלפלנות. מבחינה מסויימת אפשר לומר כי עבור בעלי התוס' התלמוד לא הפסיק, אבל אצל חכמי ספרד יש הפסק. גם לרי"ף וגם לרמב"ם יש ספרים מסודרים של פסקי הלכות, אך לבעלי התוס' יש ספרי פרשנות, לא פסקים. הראשון מבעלי התוס' שעשה ספר מסודר זה הרא"ש, כי הוא הגיע לספרד.
דמויות מרכזיות
לרב האי גאון היה תלמיד בשם רבנו גרשום ברבי יהודה – 'מאור הגולה', ויש לו גם תלמיד בשם רבנו יצחק אלפסי – 'רי"ף'. שניהם כתבו פירושים לתלמוד בסגנון שונה. רבנו גרשום כתב פרשנות לתלמוד (דומה לפירוש רש"י). הרי"ף לקח את ההלכות שבתלמוד, שמר על סדר התלמוד, וקיצר אותו, כמובן על פי דעתו וסגנונו וכו'.
לרי"ף יש תלמיד בשם רבי יוסף הלוי ן' מיגש (יש לבטא מיגס miges, אם כי בישיבות מקובל לבטא migash), וכן עוד תלמיד- רבי יהודה ברבי שמואל הלוי, מחבר ספר "הכוזרי", שאפילו ישב בבית הדין עם הר"י מיגש.
לרבי יוסף הלוי ן' מיגש היו תלמידים – רבי מימון הדיין, לו היה בן שבצעירותו למד אצל הר"י מגאש – רבי משה בן מימון – הרמב"ם. נמצא כי הרמב"ם וריה"ל יצאו מאותו בית מדרש (הרי"ף), למרות ששיטותיהם הפילוסופיות רחוקות זו מזו (אם כי המרחק לא גדול כל כך - אפשר לראות אפילו במילים וצורות הביטוי דמיון ביניהם).
רבנו גרשום עבר מאיטליה לאשכנז, שם הקים מרכז גדול, והיו לו תלמידים רבים. אחד מהם הוא רבי יהודה ברבי יקר, וכן תלמיד נוסף בשם רבי יהודה הלוי (לא מחבר ספר הכוזרי), לשניהם היה תלמיד משותף – רבי שלמה ברבי יצחק הצרפתי – רש"י.
רש"י למד בישיבה של רבנו גרשום אבל הוא היה בקשר עם חכמי צרפת (צפון), הוא ישב בעיר טרואה בצרפת. הוא כתב ספר על כל התנ"ך, וכן פירוש על כל התלמוד, שבשניהם חסרים חלקים. רש"י לא כתב פירוש על דברי הימים (המחבר שם מצטט את רש"י). על מספר מסכתות אין פירוש רש"י (הפירושים על מסכתות אלו הושלמו על ידי נכדיו). כמו כן הוא כתב ספרי פסקים, כגון 'פסקי רש"י' ו'ספר האורה' (בצירה). כמו כן תלמידו ר' שמחה מויטרי מביא מפסקיו בספרו 'מחזור ויטרי'. כמו כן יש מקומות בתלמוד בהם רש"י כותב מה הוא פוסק, אם כי לא בכל מקום בפירוש רש"י כוונתו לפסוק הלכה.
מכאן ואילך יש עבודה רבה של תלמידיו, יוצאי חלציו וקרובי משפחתו של רש"י. זוהי עבודה של 200 שנה שמתרכזת בעיקר בצרפת שהופכת למין בבל חדשה. החכמים האלה נקראים בעלי התוספות.
מצב היהודים באירופה באותם הימים היה קשה מאוד. במקום בו ישב נכדו של רש"י, רבנו תם, לא היה מנין בבית הכנסת, ומסביב לו היו מאות גויים בורים ואלימים. בתוך זה יושב אדם שכל התורה והחכמה נמצאת אצלו. רוב ספריהם של בעלי התוספות לא הגיעו אלינו - כתביהם ברובם נשרפו ע"י המלך שהיה באותה תקופה (לואי התשיעי, המכונה על ידי הצרפתיים "הקדוש" - כי הרג הרבה יהודים).
מי שהכריע אילו מהתוספות להכניס להוצאה המודפסת של התלמוד היה יהודי מומר שנקרא בומברגי. אמנם הוא התייעץ עם רבנים, אבל לא תמיד זו הגרסא המדויקת. יש לנו כיום עוד כתבים של בעלי תוספות אחרים שנמצאו (כגון תוס' טוך, תוס' שאנץ, תוס' ישנים, תוס' רי"ד, תוס' חכמי אנגליה, תוס' רא"ש, תוס' רבינו פרץ ועוד).
שאלה: האם עלינו ללמוד אותם? האם אין בזה ניגוד לדרך לימודינו העתיקה המותאמת לנפשנו, כפי המובא במאמר "לשני בתי ישראל"?
תשובה: לפי דעת השואל, יוצא שספרדי ילמד רק את כתבי הספרדים, ואשכנזי רק את כתבי האשכנזים. ודאי שלא. תלמיד חכם צריך ללמוד את כל התורה כולה. הרב אשלג היה אומר שלפעמים יצה"ר משכנע את האדם שלא ללמוד תורה, ולפעמים היצה"ר מתחפש לתלמיד חכם, ואומר לאדם – את זה תלמד ואת זה אל תלמד. אם נמצאים כיום כתבי יד של בעלי התוספות, ודאי שעלינו ללמוד אותם.