הרב אורי שרקי
מבוא לתורה שבעל פה
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
יש בכל ישיבה ספריה. הספרים מרובים. 80 אלף ספרים, וצריך לקרוא מפה כדי למצוא מה תפל מה עיקר מה שורש מה ענף ומהם הסוגים השונים. היום אנשים לומדים 15-20 שנה ולא לדעת דברים פשוטים ביותר.
אם כן, עלינו לעשות קודם כל חלוקה: הלימוד שלנו מתעסק בתורה, ויש עוד נושא אחר שלא לומדים אותו, זה ה-תורה המבנה של העולם (הקב"ה הסתכל ב-תורה וברא את העולם) אין מי שעוסק בה. היא כוללת את הכל. תמיד אנשים דתיים אומרים שהתורה כוללת את הכל. תולוי באיזו תורה.
נגזרתה - בתורה שאנו לומדים אין את כל הדברים - תורה. ("משה קיבל תורה").
[החלוקה היא בלשון חז"ל ולא בלשון תורה. מפורש בירושלמי לשון תורה לחוד לשון חכמים לחוד.]
"העבר לי את המלח בבקשה" - הדבר היחיד שאפשר לדעת מתוך זה בוודאות, זה שהתבקשתי להעביר את המלח. אין לי שום יכולת לדעת למה הוא ביקש את המלח. אפשרות אחת היא שהמרק תפל והוא רוצה למלוח. יש לי גם יסוד להניח את זה כי אני רואה שיש לו מרק והוא טעם ועשה פרצוף. אני רשאי לשער, אבל אני לא יכול לדעת בוודאות. יכול להיות שהוא רצה לבדוק אם אני מדבר עברית. יכול להיות שהוא רצה לראות אם אני משתמש ביד ימין או שמאל. יכול להיות שהוא לא דיבר איתי שלושה ימים והוא רצה לפתוח בשיחה.
מה שמצידו של האומר, במקרה שלנו הקב"ה זה נעלם, זה התורה. מצדנו זה נעלם. (טעמים - מה שאנחנו טועמים, לא הטעם הפנימי של המצווה).
מה זה תורה?
תשובות אפשריות:
דרך חיים, התנהגות, חוקים - הגדרה של מצוות, לא תורה. אבל יש הבחנה בין תורה למצוות.
חכמה של הקב"ה. גישה שמוצאים באוניברסיטה. משהו מאד חכם. כנגד זה נלחם המהרל בספרו תפארת ישראל.
מוסר. אם התורה היא מוסר אז לא צריך את התורה. כי אפשר להיות מוסרי בלי התורה. שנאמר "דרך ארץ קדמה לתורה".
התשובה הנכונה: גילוי הרצון האלוהי.
מדוע זה חשוב? מצאנו פעמים רבות טענה כזאת "שמעתי שיש אנשים חילוניים שהם מוסריים אז עזבתי את המצוות". או "גיליתי שאפשר להיות חכם וממש מבריק גם בלי התורה".
החכמה למשל חוקרת את נפילת התפוח מהעץ. ניוטון לפי האגדה גילה את חוק הגרביטציה בגלל תפוח שנפל מהעץ. מתוך זה גם הגיע לגרביטציה האוניברסלית שהכוכבים נעים בתנועה מסויימת. אבל לא ניתן להגיע לשאלה, מדוע התפוחים נופלים מהעץ? מהי המטרה של כל זה.
התורה מתחלקת לסוגים:
תורה שבכתב - עבר. כי הוא כתוב כבר. ספר יסוד - תנ"ך
בעל פה - שייכת להווה, כי הדיבור נעשה תמיד בהווה. ספר יסוד - משנה
תורה של משיח - בעתיד. ספר יסוד - הזוהר
החלקים שנכתבים על התורה שבעל פה הופכים אותה יותר לתורה שבכתב.
תורה שבעל פה
התורה שבעל פה היא מבחינה מסוימת היא המהות של התקשרות הקדוש ברוך הוא עם כנסת ישראל. אני רוצה להסביר למה הכוונה: יש לפעמים מחשבה כזו, שהתורה שבע"פ איננה עיקר והתורה שבכתב היא עיקר, זו אגב המחשבה הקראית שהתורה שבע"פ היא אולי אפילו בלוף.
מדוע תורה שבעל-פה?
אם זה נכון שהתורה שבכתב היא המרכז, אז יוצא שהקב"ה עשה שירות גרוע מאד בכך שהוא נתן את התורה שבכתב. משום שהתורה שבכתב היא בשפה שאמנם הייתה מדוברת בזמן נתינה, השפה העברית המקראית, אבל השפה הזו כדי להבין אותה צריך בעצם לחיות אז. ככל שהעולם מתקדם או מתרחק או לא משנה מה, אנחנו צריכים לעשות איזושהי ארכיאולוגיה רוחנית כדי לשחזר את משמעות המילים בשעה שהן נאמרו. ובודאי שככל שהזמן יחלוף המרחק יהיה יותר גדול. לא רק המרחק ממעמד הר סיני או ממשה רבינו אלא גם מרחק מנטלי וברור שלא נבין את התורה לפי זה. כלומר איך אפשר לבנות התקשרות בין הבורא לנברא על יסוד אירוע היסטורי שנמצא עם הזמן יותר ויותר בעבר. אם אנחנו לוקחים ברצינות את מה שהתורה והמסורת היהודית אומרת, שהקב"ה בחר בעם ישראל, אז לא יתכן לומר שהבחירה הזו תתמקד בנקודה בציר של הזמן, אלא היא מוכרחת להיות מתמשכת לכל אורך ההיסטוריה.
כלומר מה שהתורה אומרת זה שהקב"ה בחר באומה, והאומה הזו מתקדמת לאורך ההיסטוריה. מסקנה: התורה היא ההתקשרות בהווה עם עמו. וזה בא לידי ביטוי בתופעה החיה של המשך המסורת עם עמו וזה מה שאנו קוראים: תורה שבע"פ.
יש עוד יתרון להעברה של התורה בע"פ. כשדבר עובר בע"פ, יש סיכוי קטן מאד שהוא ישתבש. לעומת זאת כשדבר נכתב הסיכוי שהוא ישתבש גבוה מאד.
וזאת מדוע? מכיוון שאם למשל אני כותב מכתב, פתק ומניח אותו על השולחן ונעלם. מתחילה פרשנות - מה הוא התכוון כשהוא כתב את זה? ואז מתחילות דעות שונות. ואז נעשים פרשנויות לפרשנויות. ואז מישהו אוסף את החומר של כל הפרשנויות שנכתבו לזה. ומתחילות אסכולות שונות, ומעורבים אינטרסים אישיים שונים, והאובייקטיביות הולכת ונעלמת וכו'. כך שכשדבר כתוב זה גורם לחוסר בהירות. לעומת זה כשדבר עובר בע"פ הרוח של הדברים נשמרת, יודעים באיזה הקשר, באיזה ראש הדברים נאמרו. כך שאם רוצים לשמור על המסורת ראוי לא לכתוב אותה.
מי שהעביר ביקורת על הכתב היה אפלטון, שאמר שהכתב הוא ראשית השכחה האנושית. אם כן, מה ראו רבותינו נכון לכתוב את המשנה, ולהעביר את התורה שבעל פה אל הכתב?
האמת היא שמאז שנכתבה המשנה, נכתבו בגזרה של התורה שבע"פ 80 אלף ספרים, מרבי יהודה הנשיא ועד ימינו. לא הרבה, ביחס לאומה שהלימוד הוא מרכזי כל כך. מה המשמעות של הדבר הזה? אולי זו טעות לכתוב את המשנה, אינני בא לשפוט את רבי יהודה הנשיא, אבל הגמרא בעצמה אומרת שזו עברה הכרחית. מה רצה בעצם רבי יהודה הנשיא לעשות עם הספר הזה? הרמב"ם מסביר, שמכיוון שנפוצו ישראל וגלו, היה צריך איזשהו ספר מלכד. אבל ברור שהוא לא התכוון להחליף את התורה שבעל-פה, שהרי במשנה עצמה יש סתירות.
כלומר שרבי יהודה הנשיא רצה שזה ישמר בבית המשפט. אפשר לומר שהמשנה השיגה בדיוק את ההפך ממה שהתכוונה. אסביר מדוע: אני קורא את המשנה, למשל המשנה הראשונה: "מאימתי קוראין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר" בתור קורא פשוט אני לא מבין הרבה, אבל אני רואה פה שלוש דעות. אני בכלל לא מבין למה אחד אומר כך והשני אחרת. מה חסר? הפרוטוקולים של הדיונים והשיחות בין החכמים שהביאו לדעות האלה. ומה אני עושה אם אני בסיטואציה שהיא קצת דומה וקצת שונה ממה שכתוב במשנה? ובשביל זה באו חכמי התלמוד ומביאים את הפרוטוקול של הדיונים האלה. ואז אני מתחיל לתפוס את זה, אני נכנס לבית המדרש ומקשיב לאמוראים מתווכחים על הדינים האלה. כלומר כתיבת התלמוד הייתה הכרחית למשנה.
אם כך יש מעלה לתורה שבע"פ על התורה שבכתב:
1. זה מראה על הקשר החי בין ה' לעם ישראל (חדשני כי מה שחשוב הוא דבר ה' בהווה, סימן שהעבר לא מעניין אותי).
2. המסורת נשמרת בקפדנות יתירה (שמרני כי המסורת מהעבר היא זו שחשובה).
שני יסודות: חדשני, ושמרני.
לדוגמא, יש פסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהינה עד מחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. נשאלת השאלה: מה זה היום הזה שממחרתו צריך לספור חמישים יום? כתוב "השבת". איך אפשר לדעת מהו היום הזה? אמרו הצדוקים, כתוב ממחרת השבת אז הכוונה ליום ראשון? חכמי הפרושים (אנחנו☺) למחרת יום טוב ראשון של פסח. מי צודק, הקראים או אנחנו? הבעיה היא שאנחנו צריכים להתמודד עם הפסוק. צריך אז להסביר שכשהפסוק אמר שבת הוא התכוון ליום טוב. ואז נכתבות הרבה הוכחות לכך*. אז מהי האמת? כפי שהרמב"ם מסביר שהפרושים שמרו על המסורת הקדומה והצדוקים רצו לבנות על יסוד הפסוקים. לא מהפסוק אנחנו יודעים שזו ההלכה, אלא מהמסורת.
אני רוצה להעמיק בזה ניקח את הפסוק המוכר מקריאת שמע: "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית". מה עשה משה? ציצית. למה? כי ה' אמר. מה עשו בני ישראל אחרי ששמעו ממשה? ציצית. כמה ציציות נעשו באותו יום? 60 אלף. משה כנראה עבר מאחד לאחד, הראה לו איך קושרים וכו'. אחרי יום קשה כזה הוא הלך לנוח ונרדם. אבל לפני שהוא נרדם הוא לקח קולמוס וכתב את הפסוקים. "אני ה' אלקיכם..." ונרדם. עכשיו בני ישראל מתחילים להתווכח ביניהם, תגיד איך הוא אמר לקשור? אתה יודע מה, בוא נראה מה משה כתב. לוקחים את הקלף בזמן שמשה ישן ולתדהמתם הם רואים שכתוב שונה ממה שהוא אמר. ולא נעים להעיר את משה אז מה הם יעשו, מה שכתוב או מה שהוא אמר להם?
שו"ת
שאלה: כשרב מדבר וכל אחד שומע אז כל אחד מבין אחרת. תשובה: מכיוון שמדובר באסכולה, בבית מדרש שלם יש התאזנות של כל השיבושים זה עם זה. בצבא למשל מועברות פקודות לגדוד/מחלקה כל אחד מבין את זה בצורה אחרת, אבל יש דינמיקה של איזון שכולם מבינים את הפקודה נכון.
אז מדוע נכתבה המשנה בלי גמרא מלכתחילה? כדי ליצור מסמך מאחד לאומה, זה מה שאומר הרמב"ם - שעם ישראל התחיל להתפזר בעולם כולו, אז לפחות שלא תעשה תורה אחת כשתי תורות. איך כותב הרב הנזיר? "משנגנזה נשמת היהדות - סודרה משנתה". נשמה זה משהו חי, משנה היא מסודרת.
מה שאמר הרמב"ם על החשיבות של הי"ד החזקה כדינים כתובים (מסודר מתומצת) - יש גם יתרונות לכתוב, רק דיברנו על החסרונות שלהם.
משנה ואז גמרא או גמרא ואז משנה? קודם משנה, אבל מרב שלמד גמרא, כדי להבין את המשנה צריך רב שיודע גמרא, אבל צריך להתחיל עם הטקסט הפשוט.
התורה ותורה בלשון התורה - התורה - תורת ה'. תורה - תורתנו.
מדוע התורה היא לא חוכמה בהגדרתה? כי החכמה נכונה בלי קשר למי שמשכיל אותה. 2+2=4 זה נכון אם הבנת את זה ואם לא. אבל אם התורה היא דיבור היא ניתנת דווקא למישהו ספציפי.
*הוכחה למשל, האיסור הראשון של שבת שהכירו אבותינו היה אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, כך שעבור בני ישראל בפעם הראשונה שנפגשו עם מציאות השבת היה האיסור לצאת. איפה מצאנו עוד מקום שהקב"ה אסר לצאת? פסח מצרים. כך שהיום טוב ראשון של פסח מבחינה היסטורית היה בו משהו מהשבת, ולכן היה ראוי להקרא שבת. משכנע? עוד הוכחה, שבספר יהושוע מפורש שהתחילו לספור למחרת היום הראשון של פסח. מה יגידו הקראים? שבמקרה יצאה שבת בפסח.
**רבי מנחם עזריה מפאנו מגדולי המקובלים באיטליה מסביר ש"משה קיבל" - זה אומר שמשה החשיך. "קוול" בארמית זה לילה. יש החשכה מעצם העובדה שהוא קיבל ולכן התורה לא כוללת הכל. למשל אי אפשר ללמוד הנחיה רפואית אחת מהתורה. אני רוצה ללמוד אדריכלות - לאן אני צריך ללכת? לטכניון, או לבצלאל. אני לא יכול ללמוד את זה מהתורה.