הרב אורי שרקי
הספר "ליקוטי מוהר"ן" לרבי נחמן מברסלב - תורה ב'
סיכום השיעורים 5, 6, 7, מסדרת השיעורים במכון מאיר - עוד לא עבר את עריכת הרב
הנושא של תורה ב' הוא, לכאורה, אותו נושא כמו של תורה א', אך עם הבדל אחד ביניהם: תורה א' דיברה על היחס בין התפילה לתורה ותורה ב' מוסיפה תנאים לתפילה. התנאי המרכזי הוא: הקדושה האישית, קדושת הברית.
שאלה: למה הרב מתכוון באומרו "שתי תורות"?
תשובה: הביטוי הטכני בליקוטי מוהר"ן לפרקים הוא "תורות". כל פרק הוא "תורה", זה סגנונו של רבי נחמן. בחסידות ברסלב לא אומרים "דבר תורה" או "פרק", אלא אומרים "תורה". תורה א', תורה ב', וכך מאות תורות של רבי נחמן.
בעולם קיימים שני סוגי חוכמה: האחת חכמה סתמית והשנייה חכמה פרסונאלית. חכמה סתמית מבארת את מבנה ותפקוד המציאות, אך איננה מגלה את הרצון והאישיות שמאחורי אותה חוכמה. החכמה הפרסונאלית היא חכמה המגלה את האישיות. החכמה הראשונה הינה הסתר פנים והחכמה השניה הינה גילוי פנים. ניתן לומר שההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין חושך לאור.
החכמה הראשונה, בה אין גילוי פנים, מזוהה עם החכמה היוונית. חז"ל אומרים על הפסוק "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" (בראשית, א'-ב'): "תוהו" - זו בבל, "ובוהו" - זו פרס, "וחושך" - זו יוון, "על פני תהום" - זו רומא. לכאורה, לא מובן כלל איך דווקא יוון, מכל המלכויות, מכל אויבינו, מזוהה עם החושך - הרי מבין כל אלו שעמדו על עם ישראל במשך כל הדורות, יוון היתה, לכאורה, יותר אור מאשר חושך: מיוון הגיעו הפילוסופיה, המדע, המשטר הדמוקרטי, האסתטיקה ועוד הרבה מאוד דברים שהאירו את עיני העולם. כדי להבין את עמדת חכמי ישראל נשתמש במשל הלקוח מהפיסיקה החדשה: שני גלי אור הנפגשים זה בזה, מחשיכים. התחרות בין אור לאור, היא המחשיכה. כלומר, הגורם להחשכת הנבואה הוא דווקא הארה נגדית, אלטרנטיבית המתחרה על המעמד של הארת שכל האדם ועיני העולם. לכן דווקא שם יש חושך.
אם כן ראינו שיש שני סוגי חוכמה ומי שזוכה לחוכמה שיש בה הארת פנים - תפילתו נשמעת. כפי שנאמר בתורה א', "עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִילּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת". התפילה - פירושה קשר לחכמה המגלה את הפנים כמו מה שלמדנו בתורה הקודמת. עצם זה שאדם מבקש, הוא סימן שיש מישהו שממנו הוא מבקש. אם יש לאדם החכמה שהיא כשמש המאירה עיניו ודרכו, יש לו יחס, על ידי אותה חכמה, אל נותן החכמה, ואדם כזה יכול גם לדבר עמו - ולכן התפילה אפשרית. בתורה א' למדנו שהתנאי לזכות לחוכמה זו הוא מידת המלכות - ענווה.
היום נלמד מהו התוכן הנותן את העוצמה של הארת הפנים ומאפשר את התפילה.
"'וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: אֱמר אֶל הַכּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרון וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: לְנֶפֶשׁ לא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו' (ויקרא, כ"א-א') ..." -
רבי נחמן יסביר את כוונת הפסוק שממנו הוא מתחיל את תורה ב' רק בסוף הפרק - זו דרכו ושיטתו של מוהר"ן לכל אורך הספר. (בדומה לזה מסודרים הפרקים ב"אורות הקודש" של הרב קוק - הרב פותח בדרך כלל ברעיון יפה וארוך ובסוף הפרק הוא מביא פסוק. אם שמים לב, רואים שכל חלקי הפסוק מוסברים על ידי פסקאות הפרק שקדם).
הכוהנים הם אלה שנלחמו ביוונים. כדי להילחם ביוונים היה צורך דווקא בקבוצת כוהנים ולא חלק אחר בעם. ליוונים היתה תרבות חשוכה, ואנחנו צריכים להבין מה היה כל כך מחשיך שם ומה היה מיוחד בכוהנים שדווקא הם היו מסוגלים להילחם ביוונים.
"...אִיתָא בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא 'מִנּוּקְבָא דְּפַרְדַּשְׂקָא מָשַׁךְ רוּחָא דְּחַיֵּי לִמְשִׁיחָא'".
תרגום: מנקבי הנחיריים נמשך רוח חיים למשיח. המשיח שואב את כוחו מנקב הנחיריים, מהאף - שהוא כינוי לכוח התפילה.
כשנושמים אוויר, הוא בא מלמטה למעלה, זו בדיוק פעולת התפילה. זו פניה של רוח האדם כלפי מעלה. יש משהו דומה בין הפעולה הפיסית של הנשימה לבין התפילה.
"כִּי עִקַּר כְּלֵי זֵינוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ הוּא הַתְּפִילָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת חֹטֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָך' (ישעיהו, מ"ח-ט')..." -
הפועל "אחטום" זו מילה יחידאית בכל התנ"ך. באותו הפסוק נאמר: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ" - חוטם היא מילה ארמית שפירושה 'אף'. כביכול בתפילה, "בתהילתי", יש משהו הגורם להקהיית מידת הדין - חרון האף לא יוצא לגמרי אל הפועל.
במסכת סנהדרין נאמר שהנשיא רבן שמעון בן גמליאל היה נקרא "בעל החוטם" (בעל אף), והכוונה היא שהוא ידע להתפלל. כשרבן שמעון בן גמליאל נרדף על ידי הרומאים שבקשו להורגו, קצין רומאי נכנס לבית המדרש וקרא: "בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש!". למה התכוון הקצין הרומאי? היו שאמרו: אולי כשם שהאף בולט, כך גם רבן שמעון בן גמליאל היה אדם בולט. אבל התשובה היא אחרת לגמרי. בלטינית "נשיא" זה 'נאסוס'. אך למילה' נאסוס' בלטינית יש גם משמעות אחרת - 'נאסוס' זה אף. כששמעו כי הקצין הרומאי מחפש את 'הנאסוס', תרגמה זאת הגמרא ל"בעל החוטם מתבקש".
"...וּמִשָּׁם עִקַּר חִיּוּתוֹ. וְכָל מִלְחַמְתּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה וְכָל הַכְּבִישׁוֹת שֶׁיִּכְבּשׁ הַכּל מִשָּׁם..." -
מלך המשיח עושה מלחמות. הרמב"ם אומר שלא מעמידים מלך בתחילה אלא בשביל לעשות משפט ומלחמות, כמו שנאמר: "ושפטנו מלכנו ונלחם מלחמותינו" - ולא שרק ישב בבית המדרש וילמד תורה, כפי שחושבים רוב בני האדם. כשמלך המשיח יבוא הוא יאמר שכעת הגיע הזמן לעבוד: לבנות את בית המקדש, לעשות מלחמות ולכבוש את הארץ מהנילוס ועד הפרת.
רבי נחמן אומר שמלך המשיך ישאב את הכוח להילחם מהתפילה. סוד התפילה הוא הנשק העיקרי של מלך המשיח. כשמלך המשיח נלחם מלחמות, הוא לא מתחיל מהאסטרטגיה הממשית, הפוליטיקה, סדר הכוחות וכדומה, אלא מזה שהוא יודע להתפלל. מובן מאליו שתפילה איננה במקום מלחמה, זו לא הכוונה.
שאלה: האם זה לא מה שעשה חזקיהו המלך?
תשובה: חזקיה עשה זאת כי לא היתה לו ברירה. המדרש (איכה רבה) אומר זאת במפורש: היותר טוב זה דוד המלך שהיה אומר: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהילים, י"ח-ל"ח). דוד היה מכין את הצבא שלו כראוי, יוצא למלחמה עם חייליו, רודף את אויביו, מכה בהם וחוזר. אחר כך באו אסא ויהושפט. אסא אמר: 'יש בי כוח לרדוף אך אין בי כוח לכלות'. יהושפט אמר: 'יש לי כוח להילחם, אך לא לרדוף'. וחזקיהו אמר: 'אין לי יותר צבא, לא נשאר לי אלא להתפלל' - ואכן כך עשה. זה לא אידיאל, המדרש רואה את זה כהידרדרות, כנפילה, כפי שמובא בחלק "מידת הזריזות" של הספר "מסילת ישרים" לרמח"ל.
כוח התפילה של מלך המשיח מתחיל מזה שלמלך המשיח יש יחס אל הקדוש ברוך הוא - על ידי התפילה שלו הוא יודע את כוונתו של הבורא ומכוון עצמו כלפי רצון ה'. רצון ה' ורצונו הוא אותו הרצון, זו משמעות התפילה. זה מה שכתוב לעיל: "אִיתָא בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא 'מִנּוּקְבָא דְּפַרְדַּשְׂקָא מָשַׁךְ רוּחָא דְּחַיֵּי לִמְשִׁיחָא'" ('מנקבי הנחיריים נמשך רוח חיים למלך המשיח') - הנחיריים הם התפילה. בנחיריים האוויר עולה מלמטה למעלה, זו בחינת התפילה שהיא השבת הרוח אל המקור.
"...כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' ' (ישעיהו, י"א-ג')..." -
בספר ישעיהו נאמר כי המשיח "יריח". עיקר כוחו של המשיח תהיה היכולת שלו "להריח".
"...זֶה בְּחִינַת חֹטֶם וְזֶה עִקַּר כְּלֵי זֵינוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי' (בראשית, מ"ח-כ"ב). וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'תְּפִילָּה וּבַקָּשָׁה'. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'כִּי לא בְקַשְׁתִּי אֶבְטַח וְכוּ' בֵּאֱ-לוהִים הִלַּלְנוּ' (תהילים, מ"ד-ז') בְּחִינַת: 'תְּהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ' (ישעיהו, מ"ח-ט')".
ברור שאם אין יסוד ערכי מוסרי מאחורי הלוחמה, הצבא החזק ביותר בעולם עם כלי הנשק החדשים ביותר בעולם - לא ינצח. אם לאדם אין הכרה וידיעה בשם מה הוא בא להילחם ושמה שהוא בא בשמו הוא ערך מוסרי מספיק גבוה, הוא לא יוכל להילחם ולנצח.
הרמב"ם אומר בהלכות שמיטה ויובל (פרק י"ג, הלכה י"ב): "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים. שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם - לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל ה', שנאמר: 'ברך ה' חילו', והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמר 'אני חלקך ונחלתך'". שבט לוי לא עוסק במלחמה אלא מלמד את עם ישראל את משפטי התורה. כאן גם כתובה הלכה נוספת שחור על גבי לבן שלא תמיד שמים לב אליה: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם" - בין יהודי בין גוי - "אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא-לוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם" - מה יהיה דינו? האם יהיה פטור מן הצבא או לא? - "הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים" - כלומר, שפרנסתו תהיה בקלות, אך לא מופיע עדיין שהוא פטור מן הצבא. כאן הרמב"ם מביא פסוק המוכיח זאת: "הרי דויד אומר: 'ה', מנת חלקי וכוסי - אתה, תומיך גורלי". דוד המלך נלחם 18 מלחמות בחייו (!) והוא אומר: "ה', מנת חלקי וכוסי אתה, תומיך גורלי" - כהדגמה לאותו אדם שנתקדש קודש קודשים. זה מוכיח לנו שכל מה ששייך בשבט לוי שייך גם באדם כזה חוץ מדבר אחד - היציאה למלחמה. אדם זה יוצא למלחמה ומנצח מכוח תפילתו והקשר שלו לריבונו של עולם.
מנין בא כוח התפילה?
"וְזֶה הַכְּלִי זַיִן צָרִיךְ לְקַבֵּל עַל יְדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף, הַיְנוּ שְׁמִירַת הַבְּרִית..."
יוסף נקרא צדיק משום ששמר עצמו מאשת פוטיפר. יוסף היה יכול לטמא עצמו, ואף אחד בעולם לא היה יודע מזה, אך הוא החליט לא לטמא את עצמו ושמר בריתו. ביוסף יש קדושה אישית. זה אומר שאם אדם רוצה לזכות לקדושה, או יותר נכון לחוכמה שיש בה גילוי פנים של הבורא יתברך, הוא צריך לשמור על ערך החיים. שמירת הברית היא הידיעה מהי משמעות המשכת החיים, מה שנעשה על ידי הברית.
בספר בראשית (ד'-י"ט) כתוב: "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה".
זוהי פעם ראשונה בתורה שמוזכר אדם שיש לו שתי נשים. מדוע למך היה צריך שתי נשים? הרי ה' ברא את האדם כזוג: איש+אשה?! חז"ל אומרים שכך הייתה דרכו של דור המבול: אדם היה לוקח לו שתי נשים - האחת שתלד ותמשיך את המין האנושי, והשניה ליופי. לידות מכחישות את יופייה של האשה ואדם חפץ באשה יפה לצדו. מכיוון שכך, אדם לקח לו שתי נשים - האחת להוליד, השניה לקחה "כוס של עקרים" (אמצעי מניעה) ונשארה ביופייה.
"שֵׁם הָאַחַת עָדָה" - 'עדה' בארמית - 'הריון'. "ותהר" מתרגמים לארמית כ-"ועדיאת".
"וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה" - מלשון 'צל', 'צליל', 'אסטטי'.
זוהי תרבות שאיננה יודעת לקשור את ערך עצם המשכת החיים עם האסתטיקה החיצונית. אנשי התרבות הזאת רואים את החיים בשטחיות, החיים אינם ממשיכים את הנצח, אלא מוסיפים לאדם תועלת והנאה. במקום לראות את העתיד, מאין הם באים ולאן הם הולכים, הם רואים רק את ההווה. זה מה שמביא לחילול קדושת הברית. בחיים כאלה יש פרחים אך אין בהם פירות.
שאלה: מהי ההטבה לדורות של שמירת הברית?
תשובה: שמירת הברית היא הכרת ערך ההולדה. לכן למך מפריד בין עדה לצילה.
רבי יהודה הלוי באחד משיריו אומר: "ואל תשיאך [אל תפתה אותך] חכמה יוונית, אשר אין לה פרי - כי אם פרחים". רבי יהודה הלוי עם האינטואיציה שלו מבין שזו חוכמה לא פורייה. היא נותנת לאדם הארה מסוימת המאפשרת לו להבין יותר את מה שקורה, אך זה לא מוליד, זה לא פורה.
נעמיק קצת יותר.
כתוב בספר דברים (ל"ג, ח'-י"א), בברכות משה לשבטים: "וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ יה' חֵילוֹ..."
מה הוא חילו של לוי? רבי סעדיה גאון אומר (וזה מובא גם ברש"י) שהכוונה היא לחשמונאים. היכן מצאנו שלוי נלחם מלחמה "שלו"? רבי סעדיה גאון אומר שלא היתה מלחמה כזאת אלא שהחשמונאים, שהיו משבט לוי, הובילו את המלחמה נגד היוונים. לפיכך, כשמשה אמר: "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ", הוא התכוון למלחמת החשמונאים.
הפסוק בספר בראשית ממשיך: "ו...ּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן".
במלחמה בעת העתיקה אדם היה מכה בחרבו על מתני האויב וכך מנצחו. רבנו סעדיה גאון אומר כי "מותניים" זו לא צורת המכה, אלא הוא שם האויב. "מחץ קמיו" - את המותניים. רבי סעדיה גאון מסביר שזה קשור לחלומו של נבוכדנצר מלך בבל המובא בספר דניאל. נבוכדנצר ראה בחלומו פסל גדול העשוי מארבע מתכות. הוא לא ידע את פירוש החלום ומי שהסביר לו את החלום היה דניאל שאמר לו שראש הפסל העשוי מזהב - זו מלכות בבל (כלומר, נבוכדנצר עצמו), החזה וידי הכסף - זו מלכות פרס שתבוא אחרי נבוכדנצר ותכבוש את בבל, המותניים מנחושת - זו מלכות שתבוא אחרי פרס - מלכות יוון, ורגלי ברזל וחרס - זו מלכות רומא והיא תיפול בסוף.
יוון, התרבות היוונית, היא המותניים של הפסל, מותניים מנחושת. "מחץ מותניים קמיו" - זה כנגד יוון. מותניים הם מקום הערווה, קדושת הברית מונחת שם - הכהנים נלחמו נגד פגם הברית. נחושת היא גם מתכת מבריקה, ולמראית עין היא נראית כמו זהב, אבל היא מתכת זולה. כך בדיוק החכמה היוונית: היא מבריקה ויפה מאוד מבחוץ, אך זה לא מוליד. מותניים מנחושת לא מולידות - "מחץ מותניים קמיו".
פעמים רבות מאחורי המאבק הלכאורה פילוסופי בין התרבויות מסתתר משהו אחר לגמרי והוא שאלת קדושת הברית. היום, העולם כולו, כל כדור הארץ, נפל מאוד בנושא קדושת הברית. זה ממלא את כל האינטרנט והרחובות. יש לזה קשר גם למשברים כלכליים עולמיים. הכסף ממשיך את החיים, ואם יש קלקול בהמשכת החיים, ישנה גם נפילה של הכלכלה, של הכסף. לכן יוסף הצדיק ששמר על קדושת הברית הוא זה שטיפל בבעיות הכלכלה, הוא היה המשביר.
לפיכך, יש עניין לדעת את ערך קדושת החיים, וזה כוחו של מי שמתפלל. מי שרוצה שתפילתו תהיה נשמעת, הוא קדוש בתכונה זו ומבין את ערך החיים והמשכת החיים.
(לפעמים מאחורי שאלות פילוסופיות מסתתרות בעיות מהתחום הזה. לדוגמא, בחור ישיבה המגיע לראש הישיבה או לרב ושואל: 'הרב, למה ה' ברא את העולם?' יתכן ששאלה זו מעניינת אותו באמת, אך פעמים רבות זוהי דרך אחרת לומר: 'יש לי חברה...' מכיוון שקשה מאוד לומר את זה, הוא שואל שאלה לכאורה תמימה - 'מדוע ה' ברא את העולם?' - ומנסה לנצל את התשובה כביכול לא מספקת לשאלה זו כדי להצדיק את התנהגותו).
"...וְזֶה הַכְּלִי זַיִן צָרִיךְ לְקַבֵּל עַל יְדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף, הַיְנוּ שְׁמִירַת הַבְּרִית כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ' (תהילים, מ"ה-ד')".
הירך היא מקום הברית. "חגור חרבך על ירך" - כוח המלחמה בא לך משם.
"וכמו שכתוב: 'מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ' (תהילים, קל"ב-י"א) - בחינת משיח..."
המשיח הוא צאצא של דוד הבא מפרי בטנו. אותו פסוק בתהילים אומר: "נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ" - 'אם בניך ישמרו בריתי, את קדושת הברית, לא תסור המלכות מזרעך'.
"...בְּחִינַת תְּפִילָּה: 'אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי' (שם), הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף. וְיוֹסֵף שֶׁשָּׁמַר אֶת הַבְּרִית נָטַל אֶת הַבְּכוֹרָה..."
יש פה חידוש עצום של רבי נחמן: הבכורה - היא היכולת להתפלל.
"...שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲבוֹדַת הַתְּפִילָּה בְּחִינוֹת פִּי שְׁנַיִם..."
בימי קדם היה מקובל שהבכור בכל משפחה הוא כהן הדת והוא מופקד על ענייני עבודת הא-לוהים. על פי ההלכה, בכור מקבל פי שניים בירושה. רבי נחמן מקשר בין "פי שניים" ללשון 'פה' - 'פה שנושא שניים'.
"...כִּי הַתְּפִילָּה הוּא פִּי שְׁנַיִם. שְׁנַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם וּשְׁאֵלַת צְרָכָיו".
כשאדם מתפלל הוא עושה שני דברים: אחד למען ה' ואחד למען עצמו. זהו "פי שניים" - פה שעושה שניים. זהו כוח הבכורה.
"וְהוּא בְּחִינַת: 'וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם' (תהילים, קמ"ט-ו'). בְּחִינַת שְׁתֵּי פִּיּוֹת, בְּחִינַת פִּי שְׁנַיִם. וְנִטַּל מֵרְאוּבֵן עַל יְדֵי שֶׁחִלֵּל יְצוּעֵי אָבִיו, כִּי הִיא תָּלוּי בִּשְׁמִירַת הַבְּרִית..."
כיוון שראובן נכשל בתחום הברית, ניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף. כלומר, זה עוד פעם אומר שכדי להתפלל צריך להכיר את ערך החיים, והכרת ערך החיים באה על ידי שמירת הברית. כאן רבי נחמן אומר שלא מספיק להיות קדוש, לא מספיק שאדם מתוקן בברית, אלא צריך לדעת איך להילחם:
"...וּמִי שֶׁזָּכָה לַחֶרֶב הַזֶּה צָרִיךְ לֵידַע אֵיךְ לִלְחֹם עִם הַחֶרֶב שֶׁלּא יַטֶּה אוֹתָהּ לְיָמִין אוֹ לִשְׂמאל וְשֶׁיְּהֵא קוֹלֵעַ אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלא יַחֲטִא".
אדם שומר על הברית מפני שיש לו אידיאל מוסרי, לא מתוך סבל. יש החושבים כי שמירת הברית זו מלחמה. אכן יש בזה בחינה של מלחמה, אך יש גם בחינה של רצון להיטיב עם הדורות. כשאין קדושת הברית, אין הטבה עם הדורות.
אבל, כפי שאומר רבי נחמן, לא מספיק להיות איש קדוש. אם אין באדם חוכמה, הוא לא יצליח:
"וְזֶה אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא עַל יְדֵי בְּחִינַת מִשְׁפָּט,..."
לא מספיק להיות איש קדוש, אלא צריך להיות מכוון אל האמת על ידי כוח המשפט, השפיטה.
"...כִּי מִשְׁפָּט הוּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא,..."
זהו משפט הלקוח מספר הזוהר. עמוד האמצע זו האמת - משפט אמת.
"...הַיְנוּ שֶׁקּוֹלֵעַ עִם כְּלֵי זֵינוֹ אֶל הַמָּקוֹם הַצָּרִיךְ וְאֵינוֹ מַטֶּה לְיָמִין וְלא לִשְׂמאל, אֶלָּא לָאֶמְצַע וזה בחינת: 'יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט' (תהילים, קי"ב-ה')".
רבי נחמן אומר שבעבור זה יוסף קיבל את הבכורה מיעקב. יוסף לא היה אדם רגיל ששמר על הברית - הוא גם היה אדם חכם שלמד את חוכמתו, את תורת המשפט, מיעקב אביו. התרגום של הפסוק "כי בן זקונים הוא לו" (בראשית, ל"ז-ג') המדבר על יוסף הוא "בר חכים הוא ליה" (כלומר, 'בן חכם הוא לו').
"וּבִשְׁבִיל זֶה קִבֵּל יוֹסֵף אֶת הַבְּכוֹרָה דַּוְקָא מִיַּעֲקב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית, מ"ח-כ"ב): 'וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ' וְכוּ' - 'אֲנִי' דַּיְקָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּט וזה: 'כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא' (תהילים, פ"א-ה'), בְּחִינַת בְּרִית כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [בברכת ברית מילה]: 'חֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם', 'מִשְׁפָּט לֵא-להֵי יַעֲקב'. הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ יוֹסֵף לְקַבֵּל זאת הַחֶרֶב מִבְּחִינַת מִשְׁפָּט כְּדֵי שֶׁיְּכַלְכֵּל דְּבָרָיו בַּמִּשְׁפָּט וזה: 'מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן' (תהילים, ע"ב-א'), שֶׁמָּשִׁיחַ יְקַבֵּל מִבְּחִינַת מִשְׁפָּט".
"כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא', בְּחִינַת בְּרִית" - ברית המילה נקראת חוק.
זה הסולם:
1. משפט
2. ברית
3. תפילה
4. כיבוש
מלך המשיח יכבוש כבישות מכוח התפילה שמתפלל מכוח קדושת הברית הבאה מכוח המשפט.
יש להוסיף עוד שלב בסולם:
"וְעַל יְדֵי מַה זוֹכֶה לִבְחִינַת מִשְׁפָּט? עַל יְדֵי צְדָקָה, שֶׁעַל יְדֵי צְדָקָה אוֹחֲזִין בְּמִדַּת הַמִּשְׁפָּט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו' (דברים, ל"ג-כ"א)".
הרומאים המציאו את כל תורת המשפט: מדעי המשפט, הפילוסופיה של המשפט ועוד - כל אלה הם תוצאה של ניסיונם וחוכמתם של הרומאים. לרומאים לא היה תוכן מיוחד למכור. מה שהעסיק אותם היה מסגרות החיים. מסגרת החיים אצל בני האדם היא המשפט. הרומאים המציאו משהו נורא מבחינה יהודית - את הפורמליזם של המשפט. פורמליזם משפטי רואה במשפט מערכת סגורה של כללים, אותם יש להפעיל באופן שיטתי, כוללני ועקבי, ואין להוסיף לניתוח הלוגי שיקולים ערכיים חיצוניים.
לדוגמא: אדם רומאי נכנס לשדה שאינה שלו. הוא חורש, זורע וקוצר למרות שהוא יודע במפורש כי איננה שלו. לפי המשפט הרומאי, אם אין תביעה משפטית נגדו, לאחר שלוש שנים השדה הופכת להיות שלו. הסיבה לחוק הזה היא שהרומאים כבשו ארצות רבות. השירות הצבאי ברומא ארך 15 שנים. לאחר 15 שנים החייל קיבל 'פנסיה' - חלקת אדמה ההופכת להיות נחלתו. הרומאים חילקו את חלקות האדמה שכבשו בכל הארצות לחייליהם, החיילים מנעו במשך שלוש שנים מהבעלים להגיע לבית המשפט, וכך סידרו זאת מבחינה משפטית. בכל זאת ההכרה המוסרית של הרומאים התעלתה מעל הברבריות הראשונה - הרי, מצד אחד, הם רצו את חלקות האדמה האלה, ומצד שני, אי-אפשר לגזול סתם כך, ולכן הם סידרו את זה לפי המשפט. זהו משפט, אך לא לפי הצדקה - זה משפט פורמליסטי.
שאלה: האם זה חוק שכתוב במסכת בבא בתרא? אם כן, מדוע בגמרא אנחנו מונחים על פי החוק הרומאי?
תשובה: זה לא כתוב בבבא בתרא! בבבא בתרא כתוב שחזקה של שלוש שנים בשדה זה מועיל עם טענה - במקרה שאדם תובע את חברו שמעבד בשדה שלו, וחברו טוען כי השדה שלו, וההוכחה היא שהוא כבר שלוש שנים מעבד את השדה ואף אחד לא תבע אותו. כלומר, זה בדיני ראיות: יש טענה של בעלות על השדה ובתור הוכחה מובא העניין של חוסר תביעות במהלך שלוש שנים. לעומת זאת, בחוק הרומי הרומאי שהשתלט על השדה אומר שהשדה אינו שלו, אך מכיוון שבמשך שלוש שנים אף אחד לא תבע את השדה, זה הפך שלו. זה גזל המסודר כחוק.
רבי נחמן אומר: על ידי מה זוכים לבחינת משפט? על ידי הצדקה - כלומר, המוסר. צריך להיות יסוד מוסרי מאחורי הפסיקה.
בתורה יש כלל: "ועשית הישר והטוב בעיני ה' א-לוהיך" (דברים, ו'-י"ח) - משפט לא צודק הוא לא משפט. כמובן שצריך ללמוד מה הגבולות של הכלל הזה מבחינת ההלכה. (למשל, בבית המשפט העליון אימצו רעיון דומה, אך בצורה מעוותת לחלוטין). אי-אפשר שהמשפט יהיה הכל - לפני המשפט צריך לקחת בחשבון את ערכי הצדקה והמוסר. לכן היו הלכות שנפסקו בתור "הלכה - ואין מורין כך". כלומר, למרות שזו הלכה, אם אין צדקה - אל תורה כך.
"וכמו שכתוב (תהילים, צ"ט-ד'): 'מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקב' וְכוּ'. כִּי צְדָקָה הוּא עַל יְדֵי מִשְׁפָּט..."
המשיח צריך להיות מודרך ראשית כל על ידי המוסר, צריך שיהיה לו חוש לצדקה. אחרי שהוא למד מוסר, הוא צריך ללמוד משפט כדי לקבל שכל. השכל צריך לשכון בגוף קדוש שבכוחו להתפלל, רק אז יוכל לנצח במלחמה.
אחרי הוספת צדקה כשלב בסולם הנ"ל, הסולם נראה כך:
כוחו של המשיח בא על ידי התפילה - תפילה קודמת לכיבוש.
הוא זוכה לתפילה על ידי קדושת הברית - קדושת הברית קודמת לתפילה.
הוא זוכה לקדושת הברית על ידי משפט - ולמשפט הוא זוכה על ידי צדקה.
לפי זה הסדר הוא: צדקה >משפט >קדושת הברית >תפילה >משיח המנצח במלחמה.
לסיכום: מלחמות הבאות מכוח התפילה, הבאות מכוח קדושת הברית, הבאה מכוח המשפט, הבא מכוח הצדקה. כלומר, הצדקה היא שורש הכל - הכוונה המוסרית, החסד העליון הבא לידי ביטוי במשפט, בידיעה המדויקת מה צריך ומה לא צריך לעשות. אדם זוכה למשפט על ידי זה שהוא מכוון אל המוסר - הצדקה. לא כמו החסד הנוצרי שאינו מבחין בין טוב לרע. כאשר אדם מכוון אל המשפט, הוא יודע את ערך המשפט והוא לא מטמא את כוח החיים שבו, את הברית, את קדושת הברית. כשיש לאדם קדושת הברית, תפילתו נשמעת כי הוא מכוון נכון יותר אל מקור החיים ולכן גם מנצח במלחמה.
שאלה: איפה בסולם הזה נמצא לימוד התורה?
תשובה: המשפט. צדקה קודמת למשפט - עוד לפני שאדם לומד תורה, הוא צריך מוסר כדי לדעת איך לגשת אליה. פעם רבי שלמה זלמן אוירבך נתן שיעור בגמרא, פלפל הרבה בסוגיה והגיע למסקנה מסוימת. לאחר שהגיע למסקנה, עצר ואמר: מסקנה זו לא מוסרית, סימן הוא שלא הבנו נכון את הסוגיה. רבי שלמה זלמן אוירבך החל מפרש מחדש את כל הסוגיה, כי אצלו הצדקה קדמה למשפט.
שאלה: לפי זה איך אפשר ללמוד תורה לפני שלומדים מוסר?
תשובה: אי-אפשר. יש לנו כלל: דרך ארץ קדמה לתורה.
"...כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'אֱ-לוהִים שׁוֹפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים' (תהילים, ע"ה-ח'). שֶׁמּוֹרִישׁ לְזֶה, וּמַעֲשִׁיר לְזֶה. וּכְשֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה הוּא בִּבְחִינַת 'זֶה יַשְׁפִּיל', שֶׁמְּחַסֵּר מָמוֹנוֹ וּבִּבְחִינַת 'וְזֶה יָרִים', שֶׁמַּעֲשִׁיר לֶעָנִי".
לא כמו רובין הוד שלוקח מעשיר ונותן לעני, אלא לוקח מעצמו ונותן לעני.
"נִמְצָא, שֶׁאוֹחֵז עַל יְדֵי זֶה בְּמִדַּת מִשְׁפָּט:..."
"אֱ-לוהִים שׁוֹפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים' - אדם משפיל מעצמו כשלוקח מכספו, 'וְזֶה יָרִים' - שנותן לעני.
"...וּבִשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ צְדָקָה קדֶם הַתְּפִילָּה,..."
לפי ההלכה, לפני התפילה יש להפריש צדקה. אי-אפשר להתפלל אם לא עשית צדקה קודם לכן, אם אתה לא מודע לצורך של תיקון העולם. נוהגים לשים קצת כסף בקופה ב"ויברך דוד". זה, לכאורה, מעשה מכני הגונז בתוכו תפיסה ערכית שלימה השקפת עולם כוללת. קודם עושים צדקה, מתוך כך משפט, ומתוך כך תפילה.
שאלה: האם מוהר"ן מדבר על צדקה במובן של עשיית חסד והפרשת צדקה, ולא במובן עשיית צדק ומשפט?
תשובה: וכי נתינת הצדקה איננה כדי לעשות צדק?! הרי המילה 'צדקה' זו הנקבה של המילה 'צדק'. מכיוון שאדם מבין שצריך להשיב את הסדר האמתי בעולם אל כנו, הוא נותן צדקה - ולא רק מתוך רחמנות צדקנית. סתם רחמנות זה הרס העולם. לא נכון לתת לכל אדם כסף, לפעמים אתה מרע לו בזה. צדקה אמתית היא צדקה המרוממת את האדם.
"...וּבִשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ צְדָקָה קדֶם הַתְּפִילָּה כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט שֶׁיְּהֵא קוֹלֵעַ אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלא יַחֲטִא וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'לָמָה נָתַן יַעֲקב אֶת הַבְּכוֹרָה לְיוֹסֵף? בִּשְׁבִיל שֶׁכִּלְכֵּל אוֹתוֹ. מָשָל לְבַּעַל הַבַּיִת שֶׁגִּדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ' וְכוּ'. כמו שכתוב: 'וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף' (בראשית, מ"ז-י"ב): כמו 'הַטֵּף אֶל דָּרוֹם' [לְשׁוֹן דִבּוּר] 'לְפִי הַטָּף', הַיְנוּ שֶׁהָיָה שְׁגוּרָה תְּפִילָּתוֹ בְּפִיו עַל יְדֵי הַצְּדָקָה וְעַל יְדֵי הַצְּדָקָה שֶׁעָשָׂה נָתַן לוֹ יַעֲקב, שֶׁהוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּט אֶת הַבְּכוֹרָה שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִילָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם' - 'אֲנִי' דַּיְקָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּט".
אדם נותן צדקה ומתפלל. הראיה שמביא רבי נחמן לזה היא מיעקב. ראובן הסתבך בעניין בלהה ואבד את בכורתו. יעקב לקח את בכורתו של ראובן ונתן אותה ליוסף. יעקב העביר את הבכורה מראובן דווקא ליוסף כי יוסף פירנס אותו. יוסף הוא בבחינת קדושת הברית שהוא בבחינת צדקה גם כן כי הוא מכלכל את יעקב שנותן את המשפט, והמשפט נותן את התפילה שהיא בבחינת הבכורה. הוא כילכל את יעקב "לחם לפי הטף" - כדי שיתן את כוח הטף, כוח הדיבור, מלשון 'הטפה', שזה יסוד התפילה. זה היה היזון חוזר ליוסף שקיבל מאביו את מידת המשפט שהיא מידת התפילה וכו...סוג של מעגל סגור.
שאלה: האם יש קשר בין הטפה לילדים?
תשובה: כן. זה אותו הדבר. זה בא משתי פיות. הטפה באה מפה של מעלה וילדים באים מפה של מטה.
*
החלק הראשון של תורה ב' הוא יותר תיאורטי. החלק השני של תורה ב' הוא יותר דרשני ומבחינה מסוימת קל יותר כי הוא מראה לנו כיצד העקרונות בהם עסקנו בחלק הראשון של תורה ב', מתממשים מבחינה פרשנית ודרשנית במקורות חז"ל.
"וְעִקָּר שֶׁל הַמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת..."
מחשבות זרות הן המעכבות את התפילה. התפילה היא בעיקר פעולה של המחשבה. כשלאדם באה מחשבה זרה, הוא בא לפני הקדוש ברוך הוא עם טומאת המחשבה. ברור שריבונו של עולם אומר לו: 'אתה לא מכוון למה שאני מכוון, לכן לא אענה לתפילתך'. ישנה חסימה - סתימה בצינור התפילה.
"...הֵם עַל יְדֵי קִלְקוּל הַמִּשְׁפָּט..."
אדם אינו שופט נכון את העולם, את ערך הטוב והרע. לכן הוא נוטה מדרך החיים המרכזית ומשתמש בכוח החיים לשטויות, למחשבות זרות, במקום להשתמש בו למחשבות טובות שהן קיום ותיקון העולם.
שאלה: מצד אחד אומרים שהברית היא תנאי לתפילה, מצד שני אומרים שתפילה עוזרת לתקן את הברית - האם יש פה סתירה?
תשובה: אדם הרואה כי יש לו קלקול בברית, מתפלל ונראה לו שתפילתו לא נענית, זה עצמו גורם לו להתפלל טוב יותר וזה גם מה שגורם לו לתקן את הברית - זה היזון חוזר, אחד תלוי בשני. הרב קוק אומר בספר "אורות": אדם צריך להיות טהור כדי לעסוק במחשבות עליונות, ומי שאינו טהור לא יחדל ממחשבות עליונות אלא ימשיך לעסוק במחשבות עליונות, וזה עצמו יגרום לו להיות טהור.
המחשבות הזרות באות מפני שאדם מסתכל על העולם בצורה עקומה. אנחנו מוצאים דוגמא מאוד בולטת לכך בחברה המערבית המודרנית: הקלקול וטשטוש בין יצר ואהבה - שני דברים שהם ממש הפכיים זה לזה אך אף על פי כן אנשים לא מבחינים ביניהם. ביצרים האדם מבקש את טובת עצמו. באהבה האדם מבקש את טובת זולתו. מאחר והחברה המערבית היא אגואיסטית, היא חושבת כי אין תקווה באמת לאהוב. אם כבר ישנה אהבה - זוהי אהבת עצמו. הוא מזהה בטעות את היצרים עם האהבה, ובמקום שהיצרים ישמשו לאהבה, האהבה - או מה שנשאר ממנה - משמשת את היצרים...
"...כִּי מִשְׁפָּט הוּא בְּחִינַת עֵינִין".
"עֵינִין" - מילה בארמית שפירושה 'עיניים'. (רבי נחמן מביא את המילה כפי שמופיעה במקורות - בספר הזוהר). העיניים גורמות לנו לדעת מהו העולם. המשפט הוא העיניים. הסנהדרין נקראים בספר ויקרא "עיני העדה". גם על דוד המלך נאמר: "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם" (שמואל א', ט"ז-י"ב). חז"ל אומרים ש"אדמוני" פירושו שופך דמים. דוד ידע להרוג, אבל לא היה הורג ללא הבחנה אלא רק כשהיה צריך, מדעת הסנהדרין - "יפה עיניים", עיני העדה. הסנהדרין היו אומרים לו מתי להרוג ומתי לא להרוג.
"כִּי מִשְׁפָּט הוּא בְּחִינַת עֵינִין כמו שכתוב: 'וַיָּבאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט' (בראשית, י"ד-ז')".
עין משפט היא קדש, והיא מוזכרת במלחמת ארבעת המלכים. "עין" - מלשון 'מעיין'. התורה לא השתמשה בביטוי זה סתם אלא מצאה לנכון להזכיר לנו את המקור הקדום של השם "קדש" כדי שנדע שיש יחס, קשר, בין עיניים לבין משפט - "עין משפט".
"זה בחינת: 'עֵין יַעֲקב' (דברים, ל"ג-כ"ח)".
זהו פסוק בספר דברים, בפרשת "וזאת הברכה": "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב" - עין יעקב הם החוכמה והמשפט, הנמצאים ביעקב.
"וְעַל יְדֵי קִלְקוּל מִשְׁפָּט בָּא קִלְקוּל לָעֵינִין,..."
הקילקול - במיוחד בתחום הערווה - בא כשאדם רואה דברים בצורה עקומה: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע", "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ".
כוח הערווה, כוח העריות, יצר המין הוא חזק מאוד בנפש האדם. עיוות קטן ביותר ביצר זה גורם לטשטוש כל הערכים. כל השקפת העולם משתנה בעקבות זה.
יש ביטוי בפרשת "אחרי מות": "תועבה היא". בר קפרא (החכם שהיה חתנו של רבי יהודה הנשיא) דרש: "תועבה - תועה אתה בה". הקלקול בתחום זה גורם לאדם לטעות ולא לראות את הדברים כמו שהם.
כך אומר גם רבי נחמן:
"...כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים' (שמות, ט"ז-י"ט), זֶה בְּחִינַת מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת שֶׁבַּתְּפִילָּה,..."
כיוון שהתפילה תלויה בקדושת הברית, וקדושת הברית תלויה במשפט, אם ישנה מחשבה זרה, היא באה לכסות על המשפט וממילא התפילה לא נשמעת.
שאלה: אם בתפילה ישנן מחשבות זרות והתפילה לא נענית, למה להתפלל שוב (כפי שאמרו חז"ל) ולא לתקן את המחשבות הזרות ואז התפילה תיענה?
תשובה: חז"ל אמרו: "התפלל אדם ולא נענה - יחזור ויתפלל. שנאמר: 'קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך, וקוה אל ה' (תהילים, כ"ז-י"ד)". חז"ל אמרו זאת על אדם שהתפלל, ולא על מי שלא התפלל. אדם שהיו לו מחשבות זרות - תפילתו אינה תפילה. חז"ל התכוונו לכך שאם אדם התפלל תפילה ראויה, בלי מחשבות זרות, ובכל זאת לא נענה - אז יש באמת שאלה: איך יכול להיות שלא נענה ומה לעשות עם זה? התשובה של חז"ל היא: "יחזור ויתפלל". אדם שלא התפלל יצר חוסר שאי אפשר לתקנו. על זה נאמר: "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת, א'-ט"ו). חז "ל אומרים: זה אדם שלא התפלל.
"...שֶׁהֵם עֲנָנִין דִּמְכַסִּין עַל עֵינִין כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'סַכּתָה בֶעָנָן לָךְ' (איכה, ג'-מ"ד)".
זהו שוב ביטוי מספר הזוהר - שיש עננים המכסים את העיניים, והכוונה היא למחשבות זרות. כמו שכתוב במגילת איכה (ג'-מ"ד): "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה".
"וּלֶעָתִיד שֶׁיְּתֻקַּן בְּחִינַת מִשְׁפָּט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה' (ישעיהו, א'-כ"ז). אֲזַי יִתְעַבֵּר עֲנָנִין דִּמְכַסִּין עַל עֵינָא: 'כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן' (ישעיהו, נ"ב-ח')..."
לעתיד לבוא, כשבחינת משפט תתוקן, העננים המכסים את העיניים יעברו מן העולם "ועין בעין יראו בשוב ה' ציון" - נוכל להתאים את ראיית האדם עם הראיה הא-לוהית. לדוגמא: בעיניים אנושיות נראה כי יש הרבה בעיות בעולם. אך ריבונו של עולם רואה את הדברים אחרת. אנחנו צריכים להתרגל להתבונן במציאות דרך עיני הקדוש ברוך הוא. דרך העיניים שלנו רואים את המציאות מלמטה למעלה. אנחנו לוקחים את המציאות כנתון ומנסים להסתדר עם נתונים אלה. אבל ריבונו של עולם לא משועבד לנתונים, מפני שהוא זה שיצר אותם. אצל ריבונו של עולם ישנה כוונה, תכנית כוללת המקיפה את כל הנתונים במציאות. להסתכל בעיני הקדוש ברוך הוא - זה לנסות לחזור אל התכנית, אל שורש הדברים.
"...וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָא יוֹסֵף 'בֵּן פּרָת עֲלֵי עָיִן' (בראשית, מ"ט-כ"ב)".
"יוסף" - כי תפילתו נענית מכוח קדושת הברית, "בן פורת" - הוא מצליח ופורה, "עלי עין" - מתוך יסוד של משפט מתוקן. בגימטרייה 'יוסף' = 'ציון'. הציונות מתחילה מהסתכלות נכונה על המציאות.
אפשר לשבת מאות שנים בבית המדרש ולא לראות את העולם כפי שהוא באמת. מצד שני, אדם שבא מבחוץ (הרצל) שאל: 'איך יתכן שאיש מצרי מכה את דרייפוס?!' חייבים להקים את ההסתדרות הציונית. על זה נאמר: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף" - כשנולדה הציונות - "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" - הגיע הזמן.
שאלה: קשה לומר שלהרצל היתה קדושת הברית.
תשובה: אדרבא, אין לך קדושת הברית יותר גדולה מאשר להחליט לקבץ את נדחי ישראל. הרי טומאת הברית, פגם הברית, זה עניין הפיזור, פיזור החיים. הרצל דווקא עוסק בחיבור, באיסוף, בקדושת הברית במובן היותר רחב של המילה. במובן האישי הרצל היה קורבן של התרבות האנושית, החברה בה חי. על זה הוא ודאי לא נידון. הרי אין אדם נידון אלא על נורמות הידועות לו. אם אדם יודע שדבר מסוים הוא רע, והוא עושה אותו - אז הוא נידון, ואם הוא לא יודע שהדבר הוא רע - לא שייך כלל לדון אותו. הרצל, עליו השלום זכותו יגן עלינו, היה אחד כזה שקדושת הברית היתה במרכז הכרתו, למרות שבמובן האישי יש אולי מה לדבר מפני שלא ברור אם הוא אשם בזה.
פסקה ו' - כאן יש הדרכה אופיינית מאוד לחסידות ברסלב:
"וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לְכַוֵּן בִּתְפִילָּתוֹ, שֶׁיְּקַשֵּׁר עַצְמוֹ לַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר,..."
אדם צריך מושא להערצה, לחיקוי. אדם, שאולי לא כל כך מתוקן ולא זכה למשפט, לצדקה, לקדושת הברית, רוצה בכל זאת לזכות לתפילה. איך הוא יוכל להתפלל? הוא יקשור את ההכרה שלו להכרה של מישהו אחר שהוא כן מתוקן - הצדיק שבדור.
"...כִּי כָּל צַדִּיק שֶׁבַּדּוֹר הוּא בְּחִינַת משֶׁה מָשִׁיחַ כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ, שֶׁהַצַּדִּיקִים קוֹרִין זֶה לָזֶה משֶׁה, כְּמוֹ 'משֶׁה שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ' (שבת, ק"א)".
כשחכמי התלמוד היו מדברים, הם היו קוראים אחד לשני 'משה', למרות ששמם לא היה משה.
שאלה: מדוע לצדיקים קוראים משה?
תשובה: משום שהחכמים הם חלקיקים מנשמתו של משה. יש הבדל בין חכמים לנביאים. משה היה חכם ונביא, אב לחכמים ואב לנביאים. יש מתלמידי משה שהיו נביאים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, הושע, אליהו ועוד.
שאלה: איך זה מסתדר עם כך שאחד התנאים לנבואה על פי הרמב"ם הוא להיות חכם? הרי הנביאים גם היו חכמים, ולא רק נביאים?!
תשובה: הנבואה היא אנטי-חכמה. כדי להיות נביא צריך להיות חכם, אבל בשעת הנבואה אדם מפסיק להיות חכם - במובן מסוים הוא כמו שיכור. לכן אסור לנביא להורות הלכה. גם תלמיד חכם ששתה יין לא יכול להורות הלכה. הלכה מפורשת היא שאין לשאול תלמיד חכם שאלה בהלכה בשבת בבוקר אחרי הקידוש, מפני ששתה יין.
(פעם שאלתי תלמיד חכם שאלה בהלכה מיד אחרי הקידוש בשבת בבוקר והוא ענה לי. שאלתי אותו: 'איך כבודו ענה לי? הרי הוא שתה יין'. וזו הייתה תשובתו: א. כמה יין כבר שתיתי? ב. היום היין זה לא מה שהיה פעם. ג. זה היה מיץ ענבים).
מכיוון שתוכן הנבואה הוא למעלה מן החוכמה, בתקופת הנביאים צד החוכמה שבנבואה היה בטל לעומת נבואתם. לכן לא פיתחו כל כך את החוכמה כישות עצמאית. לעומת זאת, אחרי הפסקת הנבואה, באים אנשי כנסת הגדולה, הזוגות, התנאים, האמוראים ועוד... הם תלמידי משה בתחום החכמה.
צריך לברר מה ההבדל בין נשמת משה הנמצאת אצל הנביאים, לבין נשמת משה הנמצאת אצל החכמים. אצל הנביאים, כל נביא הוא משה שלם - אך קטן. לדוגמא, ישעיהו הנביא מאוד דומה למשה - אך קטן. החכמים לעומת זה הם רסיסים קטנטנים של משה המקורי.
מה יותר טוב: שריד קטן של דבר גדול או דבר קטן שלם? יש צדדים לכאן או לכאן. על כל פנים, אין לחכמים מדרגת הנביאים, אך הם מייצגים חלקים של נשמת משה המקורי שהוא עצמו גדול מהנביאים. לכן יש לנו עבודה של סינתזה בין החוכמה לבין הנבואה, כדי שתשוב נשמת משה להופיע בעולם (עיין ב"אורות", זרעונים, פרק ב', על "חכם עדיף מנביא").
שאלה: מה הכוונה בלקשר עצמו לצדיקים שבדור?
תשובה: הכוונה היא - שאני מכוון שכוונתי תהיה ככוונתו. ישנם סידורים בהם מובאת "תפילה לפני התפילה" שם כתובים דברים שתכנם הוא בערך כך: 'ריבונו של עולם, אתה יודע שאיני יודע להתפלל אך ישנם כאלה שיודעים להתפלל. יהי רצון שתחשיב תפילתי כתפילתם של אלה שיודעים, כי אני מתכוון למה שהם מתכוונים'. כדי להתכוון כמו שצדיק מתכוון, צריך להיות קשור אליו. לא מתפללים לצדיק (כי זו עבודה זרה) אך מתוך הקשר לצדיק אנו יודעים לפני מי אנו עומדים, כפי שהוא יודע.
שאלה: איך זה מסתדר עם הפסוק "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת, ז'-כ')?
תשובה: הפסוק הזה לא אומר שצדיק עושה טוב וגם חוטא (כי אז הוא אינו צדיק). כוונת הפסוק היא שבזה שהוא עושה טוב הוא חוטא. בזה שאדם עושה טוב יש בחינה של חטא משתי סיבות: או מפני שהוא חוטא ליותר טוב, או שהוא חוטא לאחרים שאינם כמותו. לכן אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב, ובטוב הזה לא יחטא.
בדור הגאולה הצדיק הוא כלל ישראל - יותר מאשר להתקשר לצדיק פרטי נכון להתקשר לכלל האומה. רבי נחמן כתב שצריך לקשר עצמו לצדיקים שבדור בתקופה שבה צינור הקדושה בעולם היה צדיק פרטי. בימינו צינור הקדושה זו האומה בכללה והצינור הזה הוא עוד יותר גדול. אדם יכול לומר לפני התפילה: 'הריני מקשר את עצמי לכלל ישראל'. זה אכן כתוב בכמה סידורים. גם מובא בשם הרבי מלובביץ' שלפני התפילה יש לומר: 'הריני מקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך והריני אוהב כל אחד ואחד מישראל בכל ליבי ובכל נפשי, ומתוך כך מתפלל'. יש בזה עוצמה אדירה מפני שאדם מתפלל לא מתוך הרגשת ה'אני' הפרטי שלו, אלא מתוך קישור ה'אני' אל הצדיק הגדול - דהיינו, האומה.
שאלה: איך יכול להיות שהאדמו"ר הזקן בעומק הגלות כבר אמר משפט כלל ישראלי כמו "הריני מקשר עצמי..."?
תשובה: הרב צבי יהודה קוק זצ"ל הסביר שתורת "בעל התניא" היא התחלתה של תורת ארץ ישראל.
רבי חיים בן עטר, "אור חיים הקדוש", אומר שעם ישראל הוא תלמיד החכם שבאומות - כל האומות הם 'עמי ארצות', גויי הארצות, ועם ישראל הוא תלמיד החכם. לפי זה, בימינו התחברות לעם ישראל היא דבר גדול.
כמו שכדי להתקשר לצדיק צריך לשמש את הצדיק, כך כדי להתקשר לכלל ישראל צריך לשמש את כלל ישראל. כשאדם יוצא למילואים, זה הזמן של התפילה היותר גדולה.
מה שלמדנו עכשיו כתוב ברש"י. אכן בתורה כתוב: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר, כ'-י"ד), ובמקום אחר כתוב: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי" (במדבר, כ"א-כ"א). מי הם ישראל ומי הם משה? רש"י מסביר שמשה זה משה וישראל הם גם כן משה, שהרי בספר דברים (ב'-כ"ו) כתוב: "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן". רש"י מסביר שנשיא הדור - הוא כל הדור, הוא הכל, כלומר, משה הוא כל ישראל. אם כן, מדוע כשהוא שולח מלאכים אל מלך אדום קוראים לו משה, וכשהוא שולח מלאכים לסיחון קוראים לו ישראל? התשובה היא מפני שכשמשה שולח מלאכים למלך אדום הוא בגלות ולכן ישנה הבלטה של פרטיות הצדיק, אך כשמתקרבים לארץ ישראל, אל סיחון מלך האמורי, מתבטלת פרטיות הצדיקים לעומת נשמת הכלל, ולכן שם משה נקרא ישראל. מה שמודד את גדלותו של הצדיק כשהוא מתקרב לארץ ישראל זה שהוא הופך להיות כללי. לפני כן זה לא כל כך הכרחי.
חשוב להבין את זה כדי לא להוציא את דברי רבי מהקשרם, מפני שדבריו נאמרו בעידן של פרטיות. אם משמרים את הפרטיות בשעה שהיא מתעלה אל הכלל, אנחנו חוטאים לתורה של רבי נחמן עצמה ולמימושה האמיתי בזמן הזה.
"וּמשֶׁה זֶה בְּחִינַת מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עַד כִּי יָבא שִׁילה" (בראשית, מ"ט-י') - 'דָּא משֶׁה מָשִׁיחַ'. וְכָל תְּפִילָּה וּתְפִילָּה שֶׁכָּל אֶחָד מִתְפַּלֵּל הוּא בְּחִינַת אֵיבָר מֵהַשְּׁכִינָה,..."
השכינה היא, כביכול, גוף אחד גדול, איזושהי הרמוניה כוללת, וכל אחד מאתנו הוא איבר מהשכינה. זאת אומרת שהשכינה היא אישיות, כל אחד מאיתנו הוא אישיות והשכינה היא אישיות גדולה - רצון. כל אחד ואחד הוא איבר, הוא בחינה אחרת של הרצון הזה. במילים אחרות, איך שאדם קולט את האור הא-לוהי, את התורה, שונה מאיך שחברו קולט את התורה והא-לוהות. לכן כשאדם לומד תורה או מתפלל, הוא מוסיף חידוש בעולם, כי זו פעם ראשונה שיש אינטראקציה כזו בין דברי התורה לבינו.
הרב קוק ב"אורות התורה" דן במושג 'תורה לשמה'. אחד המובנים של 'תורה לשמה' זה 'לשם התורה'. כשאדם לומד תורה, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהוא למד חלק זה בתורה, ובעקבות כך התחדשה בתורה בחינה חדשה שעד עתה לא היתה, אדם הגדיל את התורה בעצם הלימוד שלו - מפני שהתורה איננה סתם חכמה, אלא היא פניה של הקדוש ברוך הוא אל המקבל. המקבל (כלומר אדם) מהווה חלק אינטגרלי של התורה עצמה. אם רוצים להבין מה התורה אומרת, צריך להבין למי היא ניתנה. כשמבינים למי היא ניתנה גם מבינים גם את כוונתה. לפי זה, מבחינה מסוימת, אדם הוא איבר של השכינה, איבר של ההתגלות הכללית של התורה בעולם דרך הבחינה האישית שלו.
שאלה: אם כל יהודי ויהודי הוא איבר מהשכינה, האם מבחינה מסוימת כנסת ישראל היא השכינה?
תשובה: כן.
שאלה: כשאני לומד תורה, אני לומד לפי פרשנות של רבותינו - אז מה כבר יש לי להוסיף?
תשובה: אף אחד לא למד את רש"י כמוך לפניך. אתה הראשון בהיסטוריה הלומד את רש"י כפי שאתה לומד. כל תאריך וכל רגע הוא ייחודי, אין רגע אחד דומה למשנהו ואין נפש דומה למשנה.
בתפילת יום הכיפורים אומרים: "א-לוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי". הרב קוק מסביר: עד שלא נוצרתי עבר המון זמן, מיליארדי שנים. לא נוצרתי עד עכשיו כיוון שכל אותו זמן לא היו צריכים אותי - "עד שלא נוצרתי, איני כדאי". עכשיו כשנוצרתי, אחרי אותם מיליארדי שנים, זה כנראה הזמן שאמלא יעוד מיוחד במציאות שרק אני, ולא אחר, יכול למלא אותו, יש לי ערך שאין לאף אחד אחר. כל אחד ואחד הוא יקר מכל ואין אדם דומה למשנהו.
זה קשור גם לשאלה לגבי ערך ה'אני' - האם ל'אני' שלי יש משמעות.
בעולם ישנן תורות שאומרות שה'אני' זו אשליה, הדבר שמפריע, וצריך למחוק, לשחוק את ה'אני' עד שיפסיק להפריע ויתבטל לגמרי. למשל, זוהי מגמה בולטת מאוד בבודהיזם. גם בכמה זרמים בתוך היהדות יש הדרכות מוסריות שהולכות לכיוון דיכוי ה'אני', דיכוי העצמיות. מצד שני, הקדוש ברוך הוא ברא את ה'אני' שלי, ואם אני מבטל את ה'אני', אני בעצם אומר לריבונו של עולם שמה שהוא ברא לא בסדר ויש לי ביקורת על כך - זה גידוף. לכן, אני צריך לקבל את ה'אני' שלי באהבה כי ריבונו של עולם ברא אותו. על זה אנחנו מודים כל בוקר ואומרים: "מודה אני לפניך...".
הרב קוק מבאר ב"עולת הראיה" שאדם מודד את ה'אני' שלו ביחס לכללות הבריאה. הוא עלול להרגיש שיממון, אבדון מוחלט, להרגיש שהוא כלום, אפס מוחלט. כשאני מודה, אני מביא להכרתי שיש מי שרוצה שאהיה קיים - ריבונו של עולם רוצה את ה'אני שלי'. לכן בלי "לפניך" לא היה לי 'אני'.
במובן הזה מובן מאוד מה שאומר רבי נחמן: כל אחד ואחד הוא איבר מהשכינה, מהכוונה של הבורא להתגלות.
שאלה: אם ל'אני' יש משמעות, איך אפשר להבין את המונח 'ביטול היש'?
תשובה: המונח הזה נמצא בחסידות - 'ביטלא-יש'. זה מופיע אצל המגיד ממז'ריטש, אך המקור הוא במהר"ל מפראג. באקדמיה, במחקר השוואתי בין הדתות, מאוד אוהבים לומר שכשם שיש ביטול ה'אני' בבודהיזם כך יש גם ביטול ה'אני' בחסידות, ומחפשים השפעות מזרחיות על הבעל שם טוב וכו'. אין לזה שום קשר. ב'ביטול היש' יש מישהו שמתבטל, אדם מתבטל, אז יש משמעות ל'אני' שלו - כלומר, הביטול מעניק לו את ה'אני'. לכן אמרו דורשי רשומות: 'אני' אותיות 'אין'. כשאני מודע לאין, אני מבטל את האני האגואיסטי ומתבטל לפני האין - אז אני מקבל את האני שלי במתנה. כמו שאמר הלל הזקן: "אם אין אני לי - מי לי? וכשאני לעצמי - מה אני?". מה שצריך לבטל זה את הגאווה, את הרגשת עצמו, ה'אני' שלי, "אני ואפסי עוד". כשאני מבטל הכרה זו אני מבין שמקור ה'אני' הוא מי שנתן לי את ה'אני'. ה'אני' שלי הוא לא אני, אלא מה שהבורא רצה לתת לי - כפי שאומרים בבוקר: "מודה אני... שהחזרת בי נשמתי".
ביטול הגאווה אפשרי רק אם אדם מאמין - אם אדם לא מאמין, אין לו בפני מי להתבטל. רמח"ל מדבר על זה בפרק על מידת הענווה בספרו "מסילת ישרים". יש לשים לב שבספר "מסילת ישרים" הטיפול במידת הגאווה מופיע בשלבים הראשונים, בביאור מידת הנקיות. אבל על מדת הענווה רמח"ל כותב רק בפרק כ"ד (!) - כנראה מפני שיש הבדל בין שלילת הגאווה (שזה יחסית קל) לבין קניית הענווה (שזה מאוד קשה), כי אדם לא יכול לקנות ענווה באמת בנפש כל זמן שהוא לא יודע בפני מי הוא עניו. הוא גם לא יכול לרכוש ידיעה זו כל זמן שהוא לא עבר את כל מדרגות המוסר.
"וְכָל תְּפִילָּה וּתְפִילָּה שֶׁכָּל אֶחָד מִתְפַּלֵּל הוּא בְּחִינַת אֵיבָר מֵהַשְּׁכִינָה, שֶׁהֵם אֶבְרֵי הַמִּשְׁכָּן,..."
המשכן של מעלה הוא נשמת ישראל.
"...שֶׁאֵין שׁוּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל לְאַעֲלָא שַׁיְפָא בְּשַׁיְפָא כָּל חַד לְדוּכְתֵּיהּ אֶלָּא משֶׁה בִּלְחוּד, ובִּשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ לְהָבִיא וּלְקַשֵּׁר כָּל הַתְּפִילּוֹת לְצַדִּיק הַדּוֹר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה' (שמות, ל"ט-ל"ג) וְהוּא יוֹדֵעַ לְאַעֲלָא שַׁיְפָא בְּשַׁיְפָא וְלַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ קוֹמָה שְׁלֵמָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וַיָּקֶם משֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן' (שמות, מ'-י"ח)".
"שַׁיְפָא" - 'איבר' בארמית. "לְאַעֲלָא שַׁיְפָא בְּשַׁיְפָא" - להכניס איבר בתוך איבר, כמו להרכיב פאזל. משה רבנו הוא צדיק הדור, נשמה כללית, והוא יודע את המקום והייעוד של כל נשמה ונשמה - "לְאַעֲלָא שַׁיְפָא בְּשַׁיְפָא".
הרב קוק עושה דבר מעין זה בספר "אורות" (עמודים ע'-ע"ב). הרב קוק מסביר שם שהקודש הכללי יכול להשקיף על שלושת המגמות שיש בחברה מודרנית: הקודש, האומה והאדם.
יש בחברה אנשים שמזדהים עם הקודש - דתיים.
יש אחרים שעניינים שבקדושה לא מדברים אליהם אבל האומה היהודית, עם ישראל, כן מדבר אליהם. יש להם גאווה לאומית, הערכה לצה"ל, אהבת הארץ וכד'.
לקבוצה השלישית הלאומיות והדתיות נראות צרות מדי. הם קוסמופוליטיים, חשוב להם זכויות אדם בכל העולם וכד'.
אלה הם שלוש מגמות שקיימות: הקודש, האומה והאדם.
הרב קוק אומר כי אין חברה שבה אין את שלושת הנטיות הללו, והיותר טוב הוא שתיעשה ברית בין שלושת הנטיות - אך זה לא תמיד אפשרי. לפעמים הם לא מבינים אחד את השני, ויש צד טוב בזה שחברך מתנגד לך, כי אם הוא היה מבין אותך יותר מדי, זה היה משתק את היכולת שלו להתמסר אל הערך אותו הוא מביא. לכן ריבונו של עולם סידר שתהיה גם שנאה, כי השנאה מאפשרת לכל מגזר ומגזר לראות את הדברים בעיניים מאוד צרות ולא להבין את המגזר השני - מתוך כך תיווצר סנתזה שתאחד את הכל.
מי שמבין את כל זה הוא לא מי שנמצא בקודש, באומה ובאדם, אלא מי שנמצא בקודש העליון. הקודש העליון רואה הכל בכללות, הוא התשתית של שלושת המימדים האלה. הוא תובע גם מהקודש הרגיל לצמצם את תחומו כדי לא לבלוע את התחומים האחרים, ושהתחומים האחרים לא יבלעו את הקודש. זה בחינת משה. משה יודע "לְאַעֲלָא שַׁיְפָא בְּשַׁיְפָא" - לראות את התפקיד שכל אחד ממלא.
השכינה נקראת 'משכן'. לכן כתוב על משה רבנו שהיה צדיק הדור: "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה", "וַיָּקֶם משֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן". במדרש מסופר שהביאו את כל חתיכות המשכן (613 חלקים) אל משה, ורק משה ידע להרכיב אותם: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן". למשה יש תפיסה כוללת של כל נטייה ונטייה בישראל והוא יודע מה מקומה.
שאלה: מה ההבדל בין הקודש לקודש העליון?
תשובה: הקודש העליון הוא הנטייה הא-לוהית הנותנת מקום לכל. הקדוש ברוך הוא הוא לא רק א-לוהי הדתיים, הוא א-לוהי הכל.
"וְכָל הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד לִשְׁמר וְלַעֲשׂוֹת, כָּל הָאוֹתִיּוֹת הֵם נִיצוֹצֵי נְשָׁמוֹת, וְהֵם נִתְלַבְּשִׁים בְּתוֹךְ הַתְּפִילָּה, וְנִתְחַדְּשִׁים שָׁם בִּבְחִינַת עִבּוּר".
על מנת להסביר את המשפט הזה אנו זקוקים להקדמה.
אותיות = תורה.
הקב"ה ברא את עולמו ב-22 אותיות התורה. האותיות הן מילה אחרת למילה 'רצונות'.
השורש הדקדוקי של המילה 'אות' הוא א.ו.ה - רצון: "כי בחר ה' בציון איווה למושב לו" (תהילים, קל"ב-י"ג). זה גם השורש של המילה 'תאווה'. תאווה היא דבר שאדם מאוד רוצה.
"וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם" (דברים, כ"ג-ו') - 'לא אבה' פירושו 'לא רצה'. 'איווה' 'ואבה' הן שתי מילים למילה 'רצון' בעברית.
בדרך כלל רצון זה משהו רחב ומורכב. תורת הסוד מגלה לנו באמצעות האותיות שכל רצון במציאות מורכב מתתי רצונות. אותיות הן חלקיקי היסוד של הרצון, הן מבטאות צורה מגובשת של הרצון.
לדוגמא: א' היא רצון, ב' היא עוד רצון. רצון א' הוא שיתחדש משהו בעולם, 'אלף' מלשון 'לאלף בינה', 'ללמד', 'לחדש'. ב' הוא הרצון שדברים יהיו מסודרים, שיהיה להם 'בית'. א+ב=אב, מישהו שיכול להוליד תולדות עדי עד.
דוגמא אחרת: אדם רוצה מכונית. זהו רצון מורכב: אדם שרוצה מכונית רוצה גם לאסוף כסף לצורך זה, רוצה לבדוק סוגים שונים של מכוניות, רוצה להזמין מכונית מסוימת - יש הרבה רצונות תחת הרצון הכללי הזה. ניקח, למשל, רצון אחד מהרצונות האלה: בדיקת קטלוגים של מכוניות. גם זה רצון מורכב: אדם רוצה לצאת אל הרחוב, ללכת לקיוסק ולקנות את החוברת. גם הרצונות האלה מתפרטים לתתי תתי-רצונות, עד שמגיעים למולקולה הבסיסית - חלקיקי היסוד של הרצון. יוצא מזה שהרצון לקנות מכונית מורכב משישה רצונות: מ.כ.ו.נ.י.ת - כל אחד מאלה הוא רצון בפני עצמו, אך כשמחברים אותם מתקבל רצון אחר שהוא המכונית.
גם את האותיות אפשר לחלק לחלקיקי יסוד של הרצון: יודים או ווים. כל האותיות בנויות מי' או ו' מורכבים. י' היא נקודה - צמצום. ו' היא התפשטות - אידיאל או מציאות. מזה בנויים כל הרצונות שיש במציאות. כשרצון הוא לא מבורר הוא מתבטא כמילה או - 'או זה או זה'. לרצון כזה יש התחלה, יש המשך - אך אין לו חותמת, חסרה לו ת'. כשהרצון הלא מבורר מקבל ת' - תו מלשון 'התוויה', כיוון ברור - המילה או נעשית אות. ניתן לומר שהיסוד של כללות המציאות כולה נמצא באותיות, ובמיוחד בעלי רצון עשויים מאותיות. בעלי רצון הם בני אדם העשויים מרצונות - כל אדם הוא רצון כלשהו.
גם התורה שאנו לומדים היא גילוי אותיות עליונות - הרצונות של ריבונו של עולם. למשל, כאשר אדם מקיים מצווה, הוא מפגיש את האותיות שלו עם אותיות התורה. מהמפגש הזה, מהאינטראקציה בין האדם לבין התורה, נוצרים אותיות חדשות - עולמות חדשים.
העולם בנוי מאותיות, ומי שיודע את סוד האותיות יכול לברוא. הגמרא מספרת על חכמים שהיו בוראים עגלים כדי שיהיה להם בשר טעים לכבוד שבת. רש"י מסביר שהם עשו זאת על ידי שהיו לומדים ספר יצירה (ספר יצירה עוסק באותיות).
שאלה: מה עם האותיות של שפות זרות?
תשובה: במגדל בבל התערבבו האותיות. יש בהן משהו, שאריות, אך זה בלול, מעורבב. ניתן לומר שכל השפות האחרות הן בגלות מן השפה המקורית במובן הערכי.
אותיות הבאות מלמעלה למטה זו התורה והאותיות הבאות מלמטה למעלה זו תפילה: גם התפילה היא רצונות ואותיות - האותיות שעברו דרך נפש האדם ועולות מלמטה למעלה.
חז"ל אמרו שאברהם אבינו תיקן תפילת שחרית, יצחק אבינו תיקן תפילת מנחה ויעקב אבינו תיקן תפילת ערבית - תיקן מלשון 'תיקון' (למשל, 'תיקון דרכים לאחר הגשמים'). אברהם אבינו תיקן את הנתיב, את הדרך - הוא הראה לבני האדם שישנה אפשרות פגישה עם רצון הבורא דרך עולם האסוציאציות המתעוררות באדם עם שחר, בתפילת שחרית. באותה מידה יצחק אבינו תיקן תפילת מנחה וגילה כיצד ניתן לגלות את רצון הבורא דרך עולם האסוציאציות הרוחניות של תפילת מנחה וכו'. אברהם, יצחק ויעקב היו ענקי עולם. יחד עם זה ישנם צדיקים שהם אינם אברהם יצחק ויעקב, אך יודעים במידה מסוימת לכוון את רצונם כלפי רצון הבורא. מי שאיננו צדיק, ישתף את רצונו עם רצון אותו צדיק. זו הכוונה שנאמרה בתחילת הפסקה: "צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְכַוֵּן בִּתְפִילָּתוֹ, שֶׁיְּקַשֵּׁר עַצְמוֹ לַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר".
"בִּבְחִינַת עִבּוּר" - עיבור הוא הריון. כשצדיק מתפלל, פתאום מתעברות בו נשמות אחרות והוא צריך לעזור להן להיוולד.
"וְזֶהוּ: 'הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל' (תהילים, י"ט-ב'), הַיְנוּ הַתּוֹרָה שֶׁהוּא אֵשׁ וּמַיִם, הַיְנוּ בְּחִינַת הַנְּשָׁמוֹת וּבָאִים בְּתוֹךְ הַתְּפִילָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּבוֹד אֵ-ל..."
זה הפך המשמעות הרגילה של הפסוק. כשאומרים: "השמיים מספרים כבוד א-ל", מתכוונים לעולם הטבע ממנו אנו יכולים לדעת את ה'. רבי נחמן אומר שעולם הטבע עליו מדובר כאן הוא לא עולם הטבע הפסטורלי הראשוני שאנו פוגשים, וגם לא העולם האסטרונומי של הפילוסופיה, אלא עולם הטבע במובן של התורה כסדר העולם. כפי שמסביר רבי נחמן, השמים, פירושו אש ומים, פירושו התורה, פירושו נשמות ישראל העולות בתפילה: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל" - כבוד הא-ל הוא התפילה. התפילה מוסיפה כבוד לה' בזה שקוראים לו והוא עונה.
"...כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ' (תהילים, ס"ו-ב'),..."
'תהילתו' - זו תפילה.
"...בְּחִינַת: 'תְּהִלָּתִי אֶחְטָם לָךְ' (תהילים, מ"ח-ט'), עַל שֵׁם שֶׁהִיא מַלְבֶּשֶׁת [בכת"י אותם] אוֹתָנוּ כִּי 'ר' יוֹחָנָן קָרָא לְמָאנֵיהּ מְכַבְּדוּתָא' (שבת, קי"ג), וְעַל יְדֵי זֶה נִקְרֵאת כְּבוֹד אֵ-ל".
התפילה היא לבוש הנשמות שלנו, לבוש מלשון 'בושה'. הלבוש בא להסתיר את הבושה: 'לא-בוש'. בלי בגדים אדם מתבייש, עם בגדים אדם 'לא-בוש', לבוש.
התפילה נותנת הצדקה לקיום של הנשמות. כל זמן שיש לאדם נשמה והוא לא עסק בתורה ובמצוות, בתפילה ובמעשים טובים - הוא מתבייש, כי הוא לא קנה את זכות הקיום. לעומת זאת התפילות מלבישות אותו.
"וְהֵן מְאִירִין זֶה לָזֶה, הַנְּשָׁמוֹת מְאִירִין לְהַתְּפִילָּה בִּבְחִינַת הַעֲלָאַת מַיִן נוּקְבִין, וְהַתְּפִילָּה מְאִירָה לְהַנְּשָׁמוֹת בִּבְחִינַת חִדּוּשִׁין, שֶׁהִיא מְחַדֶּשֶׁת אוֹתָם בִּבְחִינַת עִבּוּר,..."
בתפילה, הנשמות מאירות האחת את השנייה.
יש בעולם נשמות שלא תמיד מצליחות להוציא לפועל את עצמן, יש הרבה רצונות מתוסכלים בעולם. כשאדם יודע להביע נכון את הרצון, באים רצונות אחרים, נשמות אחרות, ועולים "טרמפ" עליו (כלומר, אותו אדם מעלה אותם) - כי רצון מזדהה עם רצון. (לפעמים אדם שומע מישהו אומר משהו, וחושב לעצמו: 'או! זה בדיוק מה שרציתי לומר, אך לא הצלחתי לומר זאת עד שהוא אמר' - זו הכוונה שהנשמות מזדהות זו עם זו).
שאלה: איך הנשמות המתוסכלות מתקשרות עם תפילת הצדיק?
תשובה: הצדיק יודע להביע בצורה נכונה את מה שהן לא מצליחות להביע וזה מה שיוצר את הקשר, כי רצון מתדבק ברצון.
בספר "אורות" של הרב קוק (ארץ ישראל, פסקה ד') יש פסקה מקבילה למה שאנו לומדים כאן: "מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, מלאות רוח הבטה ומציאות מלאה. מזוהר האותיות החיות הללו מתמלאות זיו חיים כל יתר הדרגות אשר לבניין החיים, אשר לכל שדרות הרצון, הדעה והמפעל, לרוח ונשמה, בכל ערכיהם. כשנגשים למצווה, המצווה היא תמיד מלאת זיו חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצות התלויות בכל מצוה מכל חיי העולמים שבסוד האמונה. זיו אור א-להים חיים, אור חי העולמים, חי בכל נעם בהוד כל מצוה. תיכף בגשתנו למצווה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור חיים והוויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר קדש עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה. נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, ולעומתם מתנשאות אותיות החיים המלאות זיו ואור פנימי שבמהותנו, ותסיסה הרת-עולמים מתהווה".
"...וְהֵן מְאִירִין זֶה לָזֶה הַנְּשָׁמוֹת מְאִירִין לְהַתְּפִילָּה בִּבְחִינַת הַעֲלָאַת מַיִן נוּקְבִין..."
"מַיִן נוּקְבִין" - ראשי תיבות מתורת הקבלה. בעולמו הלימודי של רבי נחמן יש המון מושגים מתורת הקבלה שהיו ידועים. בימינו אלה הם מושגים הידועים רק למי שעוסק בדברים אלו. "הַעֲלָאַת מַיִן נוּקְבִין" הינה הבעת משאלות המשנות את העולם העליון. כלומר, אדם פונה לקב"ה, מביע את הרצונות שלו ובכך מזיז דברים למעלה. את האמירה של חז"ל "דע מה למעלה ממך" ניתן לפרש: "דע מה למעלה - ממך!" - כלומר, 'מה שיש למעלה בא ממך, אתה מזיז את כל העולמות למעלה'.
לכן הנשמות מאירות לתפילה בבחינת "הַעֲלָאַת מַיִן". זו תפילה עשירה יותר עם הבעת משאלות מרובות יותר.
"...וְהַתְּפִילָּה מְאִירָה לְהַנְּשָׁמוֹת בִּבְחִינַת חִדּוּשִׁין שֶׁהִיא מְחַדֶּשֶׁת אוֹתָם בִּבְחִינַת עִבּוּר,..."
על ידי התפילה הנשמות מקבלות הארה חזקה יותר.
למשל, עד עכשיו המשאלה של אדם היתה רצון למכונית. אדם לא ידע מדוע הוא רוצה מכונית. כשהוא התפלל על זה, הבקשות שלו קיבלו פתאום ערך הרבה יותר עליון. לכן יש בחינת חידוש.
הרב קוק כותב על זה ב"אורות התורה" (פרק ב', פיסקה א'): "כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובוודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלימודו".
כלומר, כשאדם לומד, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהוא מייצר את האינטראקציה הזו בין הנפש שלו לתוכן אותו הוא לומד. מעולם לא היה מפגש כזה. יש פה חידוש בעצם העובדה שמי שלומד זה הוא. זה פועל פעולה אחרת בנפש מאשר כשהחבר שלו למד את אותו הדבר אתמול. כך גם בתפילה - כל יום היא אותה תפילה, אך לא אותו מתפלל.
התפילה מאירה את הנשמות בבחינת חידושים - היא מחדשת את הנשמות. אדם שהתפלל הוא לא אותו אחד שלפני התפילה - המפגש של אדם עם הא-לוהות דרך התפילה יצר הארה מיוחדת בנשמתו.
שאלה: מה ההבדל בין המפגש עם הא-לוהות מתוך התפילה, לבין המפגש שלי עם הא-לוהות מתוך התורה?
תשובה: זה בדיוק הפוך. התורה היא הפנייה מלמעלה למטה. התפילה היא התגובה של אדם מלמטה למעלה. על ידי התורה נענים כל התפילות וכל הבקשות, כדברי רבי נחמן בתורה א'.
"...וְהַנְּשָׁמוֹת הַמְלֻבָּשִׁין בַּתְּפִילָּה, הַמּוּבָאוֹת לַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר, הֵם בִּבְחִינַת: 'בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ' (תהילים, מ"ה-ט"ו)".
הפסוק בתהילים מדבר על חתונת אחד המלכים - כנראה אחאב מלך ישראל שהתחתן עם איזבל בת מלך צור. הפסוק מתאר את המלכה הבאה עם שובל של בתולות המשרתות אותה.
התפילה היא בבחינת אותה מלכה שנמשכות אחריה עוד נשמות.
*
עכשיו נראה את הפירוש של רבי נחמן לאגדה של רבה בר בר חנה (בבא בתרא, ע"ג-א') שהיא הנושא של החלק הזה של ליקוטי מוהר"ן:
"אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָּה: זִמְנָא חָדָא הֲוָה. קָאָזְלִינָן בִּסְפִינְתָּא, וְחָזִינָן הַהוּא כַּוְרָא דְּיָתְבָא לֵיהּ חָלְתָא אַגַּבֵּיהּ, וְקָדְחָה אֲגַמָּא עִלּוּיֵהּ סַבְרִינָן יַבֶּשְׁתָּא הוּא, וְסַלְקִינָן וְאָפִינָן וּבַשְׁלִינָן אַגַּבֵּיהּ. וְכַד חַם גַּבֵּיהּ אִתְהַפֵּיךְ, וְאִי לָאו דַּהֲוָה מִקָּרְבָא סְפִינְתָּא, הֲוָה טַבְעִינָן".
"וְחָזִינָן הַהוּא כַּוְרָא" - 'וראינו את הדג הזה'.
"דְּיָתְבָא לֵיהּ חָלְתָא אַגַּבֵּיהּ" - 'שהייתה ערימה של חול על גבו של הדג הענק'.
"וְקָדְחָה אֲגַמָּא עִלּוּיֵהּ סַבְרִינָן יַבֶּשְׁתָּא הוּא" - 'וצמחו עשבים על גבו וחשבנו שזה אי או יבשה'.
"וְסַלְקִינָן וְאָפִינָן וּבַשְׁלִינָן אַגַּבֵּיהּ" - 'ועלינו על הדג ובישלנו ואפינו על גבו'.
"וְכַד חַם גַּבֵּיהּ אִתְהַפֵּיךְ" - 'כשהתחמם גבו של הדג, התהפך הדג'.
"וְאִי לָאו דַּהֲוָה מִקָּרְבָא סְפִינְתָּא, הֲוָה טַבְעִינָן" - 'ואם לא היתה קרובה הספינה, היינו טובעים'.
רבי נחמן מפרש את האגדה הזאת באופן משלי השונה לחלוטין מן ההבנה הפשוטה של המילים.
שאלה: מדוע רבי נחמן כותב את דבריו בשפה משלית ולא בשפה מובנת ושווה לכל נפש?
תשובה: לפעמים קשה לשמר רעיונות, אגדות קל יותר לשמר. דברים מוזרים כמו דבריו של רבה בר בר חנה - אלה הן אגדות שיסופרו שנים על גבי שנים ויש סיכוי שבבוא הזמן יבוא רבי נחמן ויפרש אותן. אם הוא היה אומר בצורה פשוטה את הרעיונות הכל כך עמוקים האלה, שלא תמיד הדור מסוגל לשאת, לא בטוח שהיו נשמרים. עדיף היה לשמרם בצורה זו.
הפירוש של רבי נחמן הוא הביטוי המשלי של כל מה שנאמר בתורה הזאת עד עכשיו: המשיח מנצח במלחמה על ידי התפילה, התפילה היא על ידי קדושת הברית, קדושת הברית היא על ידי משפט, משפט על ידי צדקה, ובתפילה מתקבצות נשמות, והנשמות והתפילות מאירות אלה לאלה. את כל זה נראה בפירושו של רבי נחמן של האגדה של רבה בר בר חנה:
"וְזֶה שֶׁאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָּה: 'חָזִינָן לְהַאי כַּוְרָא וְכוּ', כִּי בְּגָלוּתֵנוּ, כִּבְיָכוֹל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהַסְתָּרַת פָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ' (תהילים, ל'-ח'), שֶׁהוּא בְּחִינוֹת רַחֲמִים וּפָנָה ערֶף שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דִּין".
הדג הזה מראה לנו את הגב, הגב הוא הסתר פנים: "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל" (תהילים, ל'-ח'). כשאין רחמים יש דין וזה מפחיד, זה פירוש הפסוק: 'כשה' מסתיר את פניו, את מידת הרחמים - הייתי נבהל'.
"וּפָנָה ערֶף שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דִּין" - יש ביטוי כזה בספר דניאל: "וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל, י"ב-י"ג). על פי חז"ל, פירוש הביטוי "לקץ הימין" (ולא הימים!) הוא שהקב"ה השיב אחור את יד ימינו. כתוב במגילת איכה שמאז החורבן ה' השיב אחור את יד ימינו מפני אויב. הקב"ה היה מנהל את עולמו ביד ימין - במידת הרחמים, ועכשיו הקב"ה מסתיר את ימינו ומנהל את עולמו ביד שמאל - במידת הדין. "קץ הימין" - הקץ בו ישוב הימין להנהיג את העולם על ידי 36 צדיקים (ל"ו).
"וְכָל תְּפִילּוֹתֵינוּ וּבַקָּשָׁתֵנוּ עַל זֶה שֶׁפָּנָה ערֶף אֵלֵינוּ, שֶׁיַּחֲזר אֶת פָּנָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'פְּנֵה אֵלַי' (תהילים, פ"ו-ט"ז), וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'יָאֵר ה' פָּנָיו' (במדבר, ו'-כ"ה). וּכְשֶׁאָנוּ רוֹאִים ארֶךְ הַגָּלוּת וּבְכָל יוֹם אֲנַחְנוּ צוֹעֲקִים אֵלָיו וְאֵינָם נוֹשָׁעִים,..."
ב"ה היום אנחנו אחרי זה. אחרי 1880 שנה של תפילה הקב"ה ענה והקים לנו את מדינת ישראל. אבל רבי נחמן מדבר על זמנו.
"...וְיֵשׁ מֵעַמֵּנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁטּוֹעִים, חַס וְשָׁלוֹם, בְּלִבָּם, שֶׁכָּל הַתְּפִילּוֹת הֵם לָרִיק אֲבָל בֶּאֱמֶת כָּל הַתְּפִילּוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר הֵם מַעֲלִים אוֹתָם, וּמְקִימִים אוֹתָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וַיָּקֶם משֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן' (שמות, מ'-י"ח). וּמַעֲלִין כָּל שַׁיְפָא וְשַׁיְפָא לְדוּכְתֵּיהּ וּבוֹנִין קוֹמָתָהּ שֶׁל הַשְּׁכִינָה מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם שִׁעוּר קוֹמָתָהּ אָז יָבוֹא מָשִׁיחַ, דָּא משֶׁה וְיַשְׁלִים אוֹתָהּ, וְיָקִים אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּת".
כל התפילות עוזרות, גם אם לא רואים. זה מצטרף למיליוני תפילות נוספות וזה עושה משהו. ב"ה התפללנו "בונה ירושלים" והיום ה' בונה את ירושלים - רואים את זה.
"וְזֶה פֵּרוּשׁ: חָזִינָא לְהַאי כַּוְרָא הוּא בְּחִינַת צַדִּיק הַדּוֹר, הַנִּקְרָא דָּג,..."
הדג הוא הצדיק, הנקרא 'דג' מפני שהוא כמו דג במים: צרות העולם עוברות עליו, אך יש לו שריון - סנפיר וקשקשת. יש לו הגנה ויחד עם זה חיוניות.
"...זֶה בְּחִינַת משֶׁה מָשִׁיחַ דְּיַתְבָא לֵיהּ חַלְתָא אַגַּבֵּיהּ הַיְנוּ הַתְּפִילּוֹת שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים עַל זֶה, שֶׁכִּבְיָכוֹל פָּנָה ערֶף אֵלֵינוּ".
יש חול על גבו - החול הוא התפילות, מלשון 'וַיְחַל', בקשה, תפילה: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה'" (שמות, ל"ב-י"א). אנו מתפללים על זה שה', כביכול, פנה עורף אלינו. כלומר, עשבים צומחים על גבי החול שעל גב הדג - הם עשבים על גבי התפילה שעל גב הצדיק.
"יַתְבָא לֵיהּ הַיְנוּ: 'וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה' (שמות, ל"ט-ל"ג), כִּי צָרִיךְ לְהָבִיא וּלְקַשֵּׁר אֶת הַתְּפִילָּה לְהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר וְקַדְחִי עָלֵהּ אֲגְמָא הַיְנוּ הַנְּשָׁמוֹת הַבָּאִים עִם הַתְּפִילָּה בְּחִינַת 'בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ' (תהילים, מ"ה-ט"ו) וְכוּ', כִּי הַנְּשָׁמוֹת הֵן נִקְרָאִין עֲשָׂבִין כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ' (יחזקאל, ט"ז-ז')".
"בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ" - הנשמות, העשבים שעל גבי הצדיק.
"וְסַבְרִינָן יַבֶּשְׁתָּא הוּא..."
בפשט המילים זה, כביכול, יבשה. אך הפירוש של רבי נחמן הוא שחשבנו שהתפילות התייבשו ולא עזרו, שהתפילות אינן עושות פירות, אבל האמת אינה כן:
"...הַיְנוּ שֶׁהַתְּפִילּוֹת אֵינָם עוֹשִׂים פֵּרוֹת אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא סַלְקִינָן וַאֲפִינָן וּבַשְׁלִינָן הַיְנוּ כָּל הַתְּפִילּוֹת סַלְקִינָן וְעוֹלִין וְכָל מַה שֶּׁמַּרְבִּין בִּתְפִילָּה, נִבְנֶה הַשְּׁכִינָה בְּיוֹתֵר וּמְכִינָה אֶת עַצְמָהּ לְזִּוּוּג וְזֶה 'אֲפִינָן וּבַשְׁלִינָן' כִּי אֲפִיָּה וּבִשּׁוּל הֵם הֲכָנָה לָאֲכִילָה, לִבְחִינַת זִוּוּג כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל' (בראשית, ל"ט-ו')".
אפיה ובישול הן הכנה לאכילה. "אכילה" - היא מילה נקייה למילה 'זיווג', כמו שכתוב: "כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל", ורש"י מפרש שם שהכוונה לאשתו (של פוטיפר).
"כְּשֶׁיִּשְׁתַּלֵּם קוֹמָה שֶׁל כָּל הַשְּׁכִינָה הַיְנוּ עַל יְדֵי רב הַתְּפִילּוֹת יִכְמְרוּ רַחֲמָיו, וְיִתְהַפֵּךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים. וְזֶה כַּד חַם..."
"יִכְמְרוּ רַחֲמָיו" - כשהדג יתחמם, ברחמים יש חימום הלב.
"...הַיְנוּ כַּאֲשֶׁר יִכְמְרוּ רַחֲמָיו גַּבֵּיהּ אִתְהַפֵּךְ, הַיְנוּ שֶׁיִּתְהַפֵּךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים וְאִי לא הֲוֵי מִקָּרְבִינָן לִסְפִינְתָּא הַיְנוּ: 'לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה זאת' (ישעיהו, מ"ח-י"א)..."
הספינה היא מידת החסידות. הקב"ה אומר שיגאל אותנו גם בלי תורה, גם בלי זכויות, גם בלי מעשים טובים. אך כשהקב"ה גואל אותנו כך - באים הרבה ייסורים. לכן "מִקָּרְבִינָן לִסְפִינְתָּא" - כלומר, צריכים להיות קרובים למידת חסידות.
"...כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם לוֹ". 'מִי עָשָׂה לִי מְזוּזָה קדֶם שֶׁנָּתַתִּי לוֹ בַּיִת' וְכוּ' נִמְצָא, שֶׁכָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁלָּנוּ וְכָל הַתְּפִילּוֹת הַכּל מֵאִתּוֹ וְאֵין רָאוּי לַחֲשׁב לְקַבֵּל שָׂכָר עַל שׁוּם דָּבָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה, שֶׁעַל יְדֵי תְּפִילָּתֵנוּ וְתוֹרָתֵנוּ יִהְיֶה הַגְּאֻלָּה אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין אֲנַחְנוּ לְחַסְדּוֹ, שֶׁבְּחַסְדּוֹ יִגְאַל אוֹתָנוּ".
מצד האמת, הגאולה לא באה מכוח הזכות של בני ישראל, אלא היא באה כדי שלא יתחלל שמו של הקב"ה.
"אִי לא מִקָּרְבִינָן לִסְפִינְתָּא זֶה בְּחִינַת חֶסֶד כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'הַסַּפָּנִין רֻבָּן חֲסִידִים' אִי לא חַסְדּוֹ, טַבְעִינָן, חַס וְשָׁלוֹם, בַּגָּלוּת".
הספנים הם חסידים מפני שהם רואים סערות בים. כשאדם רואה סערה בים הוא מרגיש מאוד קטן, ואת הא-לוהים מאוד גדול. ישנה שבירת הלב אצל ספנים ומזה באה נטיית הלב למידת חסידות.
כל מה שאמרנו עד עכשיו על התפילות ועל הגאולה, כל זה כתוב באגדה של רבה בר בר חנה עם הדג והחול.
*
עכשיו רבי נחמן חוזר לפסוק שממנו הוא התחיל את התורה ב': "וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: אֱמר אֶל הַכּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרון וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: לְנֶפֶשׁ לא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".
כל מה שאמרנו עד עתה מוסבר בפסוק זה.
"וְזֶה פֵּרוּשׁ: 'אֱמוֹר אֶל הַכּהֲנִים', בְּחִינַת תְּפִילָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם' (דברים, כ"ו-י"ז)".
"אֱמוֹר" - בחינת תפילה, אמירה, דיבור.
"כּהֲנִים הֵם בְּחִינַת תּוֹרָה בְּחִינַת נְשָׁמוֹת כַּנַּ"ל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'כִּי שִׂפְתֵי כהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה' (מלאכי, ב'-ז') וְכוּ'. אַהֲרון בְּחִינַת מִשְׁפָּט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וְנָשָׂא אַהֲרון אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות, כ"ח-כ"ט). כי צריך לזה בחינת משפט כנ"ל, ואמרת אליהם, ואמרת דייקא כִּי צָרִיךְ לְהָבִיא כָּל הַתְּפִילּוֹת לִבְחִינַת משֶׁה מָשִׁיחַ והוא יקים [אותם כמ"ש 'ויביאו את המשכן אל משה ויקם משה] את המשכן' וְהוּא יָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְזֶה פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'לְהַזְהִיר הַגְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים', הַיְנוּ צַדִּיק הַדּוֹר, שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה מָאוֹר הַגָּדוֹל יַזְהִיר וְיָאִיר אֶת הַתְּפִילָּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת מָאוֹר הַקָּטָן, 'וּלְנֶפֶשׁ לא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו' - הַיְנוּ עַל יְדֵי שְׁמִירַת הַבְּרִית כַּנַּ"ל, כַּמּוּבָא בַּזוהַר: 'עִקָּרָא דְּיִצְרָא בִּישָׁא - עַל עֲרַיָן וְהִיא עִקָּרָא דִּמְסַאֲבוּתָא'. וּכְשֶׁיִּשְׁמר אֶת הַבְּרִית, זוֹכֶה לִבְחִינַת תְּפִילָּה כַּנַּ"ל, וְזוֹכֶה לִבְחִינַת 'תְּהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ', כִּי עִקַּר הָרֵיחַ תָּלוּי בַּטָּהֳרָה,..."
התפילה נקראת על שם האף - חוטם: "וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ", והטהרה קשורה לחוש הריח. אם לאדם יש חוש ריח מפותח, סימן שיש בו טהרה נשמתית.
"...כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'מִשֶּׁבָּטְלָה הַטָּהֳרָה בָּטְלָה הָרֵיחַ' שֶׁאָמַר: 'רֵיחָא דְּחַנוּנִיתָא אֲנִי מֵרִיחַ. אָמַר לֵיהּ: בְּנִי, טָהֳרָה יֵשׁ בְּךָ'".
לסיכום, הפירוש של רבי נחמן של הפסוק "אֱמר אֶל הַכּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרון וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: לְנֶפֶשׁ לא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" הוא הבא:
"אֱמר" - תפילה.
"אֶל הַכּהֲנִים" - בעלי תורה.
"בְּנֵי אַהֲרון" - ע"י משפט.
"לְנֶפֶשׁ לא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" - קדושת הברית.
אז אדם זוכה לבחינת תפילה, שהיא בחינת ריח טוב, שהיא בחינת "תהילתי אחטום לך". לכן מובא מה שכתוב בספרא דצניעותא: "מנוקבא..." - מנקב הנחיריים נמשך רוח החיים למשיח.