הרב אורי שרקי
בלק - בלעם דה ניטשה
"שבת בשבתו", תמוז תשע"ג
מבין הפרשנויות הרבות שניתנו לדברי חז"ל שבאומות העולם קם כמשה, והוא בלעם בן בעור, נראית במיוחד הסברתו העמוקה של המהר"ל כזו שנוגעת בשורש העניין: מה שמשה הוא לישראל, כלומר תמצית הנפש של כלל ישראל, בלעם הוא לאומות העולם, כלומר תמצית האנושות במה שהיא מנוגדת לישראל.
עמידתו מבחוץ דווקא, היא המעלה אותו מעל חשבונות קיטרוגיים של מה שנעשה בשיטים בזמן נבואתו, כך שעינו רואה את מעלתה העצמית של האומה. הוא רואה את גדולתה עד כדי להשתוקק לגורל אישי הדומה לשל עם ישראל: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו".
אלא שהכרה זו עצמה מביאה אותו לידי אנטישמיות שאין כמוה, מתוך קנאה כבושה המרקבת את עצמותיו. עצת בלעם להחטיא את ישראל אינה מסתכמת ברשעות קטנונית של יצרים נמוכים. זוהי הדרך לבטא את הניגוד המוחלט בין האנושיות הטבעית, החפצה להישאר כזאת, לבין התביעה ליחס אל האלוהות הנבדלת, הטרנסצנדנטית, שעם ישראל מייצג.
המתח העוין הזה מופיע בעידנים מאוד מוגדרים בהיסטוריה: כל פעם שהאומה עומדת לתפוס מקום פוליטי של ממש על במת ההיסטוריה. הביטוי הראשון לשאיפה הרסנית זו היה בשעה שבצבצה הזהות הלאומית בשעה שברח יעקב מלבן, וביקש אז לבן (סבו או גלגולו הקודם של בלעם) לעקור את הכל. כך גם בשעה שעומדים ישראל על פתחה של ארץ כנען, כשבא בלעם לעקור את האומה משורשה, ואף כך בדור של ערב התחיה הלאומית בעת החדשה. דווקא אז קם גלגולו המודרני של בלעם בדמות הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. מצד אחד יכול היה לכתוב: "יבוא היום הגדול... וא-לוהי ישראל עתיק היומין ישמח אז ביצירת עולמו ובעמו, וכולנו כולנו נגילה ונשמחה אתו" (מתוך 'דמדומי שחר' כפי שתרגם הרצי"ה קוק, לנתיבות ישראל, מהד' בית אל ח"ב עמ' רצ-רצא), ויחד עם זאת ביטא את עוינותו כלפי החשש, לדבריו, שאירופה תיפול בידי היהודים, הכרה הבאה לו דווקא מתוך הבנתו את גדולת העם הזה.
הלקח הראשי מנבואת בלעם הוא: "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". כאן המקום לתקן טעות מצויה. "לא יתחשב" במקרא הוא: לא כלול בחשבון, ולא אדישות חלילה. העם שנבחר כדי לקיים "ונברכו בך כל משפחות האדמה", בודאי שמתעניין ודואג לגורלם של כל הנבראים בצלם. אלא שעל מנת לרומם את בני האדם, יש הכרח שלא להיות מנוי בכללם, ומתוך כך להשפיע שפע טובה וברכה לכל באי עולם.